הנושא המרכזי מבחינתם של הפלסטינים, עליו הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן, הוא "זכות" ה"שיבה". כל עוד הפלסטינים עומדים על תביעתם זו, אין כל סיכוי לשלום ונכון לעכשיו הם עומדים עליה בנחרצות. בעקבות ספרם של עדי שורץ ועינת וילף – מלחמת זכות השיבה
מהות הסכסוך: עשרות שנים מפולגת החברה הישראלית סביב הוויכוח על השטחים / השלום / ההתנחלויות / הגבולות / הביטחון, במנעד האפשרויות שבין חזון אף שעל לחזון אף שעל, כלומר בין החזון של ארץ ישראל השלמה בלי לוותר על אף שעל, לבין חזון הנסיגה המלאה תמורת שלום, בלי להשאיר בידינו אף שעל. שני ראשי ממשלה ישראליים הלכו עד הסוף, והציעו נסיגה מכל שעל (עם "חילופי שטחים" קלים). אהוד א' ואהוד ב' הציעו לפלסטינים מדינה עצמאית בכל שטחי יהודה ושומרון ובירתה מזרח ירושלים. וראה זה פלא – הצעותיהם נדחו על הסף. מסתבר שלא זה מה שהם רוצים. אז מה הם רוצים?
אחמד טיבי אמר פעם, שאין סיכוי להסדר, כי ההצעה הכי מרחיקת לכת שישראל מוכנה להציע (כלומר זו שהיא כבר הציעה פעמיים), רחוקה מאוד מהמינימום שהפלסטינים יכולים להתפשר עליו. אבל אם ישראל הציעה כבר נסיגה מ-100% מהשטח, מהו אותו מינימום? אבו מאזן הבהיר, אחרי שדחה את הצעות אולמרט, שהסיבה לדחייה היא המחלוקת על מה שהוא מכנה "זכות" ה"שיבה".
בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" מופיע הקטע הבא: "יהודה נפגש עם ערפאת כמה פעמים, גם אחרי סיום כהונתו בכנסת. לפגישה אחת עם ערפאת הצטרף גם קהלני. 'בדיעבד', אומר יהודה, 'שום דבר חשוב לא היה בפגישות הללו ולא יצא מהן דבר מעשי'. לאחת הפגישות יהודה הגיע לבד, ללא עבד אל-ראזק. בלשכתו של ערפאת בעזה, קיבל אותו מנהל התכנון של הרשות הפלסטינית. יהודה ביקש ממנו להציג לו את התוכניות. על שולחן ענקי פרס מנהל התכנון מפה גדולה, באורך של כארבעה מטרים, שרואים בה כל בית בעזה.
'איפה אתם מתכננים לשקם את הפליטים?' שאלתי. 'מה זאת אומרת איפה? הפליטים יחזרו לבתיהם', נעניתי. נדהמתי. זה היה בימים הטובים של אוסלו. שאלתי: 'ואם לא נסכים?' בן שיחי הרגיע אותי: 'אני לא מתכוון עכשיו. אני מתכוון אחרי שיהיה שלום, ברור שהם יחזרו'. שאלתי: 'אתה חושב שאנחנו נסכים?' והוא השיב: 'בוודאי! אני מתכוון כשיהיה שלום. גם יהודים שירצו לחזור לעיראק יוכלו. זה כאשר יהיה שלום'. הבנתי עד כמה הסכסוך בלתי פתיר. ראיתי את הכנות בעיניים שלו. 'למשפחה שלי יש חמישים דונם ברמלה. יש לנו קושאן', הוא אמר. 'ואם יציעו לך פיצויים במקום זה?' שאלתי. 'אני אקבל את האדמה. אם אני ארצה כסף, אני אמכור לכם אותה'. 'ברגע הזה', משחזר יהודה, 'הבנתי שהם בשום פנים לא יוותרו על זכות השיבה, ושבשום אופן איננו יכולים לתת להם זאת, כי אז לא נתקיים. לכן אין סיכוי לפתרון קבע. עד היום אני מושפע מההלם של הביקור הזה. 'זה מובן מאליו, שאם יש שלום, נגמרה המלחמה, כל אחד יכול לחזור הביתה', הוא אמר לי. הוא אמר זאת בתמימות מלאה. כל פלסטיני שאומר, 'אני מוותר על החזרה לצפת', משקר. לא רק שהם לא מוותרים על זכות השיבה, הם לא יכולים לוותר על זכות השיבה".
