בוואדוז, הסמוכה לשווייץ, מתגוררים בנקאים עשירים. ב”וואדוז" – מתחם החממות של הקיבוץ – גרים הפועלים התאילנדים, שמחזיקים לנו את החקלאות. לכבוד האחד במאי, שיחה עם טוואן השתלן. יחי הפועל
בקיבוץ שלנו, המתחם הנקרא "ואדוז", איננו עיר של בנקים בנסיכות ליכטנשטיין, הסמוכה לשווייץ; אצלנו ואדוז הוא מתחם החממות לגידול עצי פרי, שהוקם בוואדי שממזרח לרפת, והקרוואנים הצמודים אליהן.
החממות ניבנו בוואדי לצורך הגנה מפני הרוחות, שעשו שמות ביריעות הפלסטיק, בימים שעוד לא השתמשנו בלוחות פלסטיק קשיח. הקרוואנים, שהיו פעם משרדי הענף, משמשים כיום למגורי העובדים התאילנדים שם, עשרה במספר, מתוך ה-25 שעובדים בקיבוץ.
למה נקרא המקום הזה ואדוז? כי אי שם, בשנת 1974 – בזמן הקמת החממות, נחשפה שערורייה של בנק ישראלי שפעל בוואדוז והתאים לקרוא, באירוניה, למיזם שקם בוואדי: "ואדוז".
השערורייה הבנקאית הזאת הסעירה אז את המדינה והייתה עוד אחת מהצרות שירשה ממשלת רבין הראשונה, אשר סימנו – יחד עם עוד גורמים – את "קץ שלטון מפא"י", ב-1977.
מי יאכילנו לחם רב
ביקור במשכנם של התאילנדים בוואדוז, מזכיר ביקור באזור שעבר ג'נטריפיקציה: מצד אחד, שכונת ההרחבה של הקיבוץ – 150 וילות גדולות ומטופחות, שנבנו בתחילת המילניום ומזכירות פרבר עירוני; מצד אחר, בסמוך, "הסלמס" של הפרולטריון. זה, כמובן, רק משל ודימוי. רק משל.
בתהליך איטי, שכמעט לא חשנו בו עד שהתרגלנו, הפכו העובדים התאילנדיים למפרנסים שלנו. טוב, לא של כל היישוב – רוב תושביו עובדים עצמאיים – אבל של הקיבוץ "הישן", על הגמלאים הרבים שבו.
הם מחזיקים באופן כמעט מלא את מטעי הבננות והאבוקדו, את המשתלה ואת החממות של ואדוז; ובאופן חלקי ענפים אחרים. הם מפעילים את הטרקטורים, את המרססים, את מכונות הקטיף, את כל הכלים שאנחנו, בשעתנו, כצעירים שהגיעו מן הצבא, כה רצינו להפעיל וזה לא ניתן לנו, כי לא היינו מספיק מקצועיים.
גיבור מעמד הפועלים
בשביל לנהוג בטרקטור לא הספיק אז רישיון נהיגה של המדינה, היה נחוץ גם דיון ואישור בוועדת המשק של הקיבוץ ואפילו, כמדומני, הודעה באספה. התאילנדי, רק בא – וכבר מקבל טרקטור… אני תוהה מעת לעת, מה יקרה אם יום אחד העובדים האלה ישבתו, או אם, חלילה, יפרוץ משבר דיפלומטי בין תאילנד לישראל. מי יחליפם? מי יתפוס את מקומם. לא בטוח שיש מי. בוודאי לא מתוך הקיבוץ.
טוב, זאת לא המלצה בשבילם, אלא ניסיון לתאר כמה הם מרכזיים בכלכלה שלנו; מה רב חלקם במתן האפשרות לחלק לעצמנו דיווידנדים, לספר לעצמנו ש"מצבנו מעולם לא היה".
כמו באירופה, אנחנו הולכים ונעשים תלויים בעובדים הזרים, לא פחות משהם בנו. למזלנו, כאן אין בתהליך הזה פרקטיקה דתית. גם הגירה איננה אפשרית. לא צפוי שהעובדים התאילנדים יתבעו להקים לעצמם מקדש בקיבוץ – כמו שמקימים מסגדים באירופה – וגם לא ייצוג פוליטי.
אף מילה בעברית
לכבוד האחר במאי (זוכרים?, חג הפועלים!), ביקשתי לשוחח עם אחד העובדים התאילנדים כאן. שרון, המנהל, הציע שאפגוש את טוואן פהוואנון, שיודע "קצת" עברית.
זה היה הרבה פחות מקצת, אבל קצת יותר מהאחרים. וזה מעניין – הוא כבר חמש שנים בארץ ולא יודע יותר מכמה מילים בעברית.
קיבוצניקים ובני משק שלמדו את האנגלית שלהם (ולא רק את האנגלית) מן המתנדבים והמתנדבות, יבינו את ההבדל בין שילוב כלשהו עם האורחים-עובדים אצלנו, לבין ניתוקם. וגם ההפך: מתנדבים ששהו כאן יותר משנה, כבר ידעו עברית. התאילנדים – כלום.
זה מזכיר לי שפעם ניסיתי, ללמד מתנדב בריטי את הקללה: "כוס אוח'תק". לשווא. יצא לו רק "כוס אוצ'תק". באנגלית אין ח'. רק CH. הוא למד קצת עברית, אבל מה"אוצ'תק" לא ניגמל.
