שנת 2021 עשויה לסמן שינוי חיובי דרמטי, אם אכן מנת החיסון הכפולה שניתנת לכל אזרחי המדינה, תהיה בבחינת אור בקצה המנהרה ליציאה ממגפת הקורונה שהכתה בישראל ובעולם כולו ושינתה אורח חיים מן הקצה לקצה. בחרנו לייחד את רוב רובו של גיליון החודש הראשון של השנה למשאל ארצי שבו משתתפים חקלאי ענפי הצומח על כל שלוחותיהם ברחבי המדינה ובעוטף עזה. יהודים, ערבים, ותיקים וצעירים, דור המשך וכמובן ייצוג לנשים, בקיבוצים, במושבים והמגזר הערבי.
הצגנו בפני חקלאים, משתתפי המשאל שתי שאלות: הראשונה – מדוע בחרת בחקלאות? השנייה – כיצד לדעתך תתנהל חקלאות ישראל אחרי הקורונה? התשובות שקיבלנו מעניינות, מרתקות ויצירתיות. ראויות לבחינה בכל דרך שהיא -משאל החקלאים
שלמה עצמוני (65), מגדל תות שדה ומטילות במושב כפר מעש
אנשים סומכים על תוצרת הארץ
"אצלי חקלאות זה בגנים. אבא היה חניך פנימיית 'שפיה' שלימדה חקלאות וכל שנותיו היה פעיל בחקלאות. הוא השביח זנים והרכיב עצי פרי הדר וגידל תות שדה. מאז שהכרתי את עצמי הייתי בחקלאות. אפשר לומר מגיל אפס. מהתקופה שילדים יצאו לעבוד עם ההורים".
"החקלאות ברובה לא נפגעה מהקורונה בצורה אנושה. תחומים של פירות אקזוטיים נפגעו כי אין חקלאות תעשייתית. בתי מלון לא פעילים ולא היה למי לשווק. ייצוא הפרחים נפגע. עם זאת, הקורונה נתנה לחקלאות מודעות ציבורית שכמו במלחמה, חובה לשמור על הייצור המקומי. סגרו את נתב"ג, העולם שבת מעשייה. ברור שלא נקנה תפוח עץ מדרום אפריקה. שפיה וטוב שכך. החקלאות תחזור לפעילות מלאה יחד עם המדינה כולה".
שלמה הראל (78), מגדל מנגו במושב אלמגור
החקלאות הולכת לקראת חיסול
אני דור רביעי למשפחת חקלאים בישראל. ינקתי חקלאות בילדותי במושבה כנרת. בן 8 עזרתי לאבא שלי לשתול בתלמים. פעם בחצי שנה הקרינו סרט בצמח. אמרתי לאבא שאני חייב לראות סרט ואני הולך לשם. הוא השיב לי: לא סיימת לשתול שורה ואני השבתי אבל יש סרט, פעם בחצי שנה. השארתי את העבודה באמצע והלכתי. אבא לא דיבר אתי עשרה ימים. זה היה נורא.
הנבואה ניתנה לשוטים. אין לי מושג כיצד תהיה החקלאות אחרי הקורונה. החקלאות הולכת לקראת חיסול, אלא אם יקום מישהו ויעשה שינוי של 200 מעלות ונתנהל כמו בעולם המערבי, שאומר שמירה על אדמות המדינה, צמיחה, ריאות ירוקות.
איילת יונת דרור (55), משווקת תשומות חקלאיות בנתניה
אנחנו, בעבודתנו, לא הרגשנו את הקורונה
אני בחקלאות מגיל אפס. גדלתי במושבה בנימינה עם אבא שהיה חקלאי וכל חיי אני נושמת חקלאות. למדתי בבית ספר תיכון חקלאי פרדס חנה.
החקלאות בישראל תתנהל יותר טוב אחרי שהקורונה תחלוף. אנחנו, בעבודתנו, לא הרגשנו את הקורונה. החקלאות המשיכה רגיל. אני מקווה שאחרי הקורונה יעריכו יותר את החקלאות ואת הגידולים שהיא מייצרת במדינה.
גליל נחום (63), מגדל עגבניות שרי (וויטני), ויו"ר הועד החקלאי, מושב מבטחים
המגיפה דווקא תביא לחיזוק תחום החקלאות בישראל
אני דור שני לחקלאות כאן במבטחים, נושם ואוהב חקלאות משחר ילדותי. לא הכרתי משהו אחר. גאה להיות ממשיך דרכם של ההורים ושל דור המייסדים.