אונר"א אינו הפתרון, הוא הבעיה
לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרם של עדי שורץ ועינת וילף "מלחמת זכות השיבה". (הוצאת כינרת-זמורה ביתן, דביר, 1918 תשע"ח. 300 ע') מחקר מעמיק של השניים הביא אותם למסקנה חד-משמעית – הנושא המרכזי מבחינתם של הפלסטינים, עליו הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן, הוא "זכות" ה"שיבה". זאת הסיבה לסכסוך. זאת מהות הסכסוך. אין המדובר בסכסוך טריטוריאלי על שטח זה או אחר. ואין המדובר בהכרה סמלית ב"זכות", גם לא בהסכם על קליטת מספר מוסכם של "פליטים". מדובר בהטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלסטינים. כל עוד הפלסטינים עומדים על תביעתם זו, אין כל סיכוי לשלום. נכון לעכשיו, הם עומדים בנחרצות על תביעתם זו.
עינת וילף היא ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה ומעצמאות. עדי שורץ הוא עיתונאי. שניהם משתייכים לאגף היוני של הקשת הפוליטית. שניהם דוגלים בחלוקת הארץ ובחזון שתי מדינות לשני עמים. אולם הם אינם חושבים שעמדתם מצדיקה דקלום של שקרים. נהפוך הוא, הם סבורים שיש להציף את האמת במלואה ולהתמודד אתה. הם אינם מאמינים ברמייה עצמית. הם מבינים שעד שתביעת ה"שיבה" לא תרד מהפרק, אין סיכוי לממש את חזונם. הספר מציג בפירוט ולעומק את רעיון "זכות" ה"שיבה" ואת ההיסטוריה שלו, מסביר מדוע התביעה הזאת אינה צודקת וחסרת שחר, מאשים את האו"ם ואת העולם שטיפח את מיתוס הפליטות הפלסטינית ויצר את הבעיה, ומפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי אונר"א – הארגון של האו"ם ל"פליטים" הפלסטינים, שהוא נפרד מהארגון של האו"ם לפליטים בשאר העולם, והמדיניות שלו הפוכה למדיניות הנוגעת לכל בעיות הפליטים. אונר"א, כותבים השנים, אינו הפתרון, אלא הבעיה. למעשה, זהו ארגון שמהותו היא הנצחת הסכסוך. לכן, כל שוחר שלום צריך לתבוע את פירוקו.
הספר נפתח בסקירה היסטורית, על המאבק של ערביי ארץ ישראל לסיכול הקמתה של מדינה יהודית בחלק כלשהו בארץ ישראל. שר החוץ הבריטי בווין, שאינו ידוע כידיד הציונות, בלשון המעטה, מצוטט באומרו "העיקרון החשוב ביותר ליהודים הוא הקמתה של מדינה יהודית ריבונית. העיקרון החשוב ביותר לערבים הוא להתנגד בכל מחיר להקמתה של מדינה יהודית ריבונית בחלק כלשהו של ארץ ישראל". הספר מציג את תולדות הסרבנות הפלסטינית, בפרט בדחיית תכנית החלוקה. גם בהסכמי שביתת הנשק, לאחר מלחמת השחרור, לא ראו הערבים צעד בדרך לשלום ולא הכירו בגבולות שביתת הנשק, אלא כנקודת המוצא למלחמה הבאה, והם תבעו את זכות הפלסטינים להילחם על שיבתם לאדמותיהם. הרטוריקה של המנהיגים הערביים דיברה על עקירת הישות הציונית.
מידע מעניין ומפתיע, הוא שמיד לאחר הקמת מדינת ישראל, ההנהגה הפלסטינאית התנגדה לחזרת פליטים לישראל, כי היא עלולה להתפרש כהשלמה עם קיומה של ישראל. המופתי, מנהיגם של הפלסטינים, אמר ש"הג'יהאד אינו בעיה הומניטרית של פליטים". אולם מהר מאוד השתנתה העמדה הזאת, כשהפלסטינים הבינו שה"שיבה" היא הדרך לשחרור פלשתין, כלומר לביטולה של מדינת ישראל.
