"כשאני כותבת אני מרגישה בחיים"

ד"ר דבורי יעקבי, ממושב רמות מאיר, הוציאה באחרונה שלושה ספרים, ביניהם רומן ביוגרפי בשם "המביא לבית הדפוס", שמתאר את סיפור עלייתו ופועלו התרבותי של אביה, זאב-וולף יוסקוביץ-יוסיפון, שהיה בין מייסדי קיבוץ אשדות יעקב, ערך כתב עת והקים תיאטרון. בראיון לרגל הוצאת הספר לאור היא מדברת על היחסים המורכבים עם אביה, על תפקידה כמטפלת בחברי הקהילה הגאה ועל ההתמודדות עם מחלת הסרטן

מלחמת השחרור, הקמת המדינה, מפעל הציונות ומלחמות ישראל –  הם רק רקע לרומן הביוגרפי המצוין "המביא לבית הדפוס" שכתבה ד"ר דבורי יעקבי, שרואה אור בימים אלה ומתאר טלטלות משפחתיות של דמויות אנושיות שחוות הרבה הומור ודמע, אהבה וחמלה.

ד"ר דבורי יעקבי (77), תושבת מושב רמות מאיר, ידעה הרבה נדודים בחייה כולל לימודים בארצות הברית, אבל שורשיה נטועים עמוק באדמת ארץ ישראל.

אביה, זאב-וולף יוסקוביץ-יוסיפון, עלה הרבה שנים לפני קום המדינה, היה עיתונאי ואיש תרבות והשפיע לאורך שנים רבות על עיצוב חיי התרבות בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל.

בין השאר היה עורך כתב העת של הקיבוץ המאוחד "מבפנים", קצין העיתונות של שר החינוך דוד רמז ומייסד תיאטרון למעברות שהפך לימים לאמנות לעם.

אביך נפטר לפני 50 שנה, מה גרם לך לכתוב דווקא עכשיו על חייו?

"אני כותבת כבר 11 שנה והוצאתי לאור כמה ספרים בנושאים שונים. לפני כשלוש שנים הגעתי להבנה שמגיע לאבא שלי שאכתוב עליו ספר כדי שאנשים יידעו מי הוא היה ומה הוא עשה בארץ. הוא היה דמות מעניינת מאוד וחשובה בחיי התרבות בישראל."

"הוא פעל רבות בתחום התרבות והחברה, היה בין מייסדי קיבוץ אשדות יעקב וחבר קרוב של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי וחנה רובינא ורבים אחרים מעולם התרבות. בזכות חברותו הוא דאג לתרגום הספר 'פתחו את השער' מיידיש לעברית."

"שנים רבות היה כתוב על הספר 'הביא לדפוס ז. יוסקוביץ' ומכאן שם הספר 'המביא לבית הדפוס'. הספר אינו דוקומנטרי במהותו ובכוונתו, אף כי ארכיונים רבים סייעו למתואר בו."

"אבא היה אדם חי בעל לב פועם ונשמה סוערת. בכתיבת הספר הסתמכתי על מה שמצאתי בארכיונים, על זיכרונותיי, אבל לא פחות מכך הסתייעתי בדמיון בכל מה שקשור לרוח התקופה ולאנשיה."

איך הוא הכיר את כל אנשי התרבות?

"הוא הגיע ארצה בשנת 1920, אז לא היו הרבה אנשים בארץ וכולם הכירו את כולם. הוא היה מקורב ליצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית, ובזכות הקשר הזה נולד כתב העת 'מבפנים', בו התפרסמו לראשונה שיריו של אלתרמן. גם המחזמר 'קזבלן' של יגאל מוסינזון נכתב לבקשתו."

צדק מאוחר

החיבור של יוסקוביץ' לתנועה הקיבוצית יכול להיתפס במונחים של היום יוצא דופן לאור העובדה שהוא למד בישיבה בפולין ואפילו נחשב לעילוי בתורה, אבל לדברי בתו כבר אז צצו ניצנים של מרד כשהחביא ספרים חילוניים מתחת לקרשים של הרצפה.

"אשדות יעקב 1936: החיים באשדות יעקב אחרי הביקור בפולין היו שונים מאוד. העבודה בבננות הייתה כרגיל מתישה אך היא התישה את הגוף בלבד, מה גם שימים רבים היה עסוק בדברים אחרים."

"עבודה בכתב העת הצריכה אותו גם הרבה בנסיעות למערכת בעין חרוד, לבית הדפוס בתל-אביב ולפגישות עם המשוררים והסופרים שרצה שיתרמו את פרי עטם לכתב העת, ששינה את שמו מ'משלנו' ל'מבפנים'". (עמוד 59 בספר)

בגיל 27 עלה לארץ לבדו. אחרי זמן קצר הגיעה אשתו דאז מפולין לארץ כדי להשלים את תהליך הגירושין.

