מה יש בו, בקיבוץ שער העמקים, שהצמיח בנות קיבוץ שהפכו לזמרות מובילות בזמר העברי? הכתבה הזו מוקדשת ברובה לאסנת פז (שיר שלכת אדומה), לא פוסחת על דורית ראובני, ומזכירה גם את זהר אוריין ודרורה חבר. "שער העמקים ידע תמיד לטפח כישרונות, ולא בכדי צמחו ממנו מי שצמחו", אומרת ראובני
הזמרות מקיבוץ שער העמקים, הזמרת אסנת פז היא אחת מתעלומות הזמר העברי. כוכבה דרך בשנות השישים, היא ניפקה להיטים בשרשרת, עברה מפסטיבל לפסטיבל, ולהיטיה הושמעו מעל גלי האתר ללא הפסקה. לפתע היא נעלמה, או שמא לא? מה מעשיה כיום? האם עודנה שרה? האם יש לה כוונות לשוב?
אסנת פז (לבני במקור), נולדה בשער העמקים שלרגלי הכרמל בשלהי שנות השלושים של המאה שעברה. בשנות העשרה שלה, הצטיינה דווקא כשחיינית (חתירה, פרפר) ועד היום שוחה מדי בוקר בקאנטרי של מגדלי ת"א.
אביה, הלל לבני, יליד יוגוסלביה, שימש בשנות השלושים והארבעים שליח מטעם הסוכנות היהודית והעביר לארץ בחשאי לא מעט ילדים יהודים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם, ובכך הציל את חייהם. כאשר שב מן השליחות הפך לבני לצלם הבית של שער העמקים, וסרטיו מבטאים את הווי הקיבוץ במשך עשרות שנים.
כישרונה של אסנת כזמרת התגלה בגיל צעיר מאוד (למרות שאביה היה זייפן ואמה לא ידעה להוציא צליל מגרונה) ובזכות טביעת אוזנו המוזיקלית של אורי גבעון ('המורה למוזיקה הכי טוב שהיה לי'), נשלחה ללמוד פיתוח קול והפכה לסולנית של מקהלת הקיבוץ.
לימים היא תבצע את שירו של אורי גבעון למילותיו של בנו הטייס דני ז"ל (נפל במלחמת ששת הימים), "על מרגלות הכרמל, וקישון מתפתל, מול שדות ים ותל, שם גני השוכן בין עמקים"…
עד היום, אומרת אסנת, כאשר אני מתקרבת לסביבות הקיבוץ, אני חשה שהנוף הזה מדבר אליי. מזיכרונות ילדותה בקיבוץ, העלתה אסנת בספרון המתאר תמונות קצרות מהימים ההם:
"כואב לי הראש ונפוח בגרון. אבל היום מטפסים למוחרקה עם חותלות ונעלים שלמות. תרמילים עם קונסרבים. הפה יבש כי אסור לשתות. אתם יודעים – משמעת מים. השומר הצעיר, מה לעשות, הכי טובים שיש. ומי יבנה את המולדת אם אנחנו נתייבש“.
זהר אוריין
בסיום התיכון ניגשה אסנת לבחינות ללהקת הנח"ל יחד עם בת כיתתה זהר אוריין. בין הבוחנים היו חיים טופול, יוסי בנאי ואורי זוהר. מלחיץ. האודישן אמור לכלול שיר וקטע משחק.
"כאשר התבקשתי על ידי הבוחנים לבצע שיר", אומרת אסנת, "הם הנהנו בראשם להסכמה, אחר כך נדרשתי לבצע קטע משחק, אלא שלא הכנתי קטע מראש, ועשיתי אלתור, אז השופטים אמרו בנימוס שישלחו לי מכתב הביתה, והמשמעות הייתה שלא התקבלתי. זהר הכינה שיר וקטע משחק והיא אכן התקבלה ללהקה".
זהר, בת כיתתה של אסנת פז וחברתה הטובה עד היום, מתגוררת בתל אביב מאז השחרור מהצבא. אמה, לילי אוריין, עבדה בפלחה על טרקטור שרשרת, חרשה את אדמות הקיבוץ במפרץ חיפה ובלילה ישנה לבדה בשטח – שילוב בלתי אפשרי של חלוצה ופמיניסטית.