בן גוריון היה נחרץ בהתנגדותו לחזרת הפליטים, והוא עיצב את המדיניות הישראלית הנהוגה עד היום, השוללת את הדרישה הזאת. בישיבת ממשלה באמצע יוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה, אמר בן גוריון: "אם תתחדש המלחמה, תהיה זו מלחמה לחיים ולמוות לגבינו, לא לגביהם. אנחנו, אם ננצח, לא נשמיד את העם המצרי או העם הסורי, אבל אם אנחנו ניכשל וניפול – ישמידו אותנו. בשל כך, ישראל לא תסכים לחזרתם של הפליטים. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו. יפו היא שעשתה מלחמה בתל אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה 'חסידים שוטים'. החזרת הערבים ליפו אין בה צִדְקוּת אלא איוולת. אלה שעשו בנו מלחמה – ישאו באחריותה לאחר שהפסידו… אם הערבים יחזרו עכשיו לאבו כביר וליפו, והמלחמה תתחדש, יפחתו הסיכויים לגמר המלחמה כפי שאנו רוצים".
מחברי הספר מתארים בהרחבה את קבלת החלטה 149 של האו"ם, שעד היום הערבים מנפנפים בה, כתשתית החוקית של זכות השיבה. מסתבר שמדינות ערב הצביעו נגד ההחלטה (ישראל עוד לא התקבלה אז לאו"ם). הם התנגדו לה, כי יש בה קריאה לשלום בין ישראל לערבים, והם ראו בכך הכרה בישראל. לכך הם לא יכלו לתת את ידם. זה לא הפריע להם ולא מפריע להם עד היום, לנפנף בה. בעצם, רק בסעיף 11 שלה, הקובע כי "יש להרשות לפליטים המעוניינים לשוב אל בתיהם, ולחיות בשלום עם שכניהם, לעשות כן במועד האפשרי הקרוב ביותר וכי פיצויים ישולמו תמורת הרכוש של אלה שבוחרים לא לשוב". מסעיף 10, למשל, הקורא לממשלות באזור להקל על הפיתוח הכלכלי של ארץ ישראל כולה, הם התעלמו, והחליטו על החרם הערבי.
בשנות החמישים הפלסטינים התנגדו לכל שיקום, לכל שיפור במצבם, לכל פעולה לחיים נורמליים שלהם. בספר מתוארים מעשי אלימות מחרידים כלפי מי שניסו לקדם תכניות שיקום לפליטים. הם יכלו לעשות כן, בין השאר, כי העולם, משיקולים פוליטיים ציניים, של קידום אינטרסים מערביים בארצות ערב, איפשר להם זאת. ארגון אונר"א שקם כארגון שיקום, הפך לארגון להנצחת הפליטות. בעוד שבמקומות אחרים בעולם, שאחרי מלחמת העולם השניה היו בו מיליונים רבים של פליטים, לא קיימת זכות שיבה, העולם קיבל כלגיטימית את דרישת השיבה של הפלסטינים ושל הפלסטינים בלבד. המחברים מתארים את התפתחות האתוס של השיבה, עד הפיכתו לרעיון המכונן של הפלסטינים, ואף הביא ומביא צעירים רבים לטרור ולרצון להרוג ולהיהרג.
בפועל, כבר משנות השישים לפחות חלק מן המחנות אינם באמת מחנות פליטים. אדרבא, רמת החיים בהם גבוהה יותר משל הסביבה. ואף על פי כן, אונר"א המשיכה לטפח את מעמד הפליטות. בניגוד לכל מקום אחר בעולם, הפליטות אינה קשורה למצבם של האנשים, אלא היא עובדה פוליטית, על פיה כל פלסטיני וצאצאיו הם פליטים וזכאים לסיוע אונר"א.