בהמשך התחתן עם אשתו השנייה, אותה הכיר באשדות יעקב. בקיבוץ הכיר גם את אמה של דבורי יעקבי, שהייתה נשואה באותו זמן, דבר שלא הפריע לה לפתח רומן עם יוסקוביץ' שצמח על רקע ההתעניינות המשותפת שלהם בשירה. 

בעקבות הרומן החליטו השניים לעבור להתגורר בתל יוסף כדי להיות קרובים לטבנקין שהתגורר בעין חרוד, ומשם למשמר הים, לכפר סבא ולתל אביב.

לדברי בתו, יש בספר סוג של סגירת מעגל עם האיש שכתב כמה ספרים, אבל לא הוציא אף אחד מהם לאור בשמו.

"בעיניי הוצאה לאור של הרומן שמספר את סיפור חייו הוא מעין מחווה אישית שלי כלפי אדם שהיה לא רק אבא שלי, אלא אדם שהשפיע על מה שקורה במדינה," אומרת דבורי ומוסיפה: "זהו סוג של צדק מאוחר. פניתי לעיריית תל אביב וביקשתי שיקראו רחוב על שמו, אבל נעניתי שאין להם מספיק רחובות."

"ביקשתי לכל הפחות שיתלו שלט 'פה גר זאב-וולף יוסקוביץ-יוסיפון', אבל בינתיים לא קיבלתי שום תגובה. האמת, זה לא נורא. כמי שידעה כמה הספרים היו כל עולמו אני יודעת שהוא היה מעריך יותר את הספר על חייו מאשר רחוב קטן. ספרות ושירה היו טעם החיים שלו."

הרומן "המביא לבית הדפוס" (הוצאת ספרי ניב) מבוסס על ארכיונים ויש בו פיסות היסטוריה מרתקות על תולדות הישוב העברי בארץ ישראל לפני ואחרי קום המדינה. דבורי זוכרת היטב את מאורעות אותם ימים וכשהיא מתבקשת להיזכר בפרט קטן שמתאר אירוע יותר גדול היא חוזרת לגיל 4, אז יצחק שדה מצא בביתם מקום מסתור מפני הבריטים.

"חשוב לי מאוד לקדם את הספר בהרצאות ובכנסים כדי שאנשים יידעו מה קרה באותה תקופה ויידעו מי היה אבא שלי," היא אומרת.

מה הוא היה אומר על הספר?

"הוא היה מאוד שמח ומאוד גאה בי."

מה הוא היה אומר כאיש תרבות על מצבם של האמנים בארץ? במיוחד בתקופת הקורונה רבים נתקלים בקשיים כלכליים.

"זה היה לו קשה מאוד. אבא שלי עסק רבות בגיוס כספים לאמנים צעירים. בזמנו הייתה ציירת ידועה מאוד שהוא קנה לה מעיל מכספו, כי לא היה לה כסף לרכוש בעצמה. אני שמעתי את זה ישירות ממנה."

מתי ידעת שיש לך כישרון כתיבה?

"בגיל די מוקדם. תמיד אהבתי לספר סיפורים. הייתה לי דודה בשם ברכה חבס שכתבה, אבא שלי כתב וגם אמא שלי הייתה כותבת, למרות שלא פרסמה שום דבר."

"קראתי את המכתבים שלה והם היו כתובים נהדר. יש לי תואר שלישי בכימיה, אבל מה שאני הכי אוהבת לעשות זה ללמד. אז בגיל 47, אחרי שעבדתי במחקר ובתעשייה, עברתי ללמד כימיה בקמפוס המדע של עיריית תל אביב, שם כתבתי שני ספרי כימיה לתיכוניסטים 'בסביבת הכימיה' ו'עכשיו כימיה'. כתבתי כי לא מצאתי ספרי לימוד טובים בכימיה. הספרים האלה זכו להצלחה גדולה."

בגלל שאהבה מאוד ללמד יצאה דבורי יעקבי לפנסיה מאוחרת בגיל 70, אז התפנתה לכתיבה מסוג אחר. הספר הראשון שכתבה היה "מחברת מולדת – רומן בסיפורים" (הוצאת כרמל), שיצא לאחרונה ושעוסק בקורותיה של משפחה אחת בישראל, החל ממלחמת השחרור והקמת המדינה ועד שנת 2014 כשזוג חברים הומואים שמיודדים עם דבורי מגיעים ארצה עם בתם שנולדה בהליך פונדקאות בארצות הברית.