את זמנם הפנוי, אחרי העבודה, מעבירים התאילנדים שבוואדוז, במשחק דמוי כדורעף, בשם טאקו, שבו הם מוסרים את הכדור מצד אל צד ברגל. הם מתחו רשת בין שני קרוואנים ובועטים;
מי שעובר בסביבת מגוריהם יכול לשמוע את הקריאות המלוות את המשחק; וגם את המוזיקה הבוקעת מהרמקול.
חוץ מזה הם מדוושים – כמעט לכולם יש אופניים – ומעת לעת יוצאים "לעיר הגדולה" – נהריה. בעבר הקבלנים שלהם היו מוציאים אותם במאורגן ל"אפטר" מחוץ לקיבוץ, "לשחרור לחץ". היום כבר אין הסעות מאורגנות לכך. נראה שגם השירות הזה הופרט.
כמעט כל החיים – אורז
טוואן בן ה-42, אב לשניים, הוא אחד מעשרת התאילנדים שעובדים במשתלה. הוא עושה בה את כול העבודות. הרכבות, עישוב, ריסוס, גיזום. הכול. עם חברים הוא כמעט לא נפגש, פרט לחבר הוותיק אהוד, שממשיך לעבוד חלקית בהרכבות.
חמש שנים טוואן כבר כאן, חמש שנים שלא ראה את הבית. הוא רשאי היה לצאת לביקור אחד, אך בחר שלא. בעוד כמה חודשים הוא ישוב לביתו, ויסיים את "שליחותו" אצלנו.
"הבית לא חסר לך", אני שואל, "איך מסתדרים בלי אהבה?". טוואן מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ואומר (בערך): "עושים אהבה בטלפון. כל יום, כל היום. מדברים-מדברים."
האוכל? "בעיקר אורז. חוץ מאורז יש קנטינה שמגיעה לכאן מעת לעת ומוכרת מאכלים ותבלינים תאילנדיים; ואוטו שמביא דגים טריים. לפעמים גם נוסעים לקנות עוף בנהריה, אבל אורז זה העיקר.
האורז הוא הציר סביבו נעים חיי משפחתו גם בתאילנד. טוואן גידל אורז בכפרו שעל גבול לאוס, אשתו עוסקת בכך היום."
החלום: לקנות אוטו
יום העבודה שלו מתחיל ב-06:30 ומסתיים ב-16:00. כשצריך לרסס עובדים יותר, גם בשבת.
השכר? קצת יותר מהפנסיה הבסיסית של הרשם. כשעובדים יותר, מקבלים יותר. הוא מסביר שזה כמעט כפול בהשוואה לשכרו בתאילנד, מה שעושה את ההיפרדות הזאת מן המשפחה "למשתלמת", לפחות מבחינה כלכלית. הוא יחזור הביתה עם "בוכטה".
"מה תעשה בכסף", אני שואל? "נשים בבנק בשביל הילדים", הוא אומר ועושה לי סימנים של הגה ביד. אולי גם יקנה אוטו. כבוד לאדם העמל.
התאילנדים התחילו להגיע לארץ, כשכבר לא הייתי חקלאי. אני זוכר כמה מייגע היה להעסיק חניכי תנועה שבאו למחנה עבודה.
ללמד אותם, לרוץ אחריהם, לראות שלא דילגו על עשבים בניכוש או פרי בקטיף. כל הברדק הזה נסמך על האמונה שכך יחונכו לעמל כפיים.
לנו הייתה אמונה, להם נותרו זיכרונות. אחר כך הגיעו הקבלנים "הבני-דודים", שהביאו נשים ונערות לאסוף בידיים את העגבניות לתעשייה ודי רדו בהן כדי שיספיקו הרבה, כי שילמנו לפי מיכל, לא לפי שעת עבודה; ועוד קבלני קטיף לסוגיהם.
ירקדו הנערים לפנינו
בהמשך באו המתנדבים, שרובם עבדו בהתלהבות, תרמו להווי החברתי ואפילו נעשו שגרירים שלנו בחו"ל. היה בזה משהו מרענן שקשה לקיימו כיום באופן שהיה, לאחר שחדר האוכל ומוסדות ציבוריים אחרים ששירתו אותם נסגרו, או שפעילותם התכווצה מאוד, ולאחר שבתיהם שופצו והושכרו.
וגם ישראל – מבחינה פוליטית ומבחינת ובינלאומית – הפסיקה להלך קסם בחו"ל, כפי שהילכה בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים. התור לבוא ולהתנדב בה אינו כבעבר.
התאילנדים הם סיפור אחר. שקטים, צייתנים, יעילים. רואים ואינם נראים. אין בהם זיק של רצון להתאגד. נראה שהם מודים על כך שהם כאן. בטקס שבועות הם מסיעים את העגלות ורוקדים לפנינו את ריקוד האפרונים המסורתי, כי רוב החברים כבר שכחו מה זה אפרון, קטיף ועטיף.
יום אחד נתעורר וזה לא יהיה אצלנו בידיים. החקלאות לא תהיה שלנו. זה די דומה לעשיית פיפי במיטה: ההתחלה חמימה ונעימה; בבוקר, כשמתעוררים, זה קר וצורב.
היום החקלאי לא יאמר: חסרות לי ידיים עובדות; הוא יתלונן: לא אשרו לי מספיק תאילנדים. היינו חקלאים וזה היה מזמן.
כתבה גיבור מעמד הפועלים | תמונה: אלבום פרטי