דורשים לחזור "לבתיהם"
הספר מותח ביקורת על ישראל, אך לא כטרנד של האשמתה בסכסוך, אלא על שהיא מזניחה לאורך עשרות שנים את ההתמודדות עם סוגיית הפליטים. ישראל תומכת באונר"א ומתירה את פעולתה, ובכך היא שותפה להנצחת הבעיה. ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו, פעלו נגד יוזמות של חברי קונגרס אמריקנים נגד אונר"א. ממשלות ישראליות השלו את עצמן, שדרישת השיבה היא עמדת פתיחה למו"מ, ושברגע שישראל תוותר על השטחים, הפלסטינים בתמורה יוותרו על תביעת השיבה. זה לא קרה, כידוע. כלל לא עלה על דעתם של הפלסטינים שזה יקרה.
לאחר פסגת קמפ-דייוויד, בשנת 2000, שבה דחה ערפאת את הצעות ברק, נפגשתי לשיחה בת שעות אחדות עם חבר המשלחת הישראלית, דן מרידור, בביתו בשכונת רחביה בירושלים. השיחה כולה הייתה בעל פה, לא כתבתי מילה ולבקשתו של מרידור, עד היום לא סיפרתי עליה. בניגוד לתיאור המקובל באותם ימים בתקשורת, סיפר לי מרידור שסלע המחלוקת האמתי, שבעטיו התפוצץ המו"מ, לא היה סוגיית הר הבית, אלא סוגיית ה"שיבה", ש הפלסטינים לא היו מוכנים בשום אופן להתפשר עליה.
הגרסה הזאת מאוּששת גם בספר. בין השאר, מביאים המחברים מסמך פלסטיני פנימי שנכתב זמן קצר לאחר כישלון הוועידה. ההתייחסות הארוכה ביותר במסמך, הייתה לבעיית הפליטים. "הפלסטינים לא יהיו הראשונים בהיסטוריה לוותר על זכות השיבה שלהם", נכתב במסמך. עוד נכתב שהפלסטינים דורשים לחזור "לבתיהם" ולא "למולדתם", כלומר הדרישה היא לשוב לישראל ולא למדינה הפלסטינים. גם אחרי כישלון קמפ-דייוויד, בישראל לא נלמד הלקח. ממשלות ישראל דבקו באשליה ולא התמודדו עם הנושא.
המחברים מבהירים, שסירובם של הפלסטינים לדרישה שיכירו בישראל כמדינה יהודית אינה עמדה סמלית, אלא נובעת מכך שהכרה כזאת סותרת את תביעתם המעשית לשיבה. מאותה סיבה הם גם מתנגדים להגדרה "שתי מדינות לשני עמים", כי הם אינם מוכנים למדינה יהודית בא"י. מסיבות תדמיתיות, הם מעדנים את שלילת עקרון "שתי מדינות לשני עמים", באמצעות הגדרות מכובסות כמו "שתי מדינות שחיות זו לצד זו" ושכמותן.
הספר מסתיים בפרק סיכום ארוך, שכותרתו "מה הלאה". זהו פרק של הצעותיהם המעשיות של המחברים. הם מציעים לשנות את הגדרת הבעיה – לא בעיית הפליטים אלא "בעיית הנצחת בעיית הפליטים". לשם כך, על ישראל לפעול לביטול המשך קיומו של אונר"א.
אונר"א היא הגורם השלילי ביותר בתרומתו להנצחת הסכסוך. המחברים מטיחים בארגון האשמות רבות. למשל, מספרים מנופחים ולא ריאליים של פליטים, שלרבים מהם כל קשר לפליטות. למשל – מי שהיו פליטים בשטח ירדן קיבלו לפני עשרות שנים אזרחות מלאה. אף על פי כן הם מוגדרים באונר"א כפליטים. גישת אונר"א מנוגדת למשפט הבינלאומי. הארגון רשם מיליוני בני אדם שעל פי כל הגדרה אינם פליטים – כפליטים. יש חוק אחד לפלשתינאים וחוק אחד לשאר העולם.
אונר"א הוקם בחטא. הערבים ידעו שאם לא יקום ארגון נפרד מסוכנות הפליטים של האו"ם – הסוכנות תפעל כמו בכל העולם לשיקום והבעיה תיפתר. מטרתם הייתה ונותרה להנציח את הבעיה. אלמלא אונר"א כבר לפני עשרות שנים לא היו פליטים, לא הייתה תביעת שיבה, אלא היה לכל היותר סכסוך גבול בין ישראל לשכנותיה, שהוא סכסוך פתיר, לדעת המחברים.
