מדוע הושמטה המילה 'דמוקרטיה' ממגילת העצמאות?
דובי הלמן (הזמן הירוק, 31.12) תמה, מדוע במגילת העצמאות מוגדרת מדינת ישראל כמדינה 'יהודית' בלבד, וחסרה בה לחלוטין ה'דמוקרטיה'. את החידה פתרו דב אלבוים ועזרא ברום, ולהלן תקציר, חלקי אבל מדויק, של מאמרם (השילוח 6, תשע"ח).
מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, נוסחה במשך כשלושה שבועות, מ־24 באפריל 1948 ועד שעות אחדות לפני ההכרזה, בצוהרי ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. בהוראת פנחס רוזן (לימים, שר המשפטים של המדינה), התחילו משפטנים לנסח את המגילה. מה שהציעו לא מצא חן בעיני רוזן, שהעביר את הטיוטה לידי צבי ברנזון, היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית (לימים, שופט בעליון), להמשך העריכה והניסוח, וכן למשפטנים נוספים וגם לפוליטיקאים, ביניהם אהרן ציזלינג ומרדכי בנטוב, חברי המנהלת מטעם מפ"ם, בכור שלום שטרית, הרב פישמן-מיימון, משה שרת ודוד בן גוריון.
בלילה האחרון, שעות אחדות לפני ההכרזה, הגיעה הטיוטה לידי דוד בן גוריון, שערך אותה על פי הדברים שנאמרו בדיון במנהלת העם ועל פי הבנתו האישית, וקבע אותה בנוסח הסופי והמוכר לנו כיום. דב"ג הוא שהוציא את המלה 'דמוקרטית' מן המגילה, שאושרה כך על ידי כל מנהלת העם. דב"ג נקט בצעד חריג זה משתי סיבות עקרוניות, שנתבררו מאוחר יותר: הן מדברים שכתב ביומנו בספטמבר 1948 (לאחר ריאיון עם הסופר ארתור קסטלר), והן לקראת ועידת מפא"י ב-1956.
א) הסיבה הראשונה היא, לדעתו, שאם מגדירים את ישראל כמדינה יהודית, היא ממילא דמוקרטית. להערכת אלבוים וברום, דב"ג סבר, ש"על המדינה היהודית לעצב את האופי הדמוקרטי שלה מתוך זיקוק ערכי הנבואה של התנ"ך". כמעט אפשר לומר שמבחינת בן־גוריון "התנ"ך הוא ערש הדמוקרטיה מבחינה רוחנית", ועל כן יש לגזור את "ערכי המדינה הדמוקרטיים היישר מתוך מקורות ישראל", שהרי המדינה היהודית משקפת ערכים של "חירות, שלום ושוויון… ללא כל אפליה, קִיפוח ושעבוד, ללא שלטון אדם באדם ועם בעם", לפי ש"מקורם וביטויים העליון של הערכים הללו הם בחזונות נביאי ישראל". לכן, ומכאן, נתייתר לגמרי המונח 'דמוקרטיה'.
ב) הסיבה השנייה רדיקלית עוד יותר. נניח, שהמדינה היהודית אכן תיבנה בחזון נביאי ישראל ותהיה דמוקרטית, אבל מדוע לא לכתוב זאת במפורש? טוען דב"ג: "ואשר לדימוקרטיה מערבית – אני בעד דימוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זה רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים [ו]שלא ביודעים – מוסרית, אתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו, לפי תורת הנביאים, מאשר בדימוקרטיה המערבית. שלטון כפייה בלי חופש בחירה ובלי חירות המצפון, המחשבה והדיבור אינו מתיישב עם סוציאליזם, אבל אין אנו מוכרחים מפני כך להזדהות עם ה'מערב'. הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית (האדם נוצר 'בצלם אלוהים', 'ואהבת לרעך כמוך' – אלה מוליכים לחיי שוויון, לחירות, כמו בקיבוץ), על מדע עליון ועל שכלול מכני עליון." כלומר, אילו נוספה במגילת-העצמאות המילה 'דמוקרטיה' ל'מדינה יהודית' – היה הדבר גורע מערך הדמוקרטיה, ולא מוסיף עליה!