בניגוד לרבים אולי מתחומים אחרים, אני דווקא סבור שלחקלאות הישראלית נכונה עדנה. רבים כבר מבינים שסגר עולמי, כלומר סגירת השמים, מכריחה אותנו להיות מסוגלים לדאוג לעצמנו ולייצר בעצמנו את המזון שלנו. אני חושב שתקופת המגיפה תביא לחיזוק תחום החקלאות בישראל.
דורון שרביט (54), מגדל זרעי ירקות ברמת צבי ובעמק חרוד
העולם נפגע כלכלית ולזרעים תהיה פחות דרישה
נולדתי לתוך החקלאות. התמקצעתי בזה. זו הדרך. אני ממשיך משק של ההורים.
יתכן שדווקא תהיה עדנה לחקלאות. כשהרשויות יתפקדו כמו שצריך, הן יבינו את חשיבות ההתבססות על תוצרת טרייה ולא ממקור חיצוני, בעיקר בגלל זמינות האספקה ופחות להיות תלוי בתהפוכות ממלחמות, ממחלות צמחים. במהלך ימי הקורונה לא היה חוסר בשום פריט מזון, אבל זה יכול להיות שהיה גם מזל, ומדינה מתוקנת לא תיקח סיכון כזה. העסק שלי של הזרעים – נפגע ועלול להיפגע. העולם נפגע כלכלית ולזרעים תהיה פחות דרישה. הגל האקונומי עדיין לא מורגש.
גיא דוד (36), מגדל בטטות במושב עדנים ולמעשה בכל הארץ
עורך דין וחקלאי
לא בחרתי בחקלאות. נולדתי בחקלאות. מגיל 4 אני עובד עם אבא בחקלאות. בגיל 10 למדתי לדבר תאית, שפתם של העובדים הזרים אצלנו. בן 22, אחרי השירות בצה"ל אבא אמר לי: אתה רוצה לעבוד במשק, לך תלמד מקצוע. אחי הגדול למד ראיית חשבון. אני בחרתי ללמוד משפטים. היום אני עורך דין – כך הוכתרה קבלתי למשק.
אנחנו נפגענו בקורונה, מהיעדר פעילות בשווקים המוסדיים: בתי קפה, מסעדות, קייטרינג, בתי מלון, גני אירועים. ניסינו לייצר קבוצות רכישה, זה נתן מענה חלקי ביותר. אני מקווה שנחזור למצב שהיה לפני הקורונה ונמשיך לפתח את המשק.
אנה מלר (62), מגדלת תבלינים במושב נעמה בבקעת הירדן
תבלינאית עם 2 תארים אקדמיים
בעלי היה מושבניק במושב חניאל. למד במכללת רופין טכנאי פרדסים. אני באתי מרוסיה, סיימתי שני תארים אוניברסיטאיים: בין לאומיים ומדעי המדינה. ב-1986 הקמנו במושב נעמה משק חקלאי ומאז התחלתי להתעניין ולהשתקע בחקלאות.
נפגענו מאד בקורונה בגלל הייצוא. הענף שלנו ספג מכה קשה. אין טיסות, נוצרו בעיות שיווק. אנחנו מטפסים על הקירות. אחרי הקורונה אני מאמינה שהכל יחזור לעצמו. הלקוחות שלנו שומרים אתנו על קשר. אנחנו מייצאים חמישים אחוז מהכמויות בשנה שעברה, לכל העולם. הכל באוויר.
אמיתי נחשון (47), מגדל ירקות, מושב כפר מימון
הכרה הולכת וגדלה בציבור לגבי ערכה של החקלאות
נולדתי, גדלתי, למדתי להיות חקלאי משחר ילדותי, זו אהבת הארץ ואהבת האדמה שינקתי, מעבר למקצוע החקלאי יש כאן דרך חיים.
מבחינה מקצועית החקלאות לא תשתנה, גם החדשנות תמשיך לצמוח ולהתפתח. מה שכן עובר שינוי הוא שיטות השיווק ושיטת הצריכה. קהל גדול מעדיף את הצריכה ישירות מהחקלאי, יש הכרה הולכת וגדלה אצל הציבור לגבי ערכה של החקלאות וחשיבותם של החקלאים כיצרני המזון החיוני. אם עד היום ראינו את הסופרים הגדולים – כמקום המרכז את כל הקניות, הקורונה הרחיבה את תופעת קבוצות הקנייה המתארגנות בישובים ובשכונות רבות בארץ ובעצם ישנם מצרכים שנרכשים ישירות מהיצרן ולא בתיווך של הסופר הגדול.