הם מאשימים את העולם שעצימת העיניים שלו לאורך עשרות שנים תרמה להנצחת הבעיה, להנצחת הסכסוך ולמניעת פתרון.
הם כותבים נגד האשליה הישראלית שהפלשתינאים אינם מתכוונים ברצינות לשיבה בפועל, אלא רק ל"חלום עקרוני". הם מבהירים ומוכיחים, שהמחויבות הפלשתינאית לחזון במלואו היא מוחלטת. כלפי המערב הם מסווים אותה בניסוחים מעורפלים, כמו ביוזמה הסעודית והערבית. ניסוחים כמו "פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים", שאפשרו להם להמשיך להחזיק בתביעת השיבה במלואה, תוך שהם מסתירים זאת מהמערב. "גם היוזמה הסעודית והערבית", כותבים וילף ושורץ, "שהתקבלה בהתלהבות במערב, המשיכה את המנגנון הקיים, המשלב דרישה לנסיגה ישראלית לקווי 1967 עם המשך התביעה לשיבה, תחת הנוסחה של 'מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם'. כלומר, גם היוזמה הזאת ממשיכה את המסורת הוותיקה של תמיכה בשתי מדינות משני צדי הקו הירוק: זו ערבית, וזו ערבית גם כן".
הספר קורא לישראל ולעולם לגבש עמדה חד-משמעית של דחייה מוחלטת של דרישת השיבה, בלי כל מיני נוסחאות כמו "מספר סמלי", "על בסיס הומניטרי" וכו'. גם הנוסח "הכרה בישראל כמדינה יהודית", אינו מספק. על ישראל להבהיר באופן חד משמעי, חד וחלק: אין שיבה. נקודה. לא תהיה שיבה. אין מו"מ על שיבה. לשיטתם, כמי שמצדדים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, תוכל המדינה הפלסטינית לחוקק חוק שבות במדינה הפלסטינית. אך בשום אופן לא בישראל. המחברים קוראים לבודד את הפלסטינים באמצעות דה-לגיטימציה לתביעה השיבה. הם קוראים לישראל להפסיק כל שיתוף פעולה עם אונר"א. הם מתארים תמונה שבה "בזמן שהרשות הפלסטינית מקיימת כלפי העולם פאסאדה של 'פלסטין הקטנה' ובניית מדינה על חלק מהשטח, מתקיימת מערכת מקבילה של אונר"א, המשמרת את חלום 'פלסטין הגדולה' מן הירדן ועד הים. ההסכמה של מדינת ישראל למצב הזה גובלת בהתאבדות. מדינת ישראל אינה מחויבת לשום שיתוף פעולה עם אונר"א. … ישראל עושה זאת מרצונה החופשי. העמדה הישראלית חייבת להשתנות והיא חייבת להיות ברורה: מי שחיים בשטח הרשות הפלסטינים אינם (ואינם יכולים להיות) פליטים מפלסטין". על ישראל לפנות למדינות התורמות ולהשפיע עליהם להפסיק לתרום לאונר"א, אלא לתרום לרש"פ בלבד. הם קוראם להקים ארגון בינלאומי בשותפות נדיבה של ישראל, לשיקום עזה. הארגון הזה יחליף את אונר"א. מטרתו תהיה הפוכה מזו של אונר"א – שיקום עזה מתוך הבנה שעתידם בעזה, לא בישראל.
על ישראל לתבוע מהפלסטינים לשקם את הפליטים. לתביעה ישראלית כזאת יש ערך הסברתי ומעשי. הפלסטינים ידרשו להסביר מדוע הם מסרבים לכל הצעה.
"מלחמת זכות השיבה הוא ספר מצוין", מרחיב אופקים, רהוט ומנוסח היטב. זהו ספר חשוב מאוד, ומן הראוי ללמד אותו בבתי הספר. זהו ספר המתאר את האמת על הסכסוך, את מהותו ואת סיבותיו, ומתמודד היטב עם תעשיית השקרים של הפלסטינים ותומכיהם בנוגע לסכסוך.
