ממש קרוב לסופה של "הבת היחידה", הנובלה החדשה של א.ב יהושע (ספרי סימן קריאה הקיבוץ המאוחד), מגיע הרב אזולאי, המורה שנשלח במיוחד מירושלים ללמד את רקלה (הבת היחידה) עברית ותפילות לקראת טקס בת המצווה שלה לביתה של הסבתא היהודייה.
"אל תסתובב כמו שאתה", היא ממליצה לו לפני שהוא הולך לבקר בחגיגות השנה הנוצרית החדשה בכיכר סן מרקו בוונציה. "יחשבו שאתה איטלקי שהתחפש לרב. תקנה לך איזו מסכה".
"מסכה?" שואל הרב, והסבתא עונה – "כן. מסכה. זה קרנבל".
בכך מסכם אולי א.ב יהושע את מה שניסה להגיד במשך עמודים רבים – צריך לנסות למוסס ולפרום את הדבק שמחבר בצורה אכזרית וחזקה מדי בין אדם לבין זהותו וליצור מערכת זהויות קצת יותר פלואידית ופתוחה, ולא לנסות ל"כלוא" את הנפש בתוך סד נוקשה וממית של ערכים ואמונות.
אם בספרו הקודם "המנהרה", ניסה א.ב יהושע להחיל את העיקרון הזה על הסכסוך היהודי פלשתיני, נראה שכאן הוא אפילו מתעקש לעלות מדרגה, וגם אם הדברים נכתבים רוב הזמן בנימה מעט מבודחת (הרב אזולאי מחליט להתחפש לכומר…) הרי שהרעיון הוא ברור: ניסיון להחיל את אותו עקרון פלואידי על המאבק הגדול, עקוב הדם וארוך השנים בין שלושת הדתות: יהדות, נצרות ומאמיני האיסלם.
זהו סיפור על רקלה לוצאטו, איטלקייה־יהודייה – "בת יחידה ילדותית ומפונקת", שחיה עם משפחתה האמידה בעיר קטנה ליד ונציה, כמו שכתוב על העטיפה בגב הספר.
ילדה שמתכוננת לחגיגות בת המצווה שלה, בימי ההיערכות לחג־המולד ולחגיגות של ערב השנה החדשה, שנת אלפיים – ימים של "אווירת נצרות מתוגברת."
האם נכון ומוצדק להעמיס על גבה של נערה צעירה כזאת, סבך מורכב כל כך של קונפליקטים מדממים וארוכי שנים? האם סיפור כזה אינו קורס מיד מטבע ההגדרה והמבנה שלו?
יאמר לזכותו של א.ב יהושע, שכרגיל עומדים לרשותו בארסנל כושר ההמצאה המפורסם, היכולת לטוות סיפור סוחף ועתיר דמיון וכאמור "מנות" לא מבוטלות של הומור, ובכל זאת נדמה לא פעם שהשאלה הזאת נשארת מטרידה ולא פתורה, גם בעבור אוהבים גדולים וקוראים אדוקים כמוני.
אבל יש גם דברים אחרים שצפים ועולים למי שמלווה את היצירה של בולי כבר הרבה שנים. לפני המון שנים עיבדתי את הנובלה הנפלאה שלו "בתחילת קיץ 1970" להצגת תיאטרון עם השחקן שמעון פינקל זכרונו לברכה.
אני זוכר את המורה הזקן לתנ"ך, שיורד שוב ושוב למרתפי השאול בהדסה כדי לזהות את בנו ההרוג, ואת הצלילים המאיימים והקודרים של הרקוויאם של ורדי ברקע (בולי סיפר לי שהוא כתב את הנובלה הזאת כשהוא חזר מפריז לקראת סוף שנות השישים ישר ל"זרועותיה" המאיימות של מלחמת ההתשה והוא פחד ממש שהמלחמה הזאת הולכת לבלוע גם אותו).
והנה כאן, דווקא עכשיו, יש בכתיבה משהו רענן ועולץ. חדווה ו"משחקיות" והרבה הרבה פחות מורבידיות.
ויש גם בכל זאת לפעמים "אוויר פסגות", כאשר הסימבוליות נמסכת ונמזגת בסיפור בצורה רכה, טבעית ולא מגושמת מדי, כמו ברגע שבו הגיבורה ישנה מתחת לדיוקנו המצויר של ישו, ובעלת הבית אומרת לה שגם "אם הוא הבין שהוא אלוהים, הוא לא רצה לגלות את זה לאחרים, שלא יבקשו ממנו לעשות נסים. הוא רצה ליהנות מהחופש ומהשמחות של הגיל שלו…"
ויש גם רגעים נוגעים ללב כאשר האב, שעבר ניתוח להסרת ה"תוספת" שהשתלטה על מוחו, מסביר לבתו למה הוא לא רצה שהיא תשחק את אם האלוהים בהצגה בכנסייה "שלא תאמיני שבאמת הייתה פעם רוח-קודש, ושאולי היא יכולה לחזור ולהביא עוד אלוהים לעולם…".
יש אולי יותר מדי אלוהים בעולם, ויש מן הסתם גם יותר מדי סיפורים ואולי גם יותר מדי סופרות וסופרים, אבל את הסיפור הזה בהחלט מומלץ לקרוא.