גיבורי הספר הם בני משפחתה הגרעינית של דבורי. לצד חוויות משפחתיות אפשר למצוא גם אירועים אישיים שעברה, כמו חוויה קשה עם המורה לפיזיקה.

"הייתי אז תלמידה חדשה שהצטרפה באמצע השנה, אחרי שעברתי מקיבוץ אפק לתל אביב", נזכרת דבורי. "נסעתי איתו באוטובוס כי הוא גר כמוני ברמת אביב. הוא לא התיישב לידי ולא היה אדיב אליי."

זיכרון נוסף שנמצא בספר "מחברת מולדת" התרחש במהלך שהות בלימודים בשיקגו עם בעלה הראשון. "אני זוכרת שהתגעגעתי מאוד לאימא שלי," היא מספרת. "הלכתי ברחוב אחרי מריבה עם בעלי והיה ריח חריף של מריחואנה. בשבילי באותם ימים זה היה יוצא דופן ומוזר."

מה גרם לך לכתוב את הספר "מחברת מולדת"? איזה מסר רצית להעביר?

"יש בתוכו הרבה מסרים, אבל בכלל לא באתי ממקום של העברת מסר, רק רציתי לכתוב. אני אוהבת מאוד לכתוב. מהיום שהתחלתי לכתוב כשיצאתי לפנסיה גיליתי את חדוות היצירה ומאז לא הפסקתי. אני מרגישה שאני חיה כשאני כותבת."

ספר נוסף שהוציאה דבורי לאור הוא "משפחה רגילה" (הוצאת ספרי ניב) שמתאר את קורותיהם של שלומית, לאה ובועז. בכתיבה משובחת ובשפה רהוטה ואיכותית היא מתארת את קורותיהם ואת קורות שאר בני המשפחה, על המשברים, השמחות והאהבות שהם חווים.

שלומית, לאה ובועז הסתירו במשך שנים סוד הגדול מילדיהם – לבועז הייתה ילדה מחוץ לנישואים – רקפת, ושני הילדים שלו ושל שלומית מנישואיהם – נעמה ואמנון, לא ידעו על כך דבר, כתוצאה מהחלטה משותפת של בועז ושל שלומית.

"האוויר שָרַק ונהם כשריאותיה של שלומית בת השתים-עשרה נשפו אותו. סכין כמו חתכה בין צלעותיה הימניות, אבל היא לא חדלה מלרוץ. כשחלפה ליד פנס רחוב העיפה מבט מהיר בשעונה. לא טוב."

"היא לא תספיק להגיע הביתה לפני עשר". "מי ביקש ממך להיפרד מאשתך?", התיזה לאה בלחש זועם. "אמרתי לך כבר בהתחלה. אני אף פעם לא אקח אותך מאשתך ומהילדים שלך". "אז מה תעשי?" הסרעפת של בועז חזרה למקומה, אבל תחושת בחילה החליפה אותה" (מתוך הספר "משפחה רגילה")

מתי ובאיזו דרך מגיעים אלייך רעיונות ליצירה?

"אין לזה חוקים. אני יושבת וכותבת. כיום אני כותבת ספר על אימא שלי. יש לי זיכרונות עליה וגם זיכרונות שהיא סיפרה לי. כשאני כותבת אני ממש נמצאת בתוך סרט."

"אני רואה את הסיטואציה. עכשיו כתבתי קטע על אימא שלי שעברה דרך קיבוץ משמר הים. הובלתי את הזיכרון שלי למשמר הים. ראיתי בראשי איך האנשים נראים, מה מזג האוויר."

"הספר 'משפחה רגילה' נולד בעקבות קריירת הטיפול שהגיעה במקביל לקריירת ההוראה והכימיה", היא מספרת. "הספר מבוסס על משפחה שטיפלתי בה, בטשטוש הפרטים המזהים."

מה המסר של הספר?

"המסר הכי חזק שעולה מהספר הזה הוא שהאהבה היא הדבר הכי חשוב בעולם. דבר נוסף הוא שסודות במשפחה הם דבר גרוע מאוד."

מה את מייעצת לאישה שגילתה שהגבר שלה בגד בה?

"שילכו לטיפול זוגי ויגלו מה גרם לבגידה. אהבה בעיניי זה הערך העליון. אני חיה בשביל אהבה. אני חושבת שזה עולה בקנה אחד עם כל היצירות שלי וגם עם הקשרים שניהלתי בחיי. אני מחוברת מאוד לאנשים. לראיה, את כל הספרים שלי, פרט לספרי הכימיה, ערך אותו אדם – אורין מוריס. הוא פשוט עורך יוצא מן הכלל."