זהר זוכרת את שער העמקים כקיבוץ ערכי עם אמות מידה מוסריות גבוהות מאוד. "השם שנתנו לי הורי 'זהר', היה שמור באותם ימים לבנים בלבד", אומרת אוריין, "וכשהייתי קטנה זה הביך אותי ואפילו קצת העליב. בהמשך התרגלתי. אחת הסיבות שהגעתי ללהקה צבאית, קשורה לחינוך המוזיקלי שקיבלנו בקיבוץ, בהובלתו של אורי גבעון ז"ל".
בין חברי להקת הנח"ל בה שרתה אוריין מסוף 56' ועד תחילת 59', היו אריק איינשטיין, עליזה רוזנטל (רוזן) יהורם גאון, יוסי פרוסט ואחרים. אחד הלהיטים הבולטים של הלהקה היה "שתים עשרה טון" מבלי שאיש נתן דעתו שיש להגיד "שנים עשר טון", והטעות מושרשת בציבוריות הישראלית עד היום.
"אמנם לא הייתי מהסולניות הבולטות בלהקה", אומרת אוריין, "אבל נהייתי חלק מהווי הלהקה, והקשרים עם חלק מחבריה נשמרים לאורך השנים".
מעט אחרי שהשתחררה זוהר, הצטרפה ללהקת הנח"ל בת שער העמקים נוספת, דרורה חבר, ששרתה בלהקת שנה אחת בלבד. בהמשך עזבה דרורה את השירה לטובת עיסוקים אחרים והיא חיה בשער העמקים עד היום.
את השירה נטשה זהר אחרי השחרור מלהקת הנח"ל, לטובת קריירת משחק שלא ארכה זמן רב. "כל חיי חלמתי להיות קריינית ברדיו", אמרה באחד הראיונות, והחלום התגשם ב-62' כאשר החלה לעבוד בקול ישראל.
במשך כ-10 שנים הגישה אוריין את התוכנית הפופולרית 'לעקרת הבית' ששודרה מדי יום בשעות 10.00 – 12.00 אחרי שהחליפה את רבקה מיכאלי. במקביל, הפכה לקריינית חדשות בקול ישראל, וקולה הצלול הדהד בעשרות פרסומות, בצוותא עם יורם ארבל ומושיק טימור עימו היא שומרת קשר ידידותי עד היום.
שיר שלכת אדומה
בחזרה לאסנת פז: "לאחר שנכשלתי בבחינות ללהקה, שאלו בלשכת הגיוס מה ארצה לעשות בצבא. השבתי 'הכל, חוץ מנהגוּת ומ"צ', אבל כמו להכעיס שיבצו אותי לקורס נהגוּת.
לא אהבתי את הסיפור, ובעצה אחת עם החבר שלי מהקיבוץ, שמואל פוזננסקי (לימים פז, שבהמשך הפך לבעלי), הבאתי הצהרה שאני מתחתנת, וקיבלתי שחרור כמקובל. החופה התקיימה בחדר ההורים בקיבוץ.
ארבעה חבר'ה החזיקו סדין לבן והרב, שבא בחשאי, קידש והסתלק. אחרי כמה ימים באו אלי חברים מהקיבוץ ואמרו שזה לא הולם בת-משק לעזוב את הצבא, ושעליי לקחת את הקיטבג ולהתחייל מחדש… חזרתי בבושת פנים לבקו"ם שם אמרו לי: 'את נשואה לא ניתן לגייס אותך מחדש'. בקיבוץ סרבו להאמין. היו משוכנעים שעשו לי פרוטקציה…"
כשנתיים לאחר החופה עזב הזוג לתל אביב לנסות חיים חדשים. במשק לא יכלו לשאת את החרפה. "כעבור שנים אחדות, הוזמנתי על ידי צעירי הקיבוץ לשיר בסדר פסח של הקיבוץ", מתארת אסנת, "וכאשר עליתי לשיר נטשו מספר חברים בהפגנתיות את חדר האוכל".
בתחילת שנות השישים, כשהיא אם צעירה לשני בנים, ניגשה פז לתחרות כישרונות ארצית (גרסה קדומה של 'תשואות ראשונות'), ולהפתעת כולם, ובעיקר שלה, היא זכתה במקום הראשון עם שיר שהלחין דוד זהבי.