רוני לוי (67), מגדל פירות מיוחדים במושב שעל ברמת הגולן
חקלאי סטנדרטי לא יכול להתפרנס מחקלאות
מגיל 23 אני בגולן, פעיל בחקלאות. בשירות הצבאי בחיל האויר הייתי טכנאי טילים ואח"כ גם ברפא"ל. בשעל אני מגדל סידר-ביי שזה דובדבן קטן, הובליפיכה, פרי חמוץ מתוק לריבה. האידיאל משך אותי. מי שחקלאי סטנדרטי לא יכול להתפרנס מחקלאות. לכן מתבצע אצלי קטיף עצמי, יש לי משתלה גדולה שמייצרת פירות ואני גם מבצע טיולי ג'יפים.
נפגעתי קשה בקורונה. לא הייתה תיירות חקלאית. ההערכה שלי שאחרי הקורונה הולך להיות פיצוץ. תהיה עבודה רצינית. אנשים ממתינים שהכל יפתח והכל יהיה מצוין. בין הסגרים הייתה אצלי השנה הכי טובה. אנשים רצו לצאת מהבתים, להתאוורר. כך גם יהיה בתעופה.
שמעון זנזורי (62), מגדל חסה ושאר גידולי עלים במושב שדה עוזיה
נותר עם עודפי תוצרת
נולדתי למשק של ההורים וגדלתי עם פרות ועופות ועם הזמן עברתי לירקות. אני אוהב את החקלאות מלידה ולא אעזוב את התחום הזה כל עוד כוחי במותניי.
החזקים ימשיכו לגדול והקטנים יפלו. אני נפגעתי קשה בתקופת הקורונה. נותרתי עם עודפי תוצרת שהייתה מיועדת למסעדות, לבתי מלון ולאולמות אירועים. התוצרת בסגר הראשון נשארה בשדה, כך גם בסגר השני ובשלישי. איך שורדים? לוקחים הלוואות. בגיל שלי לא אקח הלוואות כי אצטרך לעבוד פי שלושה כדי להחזיר את ההלוואות ומי מבטיח שלא תהיה עוד קורונה. כסף מהמדינה לא נקבל בחינם. צריך להחזיר ולשלם ריבית.
חנן בלשר (55), מגדל ירקות במושב סגולה
שיווק ישיר יהיה גם בעתיד
מהחיתולים נשמתי חקלאות. אבא היה חקלאי לתפארת. התחיל בירקות, עבר לפרחים. היה ממייסדי ענף מגדלי הוורדים. גדלנו לתוך זה. אני לא מכיר משהו אחר.
מה יהיה אחרי הקורונה? אין לי מושג. במגפה לא נפגעתי. מאז שפתחו את הסגרים היה יבוא שהתבצע על ידי כוחות גדולים שייבאו תוצרת לארץ. התנהל שיווק ישיר, מאסיבי מהחקלאי לביתו של הצרכן. גם באתרים, בקבוצות רכישה. שיווק ישיר יהיה גם בעתיד.
בר חפץ (43), מנהל גידולי האבוקדו, קיבוץ נירים
צופה יותר שיווק ישיר לצרכן
אפשר לומר שאני בתחום מגיל 14 כי זה מה שהכרתי בבית. בבגרותי הלכתי גם ללמוד את המקצוע והיום אני מוצא את העיסוק שלי בחקלאות מגוון מאוד ומעניין באופן אישי ועל כך אני שמח.
לא מאמין שיהיו שינויים אקוטיים בעקבות המגיפה ומה שהכניסה לחיינו. אני כן צופה יותר שיווק ישיר לצרכן, מגמה שהתחילה עוד לפני פרוץ המגיפה והתרחבה ביתר שאת בזמן הסגרים ובכלל במהלך השנה הזו. אני מניח שיתרחש מעבר של הצרכנים לצרוך יותר תוצרת ישראלית מאשר קודם.
