אלמלא התגלה לפני כ-15 שנים במכון לחקר תנועת העבודה על שם פנחס לבון יומן שכתב אלכסנדר ברקנר, קרוב לוודאי שהיה נשכח לחלוטין, כמו חלוצים רבים בני תקופתו.
היומן נחקר לעומק על ידי ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי (נכד לוותיקי אפיקים) ותלמידיו בתוכנית "עמיות יהודית" בחוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה. הם מצאו ביומן תובנות מרתקות על חיי החלוצים במאה שעברה, וכך הוחלט על יוזמה לחשוף את המקום המשוער של קברו בבית העלמין של כנרת.
כמו עשרות רבות של חלוצים בני העליות הראשונות שכונו "תלושים" או "מיואשים", לא עמד ברקנר בתלאות ההגשמה הציונית. בנוסף למצוקות היום יום (רעב, קור, עייפות, עבודת פרך מתסכלת), הוא סבל גם ממחלת הנפילה, וגם מאהבה נכזבת לחנה מייזל, שבאותן שנים עסקה בהקמת חוות העלמות בחצר כנרת (היא נישאה לימים לאליעזר שוחט, איש ציבור ואידיאולוג, ואחיו של ישראל שוחט, מייסד "השומר").
אלכסנדר ברקנר, שדווקא בהגיעו לכנרת זכה להגשים את חלומו ולהיות רועה, התאבד בירייה ב-27 באוקטובר 1911. הוא היה בשנות ה-20 לחייו, חמש שנים אחרי הגיעו לארץ. על פי עדות של אחות שהייתה בחצר, ברקנר לא מת מיד, ונפטר בייסורים.
קברו היה כנראה השלישי בבית העלמין, ולא שרדה ממנו מצבה. בעיתון אחדות התפרסם הספד של מ.ר. (כנראה מאיר רוטברג): "ייסורי מחלתו אילצוהו לנתק את פתיל חיותו בימי עלומיו, ולקחת את סוד חייו אתו שאולה".
ביום שלישי בשבוע שעבר התקיים בבית העלמין בכנרת טקס צנוע, לזכרו של ברקנר, ליד המקום המשוער של קברו – סמוך למצבה של מנחם שמואלביץ ("ממש"י) ש"חנך" את הקבורה באתר. במקום הוצבה אבן ועליה פרטי הנפטר.
באירוע השתתפו קבוצת הסטודנטים שעסקה בדמותו וביומנו, וחברים מקבוצת וממושבת כנרת ומיישובי עמק הירדן.
כנרת, הזכיר מוקי צור לקהל, הוקמה אחרי שנת הייאוש הגדול 1907. בניגוד לייאוש קטן ופרטי, ייאוש גדול היה כינוי למצב רוח כללי, שגרם לרבים לעזוב את הארץ, או לבחור בפתרון הקיצוני של התאבדות.
להיות מהגר ומהפכן פירושו היה לחוות כאב גדול. פרופ' אלרואי הסביר, שיומנו של ברקנר מהווה תעודה מיוחדת במינה. "יש בה תיאור ייחודי של חיי פועל בעלייה השנייה.
החוויות הפרטיות של אלכסנדר ברקנר משקפות חוויות של דור. נקודת המבט אינה של מנהיג מורם מעם, אלא של מי שחי בשולי האירועים ומנסה לשרוד".
"עצוב לי וקשה על ליבי מפני (ש)הכל מסביבך מתכווץ, בוכה ומתאונן", קבל ברקנר ביומנו. אלרואי ותלמידיו עיצבו את אבן המצבה ואת האותיות על פי דוגמאות מתחילת המאה שעברה וברוח אותן שנים, הם בחרו לציין את העובדה שברקנר שלח יד בנפשו.
כך נוספת עוד עדות לכמה וכמה מצבות של גברים ונשים בבית העלמין של כנרת – "קבוצת המתאבדים". על רובם הופיעו הספדים של מספר שורות בעיתונות הפועלים. מעטים מהם זכו לאזכורים נוספים בזיכרונות שהשאירו הם עצמם או חבריהם.
בטקס דיברו גם עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, ונציג הסטודנטים. המנחה דני שטיינר, דוקטורנט להיסטוריה, ציטט את דבריו של חלוץ אחר שמת צעיר – הסופר צבי ש"ץ, שנרצח יחד עם ברנר וסופרים נוספים בפרעות 1921: "אושרו של העם תובע את קורבן הפרט."