הפרס שקיבלה היה ממש מצחיק – נסיעה לטיול לאילת. בהמשך היא זכתה גם בתואר המחמיא 'תגלית השנה'. אך הפרס האמיתי לדידה, היה הזמנתה להופעות ולהקלטות.
"פתאום מצאתי את עצמי זמרת. ההצלחה הבלתי צפויה הביאה לכך ש'גולגלתי' לתעשייה, ונסללה דרכי להקלטות והופעות ברחבי הארץ, לצד זמרים ותיקים כמו יפה ירקוני ויוסי בנאי. בנאי, שראה שאני משקשקת ורועדת לקראת עלייתי לבמה, נתן לי טיפ (תסתכלי ממול ותדמייני שהקהל זה שדה כרוב…) וכך בבת אחת חזר לי הביטחון".
ב-1964 יצא לאור תקליטה הראשון של פז ובו להיטים כמו "מי אמר". נישאת 'על גלי ההצלחה הוזמנה פז להשתתף ב'מדורת השבט' של אותם ימים – פסטיבל הזמר והפזמון 65' שהתקיים במוצאי יום העצמאות בבנייני האומה בירושלים, שם ביצעה במקביל לאברהם פררה המנוח, את "רקפות".
השיר אמנם לא זכה, אבל שירתה הבוטחת של פז הביאה לכך ששתי חברות התקליטים המובילות: הד ארצי ו-CBS החתימו אותה על חוזים וטובי התמלילנים והמלחינים כתבו לה.
מכאן והלאה דרכה המקצועית כבר הייתה סלולה. המלחינים והתמלילנים איתם עבדה היו שמנה וסלטה של תעשיית המוזיקה בארץ: נחצ'ה הימן, יוסף הדר, גיל אלדמע, נורית הירש תרצה אתר, אלונה טוראל ונוספים.
בעודה נוסקת לשחקים, ארע אסון במשפחה של אסנת, כאשר קרוב משפחתה ראובן לבני משער העמקים, נפל במלחמת ששת הימים, ובכך נסגר מעגל של טרגדיות משפחתיות.
"עם סיום מלחמת העולם", מתארת אסנת, "נשלח אבא מטעם הסוכנות ליוגוסלביה ארץ מולדתו, לאתר ולהביא ארצה ילדים יתומים. בבית משפחת וייס (אבא של הלל) עבד בחור בן למשפחה גרמנית שפרש את חסותו על מספר ילדים יהודים ובהם ראובן, ונדד עימם ביערות יוגוסלביה כדי להסתירם מפני הגרמנים.
כדי להביא את ראובן ארצה, זייף אבא מסמך, כאילו מדובר בבנו שלו, תוך ששינה את שם משפחתו של הילד מקראוס ללבני. ראובן הגיע לשער העמקים, שם הצטרף לחברת הנוער”.
לא רחק היום, והגוי, מצילו של ראובן (שעיברת מאוחר יותר את שמו לאלישע), עלה ארצה אף הוא והגיע לשער העמקים. ראובן השריונר, נפל בששת הימים במהלך כיבוש הגולן ונקבר בחלקה הצבאית של הקיבוץ. חודשיים קודם לכן נפטר אלישע, מצילו של ראובן, וכך נחסך ממנו אובדן, שהיה שובר את ליבו.
השלאגר הגדול באמת של אסנת, שהביא לפריצה משמעותית בקריירה, היה 'שיר שלכת אדומה" (מילים תרצה אתר, לחן אלונה טוראל, עיבוד שמעון כהן).
השיר כיכב בראש מצעדי הפזמונים ונבחר ל'שיר השנה' לשנת 1968. מה שפחות ידוע לציבור הוא שלקראת ההקלטה, שכחה תרצה אתר לתת לאסנת את מילות הבית השני של השיר, ולכן היא שרה פעמיים את הבית הראשון, מה שלא הפריע לשיר להמריא.
בהמשך היא הוציאה גם מבחר שירי ילדים ('פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג ועוד רבים). ההצלחה המסחרית לא סנוורה את אסנת, שחיפשה דרך ייחודית משלה שלא תמיד התיישבה עם האג'נדה של חברת CBS .
אסנת, נצר למשפחה שרובה הושמד בשואה, התעקשה להוציא תקליט פרי עטו של 'משורר השואה' יצחק קצנלסון, פרויקט שהפך למפעל חייה.