קובי טובול (40), מגדל תמרים בקיבוץ גרופית בערבה התיכונה
גדל באשדוד עם שאיפה לגעת בחקלאות
התחלתי בשנת 2001. בסיום השירות הסדיר בצבא חיפשתי משק ומתוך סקרנות ואהבה לערבה, הגעתי עם עוד שותף לגרופית, כעבודה מועדפת ונשארתי. היום אני מנהל מקצועי של מטע על שטח של 1000 דונם בקיבוץ. גדלתי באשדוד, החיבור שלי לקיבוצים היה בנח"ל. תקופה מסוימת עסקתי במלאכה, נגרות ואולם הייתה לי שאיפה לגעת בחקלאות.
מה יהיה אחרי הקורונה? זו שאלה מורכבת. הקורונה הביאה עימה המון קשיים – בכוח אדם, בגיוס כוח אדם מקומי, בהבאת עובדים זרים, בשיווק, קשיים עם ספקים. אני מאמין שהקורונה תביא שינוי. נוצר מצב שהיטנו את הכף ליותר ישראלים לעבודה בחקלאות שנותנת ביטחון, במקום עבודת מלצרות שבה פעילים צעירים במרכ הארץ והיא אינה מספקת פרנסה. יש לנו עדנה מסוימת בביקושים ואנחנו מצליחים לנצל אותם. מתח הרווחים אינו מאפשר לנפח את כוח האדם ואנחנו משלמים לישראלים מעט מעל שכר המינימום.
אפרים טייב (72), מגדל ירקות עלים ועגבניות שרי במושב בית שקמה
משפחה לתפארת
התחלתי לפני 35 שנה. במושב הציעו לגדל עגבניות תעשייה. התחלתי, ראיתי שיש בזה פרנסה ונתפסתי בחקלאות. לפני זה גידלתי ארבע-חמש שנים 500 אווזים לפיטום. לפני החקלאות ואחרי שנישאתי, עבדתי בקו צינור הנפט אילת-אשקלון. הייתי עובד מצטיין וההנהלה ראתה בי עובד לעתיד, לקידום, אבל אני כנראה שהייתי ילד והתפטרתי כדי להיות חקלאי. אחרי הכל הקמתי במושב משפחה לתפארת: חמישה ילדים, ח"י נכדים ושמונה נינים.
הקורונה פגעה בי. ירידה של 30-40 אחוז בשיווק התוצרת החקלאית לשוק המקומי. אני מקווה שהחקלאות בישראל תחזור לעצמה. זו רק תקווה. אין וודאות.
עמירם מוארמן (84,5), מגדל מטעים במושב כרמי יוסף
מקווה לייצא לדובאי
נלכדתי בחקלאות. שבתה את ליבי. עוד כשלמדתי בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב ידעתי שאלך להיות חקלאי. אני החקלאי הראשון במשפחה. הציעו לי בצבא חוזה רב-שנים אחרי שאסיים קורס קצינים אבל ויתרתי כדי להיות חקלאי. אני בוגר מגמה הומנית בגימנסיה וראיתי חקלאות לפני העיניים. כשהשתחררתי מהצבא קניתי כרם יין בכרמי יוסף. זה היה בחג השבועות של שנת 1955 והתרשמתי. היום יש לי 500 דונם מטעים ובהם 150 דונם של שסק.
נפגעתי כספית בקורונה. הרשתות ניצלו את הסגרים וקנו ממני תוצרת במחירים נמוכים, פחות מעלויות הייצור. העתיד בערפל. רציתי לייצא לדובאי. מקווה שאוכל לייצא לשם. זה שוק גדול של המזרח התיכון. קרוב אלינו. ביקוש גבוה. שוק שאוכל הרבה פירות. חורה לי שאנחנו החקלאים מפורדים ולא מאוחדים. ולא הולכים יד ביד. לא באוצר, לא ברמ"י, לא מקיימים הבטחות לחקלאים. אנחנו היחידים שלא יצאנו ממצרים, כי אין לנו פה.
חיים לנדסמן (48), מנהל הגד"ש, קיבוץ סעד
התחברתי לעבודת האדמה
הגעתי לקיבוץ סעד לפני 13 שנים כי חיפשנו מקום להתאוורר בו מהעיר. לא הכרתי את עבודת החקלאות, עד שהיית לי הזדמנות להתחיל לעבוד כאן בגד"ש. גיליתי את עבודת האדמה, מאוד התחברתי, ומצאתי שאני מאוד נהנה בסוג העבודה הכל כך חשוב הזה.