זה אומר שיש לך זיכרון טוב.

"בגיל שלי זוכרים את מה שהיה לפני 70 שנה ושוכחים את מה שהיה לפני חמש דקות."

מה ההבדל בין תהליך היצירה בספרי הכימיה המצליחים שכתבת לספרי העלילה?

"זה הבדל משמעותי מאוד. קודם כול את ספרי הכימיה כתבתי ישר למחשב ואת ספרי העלילה כתבתי בכתב יד, ורק אחר כך הקלדתי למחשב."

למה זה פרט חשוב?

"כי בעיניי לפחות, הכתיבה על הנייר יוצרת קשר בלתי אמצעי בין המוח ליד. ברגע שיש קשר כזה הסיפור זורם יותר טוב. כשמדובר ב-329 עמודים של יצירה זה לא דבר של מה בכך."

בשנים האחרונות את מתמודדת עם מחלת הסרטן. האם יש לזה קשר לפרץ היצירה שלך?

"לא. גילו אצלי את המחלה לפני שש שנים, ואני כותבת כבר 11 שנים. הכתיבה מספקת לי צורך פנימי עמוק מאוד שלא קשור לסרטן."

המחלה לא גרמה לך לכתוב פחות? זה בכל זאת דורש מאמץ.

"לא. אני יכולה לספר לך שכשבאתי לאונקולוג שלי הקדשתי לו ספר וכתבתי 'הטיפול שלך והכתיבה מחזיקים אותי בחיים'. ככה בדיוק אני מרגישה. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי הכתיבה. יש לי ילדים מקסימים ונכדים נהדרים אבל משהו שהוא רק שלי זה הכתיבה. אם לא הייתי כותבת כעת הייתי פשוט מתה."

איך התמודדת עם הידיעה שחלית?

"אחרי שעתיים שהסתובבתי כשדמעות בעיניי נסעתי לקרוב משפחה. הוא ואשתו רופאים. אמרתי להם 'חבר'ה, תתחילו להילחם'. מאז אני מטופלת על ידי אונקולוגים יוצאים מן הכלל: פרופ' ניר פלד שאחראי על הגוף שלי וד"ר דרור לימון שאחראי על המוח שלי וביחד הם עושים עבודה נהדרת. שניהם כבר קיבלו את הספרים שלי."

דבורי יעקבי עוסקת כ-20 שנה בטיפול משפחתי, זוגי ופרטני. בין היתר היא עוזרת לחברי הקהילה הגאה.

"חברה טובה אמרה שאני טובה מאוד בהקשבה, במיוחד לאנשים שיש להם בעיות בענייני הלב, והמליצה לי ללכת ללמוד לימודי טיפול באופן מסודר. למדתי טיפול פרטני וזוגי. אני אוהבת ללמוד, אז אני כל הזמן לומדת ואני אוהבת לכתוב, אז אני כל הזמן כותבת."

מה גרם לך לפנות דווקא ללה"טבים? את הרי סטרייטית.

"העובדה שאין לי נטייה כזאת לא אומרת שאני לא מבינה את הצרכים שלהם. טיפלתי בזוגות ובמשפחות ודרך חבר הכרתי כמה הומואים."

"הלכתי לפסיכותרפיסט ידוע מאוד בתחום הזה ואמרתי לו שאני צריכה ללמוד ממנו איך לעזור ללה"טבים. זה שאני יודעת לטפל בזוגות סטרייטים לא אומר שאני יכולה לטפל בזוגות חד-מיניים. רק אחרי שהוא הכשיר אותי העזתי לפנות לקהילה."

איך קיבלו אותך בקהילה?

"מצוין. כשעבדתי כמורה הייתי רכזת כימיה בקמפוס מדע, שבו לומדים 5 יחידות פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים. שכרתי לעבודה בחור נחמד והתיידדנו מאוד."

"מהר מאוד הוא סיפר לי שהוא הומו. לפני 27 שנים זה היה פחות נפוץ לצאת מהארון. חודש וחצי אחרי שהוא החל לעבוד אצלי הוא הכיר את הבן זוג שלו והתחתן איתו אצלי בחצר המושב. הבת שלהם קוראת לי סבתא דבורי. נדמה לי שזה אומר הכול."

על מה את עובדת בימים אלה?

"בימים אלה יש לי שני ספרים בשלבי עריכה, אחד מהם הוא ספר על אימא שלי, שהייתה בעיני דמות מיוחדת במינה."

תמונה | רוסה אגי'ש