כדי לשמש פרשן בעניין זה לבן גוריון, אציג להלן שתי תובנות (מתוך הרבה יותר, המעידות על ייחודה ומקוריותה של הדמוקרטיה היהודית), הלקוחות מספרי שהקדשתי לנושא (דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, הקיבוץ המאוחד 2009), ועוד.
א) בריאת האדם 'בצלם אלוהים'
בלי קשר לשאלה מהו 'אלוהים' ומהו 'בצלם אלוהים', אציין, שבעולם הקדום, ממצרים ועד מסופוטמיה, הייתה המדינה מקודשת והיה המלך בגדר אלוהים, בעוד האדם עצמו היה מושפל וכנוע, בתחתית ההיררכיה. לכן, מושג חדש זה ("אדם – בצלם אלוהים") היה מהפכה בלתי-נתפשת, אותה הגדיר הפרופ' לפילוסופיה ש"ה ברגמן (רקטור האוניברסיטה העברית; זכה פעמיים ב'פרס ישראל'), כך: "לא רק שאין הדת [המקראית] סותרת את הדמוקרטיה, אלא היא הבסיס לה", כיוון ש"המחשבה הדתית בציוריותה", הקדימה את החשיבה המוסרית והפילוסופית: "'וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' … תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם – היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה. 'הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ' (מלאכי ב) – זהו היסוד לשוויונם של כל בני האדם. תורה זו הפכה את העולם כחומר מפוצץ אדיר, והמהפכה טרם באה לקיצה. עוד ארוכה וקשה הדרך שבה תצטרך האנושות ללכת, עד שתבין… את עומקה של התורה הזאת על האחדות המהותית של המין האנושי, המיוסדת על אחדות הייעוד המוסרי של האדם: 'לתקן עולם במלכות שדי'. רק דמוקרטיה שתבין את יסודה העמוק הזה, תבין את עצמה".
ב) "כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל"
ב-1962 הגיש הסטודנט מנחם אלון דוקטורט במשפטים, למנחה בשם משה זילברג. לימים, שניהם פרופסורים למשפטים באוניברסיטה העברית, ושניהם גם שופטים בבית המשפט העליון. חיבורו, המונח לפניי, יצא בהוצאת מאגנס, מהדורה שנייה תש"ס, ותמציתו, בקליפת אגוז, היא כדלקמן:
בכל העולם העתיק כולו, ממצרים ואשור ועד יוון ורומא, אדם שהיה חייב כסף, ולא היה בידו להחזירו, נתפס ונכלא בבית הסוהר, לעיתים אף נמכר, הוא או ילדיו, לעבדות. להוציא דת אחת וחוק אחד: הדת היהודית וחוק התורה, שאסרו לחלוטין על כליאת החייב: 'כבוד האדם וחירותו' – גוברים!
בהקשר זה אזכיר גם את דין התורה על: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ… בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ "(דברים כג). כידוע, בכל העולם העתיק אסרו עבדים בורחים, ובחוקי חמורבי אף הטילו עונש מוות על המחביא אסיר נמלט. להוציא דת אחת וחוק אחד: "כבוד האדם וחירותו". ולא רק בעולם העתיק, אלא גם בזמן החדש: עוד במחצית המאה ה-19 לספירה, הסגירו עבדים בורחים בארצות-הברית ובאנגליה.
אני מניח שדוגמאות מעין אלה היו לפני דב"ג, שעה שסילק את המלה 'דמוקרטית' מתוך מגילת העצמאות, בהנחה חזקה כסלע, ש'דמוקרטיה יהודית', הנשענת על חזון נביאי ישראל, היא טובה יותר והומניסטית יותר מ'הדמוקרטיה המערבית'.
ומי שלא מאושר מהניתוח המוצג כאן, שיואיל להתווכח עם דוד בן גוריון, ועם מנהלת העם של תש"ח שקיבלה את דעתו, ולא אתי. דב"ג הוא זה שכתב, מנהלת העם היא זו שאישרה, דב אלבוים הוא זה שחשף, ואני רק פירשתי נכונה את אשר עם לבי.
כותב המאמר: אמנון שפירא, טירת צבי