קשה לי לענות על כך באופן אישי מאחר ובתחום שבו אני עובד ועליו אני מופקד, לא הייתה השפעה גדולה של הקורונה על הביצועים ואפילו לא על התוכניות להמשך.
רז להב-אברבנאל (36), מרכז ענף החקלאות בקיבוץ נאות סמדר בערבה התיכונה
אחרי ההייטק והמחשבים חייבים מגע עם הקרקע
עבדתי במשק הר-פרחים במושב עופר בחוף הכרמל בירקות וגידול עיזים וחליבה. כמתנדב צעיר הגעתי לנאות סמדר ועבדתי במטע תמרים. בשלב מסוים עזבתי את הקיבוץ והייתי בעלים של עסק בתחום הגינון באזור השרון ולפני חמש שנים חזרתי לנאות סמדר לתחום המים והשתקעתי בחקלאות. עיסוק בחקלאות הוא דרך להתפתח ולגדל מזון בעצמך ולא ללקט אותו.
אני לא יודע מה יהיה אחרי שהקורונה תיעלם מהעולם. יש כמה אפשרויות. אנשים צמאים למפגש אנושי לעבוד את האדמה. אחרי ההייטק והמחשבים חייבים מגע עם הקרקע. אני רואה יותר צעירים חוזרים לשטח ולדעתי המקצוע יהפוך יותר נטול ידיים, עם מכשור מודרני ועובדים זרים. זה תחום מאד אכזרי.
אשרף סלאמה (42), מגדל 40 דונם תות בקלנסוואה
ערבי לא יכול לגדל על אדמת מינהל
נולדתי בחקלאות. לאבא 100 דונם בקלנסוואה. עבדתי איתו מגיל קטן, שתלתי שתילים של תות. זה נראה לי מאד מעניין והתאהבתי בתחום. גם סבא שלי היה חקלאי. חמש עשרה שנה ייצאתי תות לרוסיה ואנגליה וקיבלתי מחירים טובים. בשש השנים האחרונות אני משווק לשוק המקומי.
מה יהיה אחרי שהקורונה תיעלם? אי אפשר לדעת. כרגע המצב קשה. אין פועלים לעבודה. אין אדמות. שטחים ריקים של מינהל אבל ערבי לא יכול לגדל על אדמת מינהל.
ינאי זאוסמר (35), אגרונום, עובד בגד"ש של קיבוץ יוטבתה
מכירה ישירה לבתים באמצעות רשתות חברתיות
לחקלאות הגעתי במקרה. כנער עבדתי בקיבוץ בתמרים. באוניברסיטה למדתי מדעי החברה ומשם עברתי לפקולטה לחקלאות ברחובות. למדתי אגרואקולוגיה והגנת הצומח. אחרי שהוסמכתי לאגרונום עשיתי תואר שני על שיזף. התגלגלתי ליוטבתה. מחודש מארס 2018 אני מלמד חקלאות בבית ספר אזורי.
זו לא שאלה קלה. אני לא חושב שהולך להיות פה שינוי מדיניות פוליטית. קיוויתי לראות התעוררות, שיהיו יותר תקציבי מחקר ועזרה לחקלאים שיהיה להם איזה שהוא גב וזה לא קורה. מה שכן רואים זו מכירה ישירה לבתים באמצעות רשתות חברתיות ופחות דרך רשתות שיווק קיימות. זו אמורה להיות מגמה חיובית. פחות ישקיעו ביבוא.
דני רחמים (66), מנהל ענף השקיה, קיבוץ נחל עוז
מדינת ישראל חייבת להתנהל כמשק אוטארקי
אחרי שנים רבות של עבודה בלול, החלטתי לשנות כיוון, נתבקשתי לנהל את ענף ההשקיה של גידולי השדה בנחל עוז וכך מצאתי את עצמי נכנס לתחום שלא הכרתי, ולמעשה התחלתי מאפס ותוך כדי תנועה למדתי את התחום המאתגר והמעניין הזה, שבו אני "שוחה" כבר כמעט 18 שנים.
אין ספק שהקורונה הציבה מראה בפני כל הגורמים העוסקים בחקלאות ובעיקר בפני מקבלי ההחלטות. המסקנה הקרדינלית ביותר של השלכות הקורונה היא, שמדינת ישראל חייבת להתנהל כמשק אוטארקי שמטרתו להגדיל ולגוון את התוצרת החקלאית על ידי חקלאות ישראלית חזקה, נתמכת ומתומרצת ע"י המדינה, כדי למנוע תלות (עד כמה שאפשר) ביבוא ממדינות אחרות. ראינו שבמצבי חירום, כמו מגיפה או מלחמה ממושכת, לחקלאות חזקה ובעלת כושר ייצור, יש חשיבות קריטית ביכולתה של המדינה לעמוד במשברים כמו הקורונה כשהמדינה נאלצת לסגור את גבולותיה למשך תקופה ארוכה.
דוגי ישראלי (72), מגדל רימונים במושב כפר שמואל
חזר לטיסה בעיקר כדי לממן הפסדים בחקלאות
מגיל 15 הייתי בתנועת נוער השומר הצעיר ופניתי להגשמה, לקיבוץ, לעבוד בחקלאות. את השירות הצבאי התחלתי בגדוד 50 של הצנחנים אבל רציתי להיות טייס. עברתי קורס טיס, סיימתי שירות קבע של חמש שנים וחצי בדרגת סרן ובמילואים כטייס קרב הגעתי לדרגת סגן אלוף. בשירות הסדיר נישאנו ויחד עם רעייתי חיפשנו לגור במושב, גרנו תחילה במגשימים, אחר-כך קנינו משק במושב כפר שמואל. גידלנו ירקות בעיקר ארטישוק. על שטח של 250 דונם גידלנו גם כרובית, חצילים, קישואים. אחר-כך עברתי למטעים-נשירים. בשנות התשעים חזרתי לטוס והייתי מדריך בבית הספר לטיסה. חזרתי לטיסה בעיקר כדי לממן הפסדים בחקלאות.
הקורונה הכניסה אימפקט שנראה אותו שנים רבות. החקלאות חייבת ללכת לשיווקים ישירים. חקלאים חייבים להיות מתוחכמים לשיווק רנטבילי. היום 70 אחוז רשתות שיווק שנהנות מ-20 מיליארד שקלים בשנה רק בענפי הצומח, ואם לא ישכילו לייצר תמהיל לרשתות שעושקות חקלאים ולא יהיה שוק סיטונאי ולא יהיה שיווק ישיר, חקלאים לא ישרדו. אם חקלאים יידעו גם לשווק כמויות וגם לבצע שיווק נכון, הם ישרדו. השנה היא קשה לכולם, כי הביקושים לא יתאוששו מהר. חקלאי חכם ישרוד. צריך לשנות את הרגולציה לטובתו.
אחמד מתאני (64), מגדל גויאבה בקלנסוואה
פעם היינו מדינת ייצוא, היום אנחנו מדינת יבוא
נולדתי למשפחה חקלאית. אבא היה חקלאי גדול בשנות החמישים והשישים. לפני קום המדינה אבא וסבא עבדו וגידלו ירקות. אבא היה הראשון שהכניס מים לגידולים החקלאיים כי לרוב החקלאים היו אדמות בעל. האדמות של אבא היו ליד שער אפרים ואבא התחבר שם למים והישקה את הגידולים. הוא גם גידל במושב כפר נטר.
מאז שהייתי ילד קטן התלוויתי לאבא לשטחי הגידול. סיימתי תיכון ב-ימה, אחר כך הייתי בבית הספר מדריך בתחום החקלאות. למדתי בפקולטה לחקלאות גידול ירקות. ב-1982 נעניתי להצעה של מדריך בשם עבדל ראזק ונסעתי לעבוד בגידול תות שדה באקוודור משם חזרתי אחרי ארבע שנים. היום אני מפקח ארצי של מועצת הצמחים על תחום גידולי תות שדה, שמשתרע על 4200 דונם.
החקלאות במצב קשה ומידרדר. אני מקווה שהחקלאים יזכו לתמיכה כדי שיוכלו לשרוד. זה מה שהם זקוקים לו. אנחנו בסגרים, ולצערי מייבאים מוצרי חקלאות מכל העולם. מהולנד, יוון, תורכיה, ירדן. פעם היינו מדינת ייצוא, היום אנחנו מדינת יבוא.
אחי סיטבון (42), מגדל ירקות, מושב דקל
מצווה גדולה שנפלה בחלקנו – להאכיל את אזרחי ישראל
את המקצוע בחרתי כדרך חיים כממשיך דרכו של אבי, חיים סיטבון, בהפרחת השממה הגדלת ההתיישבות בנגב והתבססותה.
החקלאות והחקלאים בישראל חזקים וגם בזמן המגיפה ולאחריה נמשיך להתפתח, לגדול, להשתפר ולהתייעל במצווה הגדולה שנפלה בחלקנו, להאכיל את אזרחי ישראל.
יניר מוגרבי (26), ממושב בית הגדי, פעיל מרכזי בחברה חקלאית
לחקלאות ערך הילכתי
החקלאות בעיני זו דרך חיים. הכל מתחיל ונגמר בחקלאות. מזון, ביטחון תזונתי. עלינו להיות עצמאיים במזון, שאם לא כן זה ישפיע על הכלכלה בישראל. אנשים יהיו חולים כי לא יקבלו את שנחוץ להם מהטבע. לחקלאות ערך הילכתי. מלמדת את האדם מגיל אפס להתבונן בבריאה, לקום ב-5 בבוקר ולהריח אדמה אחרי גשם, אין טוב מזה. אני בתקופת לימודי משפטים וגם כשאהיה עורך דין אעסוק בדיני משפחה, נחלות וסכסוכים.
הכל מתחיל ונגמר בדרג המדיני. היום אין לחקלאי ישראל לא אמא ולא אבא. אין יכולת להתוות דרך לחקלאי, כמה לייצר, כמה לדרוש על התוצרת שלו, למי למכור. ככל שהזמן יחלוף ולא יחול כל שינוי, לא יהיה מי שיחשוב ברצינות על חקלאי ישראל. חייב לקום גוף נטו חקלאי, שליח של החקלאים, אבא ואמא שלהם. בסופו של יום דור צעיר לא יכנס לתחום. כבר היום רואים את אחוזי החקלאים 70 פלוס. המדינה אינה מאפשרת לדור צעיר להשתלב ולהתקדם. אם אתה לא דור המשך, לא תוכל להשתלב במשק חקלאי קיים. המדיניות בישראל הביאה לכך שחקלאים מתמודדים זה מול זה ,אין אחדות, אין אחידות. פרנסה היא מבורא עולם.
יובל לוין (44), מגדל זיתים לשמן ולמאכל, 86 דונם כרמים במושב מזור
תשוקה וחזון לחנך את הציבור לצרוך תוצרת מקומית
מאז ומתמיד הייתי חלק ממסיק זיתים. בהכשרתי אני מוזיקאי, מנגן על גיטרה. לאורך 15 שנה לימדתי נגינה על גיטרה והוצאתי אלבום של שירי משוררים בשם "תמיד אוקטובר" שם שיר של נתן יונתן. חקלאות הייתה תמיד ברקע. אנחנו ארבעה ילדים במשק של אבא שלי, בן 87, פעיל ועובד עד היום במשק. אני צעיר הילדים. תמיד, כשחזרנו מבית הספר הלכנו לעבוד במשק. אבא גידל בהתחלה פרחים ומטעים ואחרי משבר בענף הפרחים אבא חיפש חלופות והגיע לזיתים. בשנתיים-שלוש אחרונות נכנסתי לעניין.
(בתשובה משתלבת גם רעייתו קרן אורבך-לוין, הפעילה גם היא במשק החקלאי) חקלאות זה מקצוע מאתגר. קשה, שלא מבטיח יציבות. הקורונה טרפה קלפים בעולם כולו. שום דבר לא יציב. צריך להסתמך על החקלאות. בארצות הברית זיהו זה מכבר שחובה לתמוך בחקלאים. הממשל שם העביר מיליארדים לתמיכות בחקלאות. כאן בארץ עשרות מיליונים הושקעו ביבוא בלתי פוסק ממדינות רבות, במקום להזרים כסף פנימה. אנחנו מקווים שמי שירכיב את הממשלה הבאה יבין שהחקלאות היא ביטחון למדינה, ומעבר לציונות ואידיאולוגיה, זה קטע כלכלי-ביטחוני-בריאותי. אותנו מובילה תשוקה וחזון לחנך את הציבור לצרוך תוצרת מקומית ולהכיר את מי שמייצר את האוכל שלך. זה תהליך שקיים בעולם וקורה בישראל, כשהקורונה הייתה המאיץ לכך. אנחנו מחוברים לקבוצות וואטסאפ משותפות של מגדלי זיתים ואנחנו מתייעצים זה עם זה ונוצרה חברות איתנה ונאמנה.
יעקב (יענקל'ה) כהן (86), "מר תפוחי אדמה", גידל משנת 1953 ירקות למיניהם בקיבוץ נחל עוז
פיתוח החקלאות המקומית כבסיס המרכזי לאספקת מזון
אני יליד המושבה גן יבנה. גדלתי בסביבה חקלאית. החקלאות משכה אותי בהיותה דינאמית ומלאת פעילות. נמשכתי לגידול ירקות, כי אתה זורע, מעבד, ואחרי כמה חודשים אתה רואה מול עיניך תוצאות. בשלב מסוים התמחיתי בתפוחי אדמה. משנת 1990 הייתי גם יועץ מקצועי לקולחוזים, ארגונים חקלאיים, לחברות פרטיו בארץ וברחבי העולם ועבדתי בקזחסטאן, אוזבקיסטאן, אוקראינה, סרילנקה, מצרים, רוסיה וסין. הכל ידע אישי מהשטח. יש לי סיפוק מלא מהחקלאות עם הרבה עניין וחשתי שאני תורם תרומה חשובה במדינה בכל הנושא של הפיתוח הממוכן, קניין של זרעי תפוחי אדמה, שיטות הובלה.
אני מאד מקווה ומאמין שיהיה שינוי שעיקרו פיתוח החקלאות המקומית שחייבת להיות הבסיס המרכזי לאספקת מזון. בזכות הקורונה התפתחו צינורות שיווק שלא היו קיימים קודם וזה ישפיע גם על מערכות השיווק. הייצוא יתכווץ כי הצריכה המקומית גדלה; המטבע בעולם נחלש ורגולציות בארצות היעד יגרמו לכך שההשקעה תהיה בעיקר בצריכה מקומית.
נחמיה בן צבי (74), מגדל חרציות, מושב נתיב העשרה
גאה בעבודת ילדיו עימו במשק
כשהתחלתי כנער בקיבוץ שדות ים בעבודה בבננות ובגידול ורדים התאהבתי בחקלאות יותר מכל ענף אחר שניסיתי. מאז ועד היום אני חקלאי שאוהב את מה שהוא עושה. ביחד איתי עובדים היום ילדיי ועל כך אני גאה בהחלט.
קשה מאוד לדעת מה ילד יום, הן בנוגע לשוק המקומי, כלומר החקלאות ושיווק התוצרת בתוך ישראל, והן בכל הנוגע ליצוא של התוצרת שלנו. הכול כל כך הפכפך שממש קשה לי לנסות ולנבא את העתיד לבוא.
אדוארד קובלסקי (58), מגדל מלפפון בייבי בישוב הקהילתי אבשלום בפתחת שלום
משרד החקלאות? מהמשרד הזה נשאר רק השם
עליתי לישראל בשנת 1994 מרוסיה והגעתי לישוב אבשלום. ארבע שנים עבדתי כשכיר במשק חקלאי ליד קיבוץ גבולות, ברבייה של הודים. בישוב קהילתי אין זכות על מים וקרקע. בשנת 1999 קיבלתי בישוב 15 דונם ראשונים לגידול חקלאי. גידלתי עגבניות שרי לייצוא שהתבצע בשנת 2000. אחר כך גידלתי עגבניות, קישואים ועגבניות שרי.
בשנת 2007 קיבלתי שטח של נחלה – 80 דונם – ומאז אני מגדל מלפפון בייבי על שטח של 20 דונם בחממות ושאר שטח הנחלה עדיין ריק מגידולים. אני אוהב חקלאות מא' עד ת'. אפילו ממושב אחיטוב שמגדל הכי הרבה מלפפונים במדינה, באים לראות את שיטת הגידול שלי ולומדים כיצד לגדל.
לצערי יהיה אותו הדבר שהיה לפני הקורונה. אפילו יותר גרוע. הכל בגלל הרגולציה של משרדי הממשלה הרלוונטיים. משרד החקלאות? מהמשרד הזה נשאר רק השם. לא אחריות על קרקע חקלאית, לא אחריות על מים להשקיה חקלאית, לא אחריות על עובדים ובמנהלת ההשקעות של המשרד אין כמעט כסף.
עורכי המשאל, משאל החקלאים : שמעון וילנאי ויפעת בן שושן