למרות שסיכויו המסחריים של התקליט לא היו גבוהים מלכתחילה, אספה אסנת בשקדנות חומרים רבים שחיבר קצנלסון במהלך מלחמת העולם, ושילבם בנעימות עממיות.
כשנתיים השקיעה אסנת בתקליט הזה, כולל תחקיר יסודי ומפגשים עם בני משפחה אחרים של המשורר. "הרגשתי שמדובר בחומר חשוב שאף אחד לא נגע בו", סיפרה בראיון למעריב.
"והבנתי שאם לא אירתם לעניין, השירים (בהם 'חמש שנים על מיכאל' ו'נעולה היא דלתי') ילכו לאבדון". "מעולם לא התייחסתי אל שירה כאל פרנסה ומה שהיה לי בראש, זה לעשות דברים שאני אוהבת ומתחברת, ולכן בחירת השירים הייתה קפדנית ללא פשרות".
בעקבות הוצאת התקליט, הוזמנה פז לפגישה אישית עם נשיא המדינה זלמן שזר, אחר כך יצאה למסע הופעות קצר באירופה (בעיקר צרפת) שנישא על גלי התהילה של ניצחון מלחמת ששת הימים.
כעבור שנה נסעה עם משפחתה לארצות הברית לתקופה של שנתיים וחצי. היא נימקה זאת ברצון ללמוד שם שירה ומשחק, לצד הופעות. קהל היעד של הופעותיה ברחבי היבשת היו בעיקר סטודנטים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב כאשר מתלווה אליה צוות נגנים.
כאשר שבה לארץ בתחילת שנות השבעים, הכל נראה לה קטן בהשוואה לניו יורק, שם הופיעה בפני קהל של אלפים. היא ניסתה להרכיב שלישייה שתחדש שירים ישנים שלה עם עיבודים של מתי כספי, אבל זה לא צלח. באותה עת נפטר בעלה שמואל פז ממחלה ממארת, מה שהקשה עוד יותר.
בשנת 1980 עמדה פז לצאת עם תכנית יחיד מושקעת, שהתבססה על שירים ישנים וחדשים. התכנית זכתה לביקורות מפרגנות, ולרגע נראה היה שהיא עולה מחדש על הגל, אלא שבמהלך החזרות אימצה יתר על המידה את מיתרי הקול, והרופא אסר עלייה לשיר למשך 3 חודשים. המופע נגנז ואסנת חדלה להופיע כזמרת, למעט מחוות מיוחדות שעשתה עבור אחרים. תיסכול גדול? "לא, ממש לא אלה החיים".
ממציאה עצמה מחדש
מאחר ויכולת השירה שלה נפגמה בשל בעיות במיתרי הקול, החלה אסנת למיין מאות שירים שהצטברו במגירתה משך עשרות שנים, לצד שירים עכשוויים שחיברה, ועם החומרים האלה הוציאה לאור ספר ילדים סבא סבתא ואני, שאותו איירה במו ידיה. ספר נוסף פרי עטה שטרם הופץ – 'מיטה זוגית', מכיל חומרים אישיים מאד, אפילו אינטימיים, בהם היא חושפת צדדים פחות מוכרים באישיותה. אחד השירים שמופיע בספר, ואף עלה ל'יוטיוב', קרוי פגישה עיוורת (לחן קובי פז). שנפתח בשורות:
שוב ללבוש את השמלה הכי יפה
ואת הקסם שהספיק להשתפשף
לאחר חמש דקות אל הפגישה
בצעד קל, בגשם מטפטף.
על כוס קפה עם סוכרזית
על דיבורים ללא תכלית
על אינפורמציה כה טיפשית
פגישה עיוורת
"עולם המוזיקה השתנה מקצה לקצה", אומרת אסנת. "היום הכל הולך ליוטיוב ולספוטיפיי, ואמנים כמוני שעשו את שלהם, מוצאים עצמם הרחק מאחור.
אנחנו לא היינו תעשיה, עשינו מה שעשינו מתוך אהבה וכבוד למקצוע ולא חיפשנו להתעשר. אבל אין טעם להתגעגע לעבר שלא ישוב, אלא צריך להמשיך קדימה, ולכן אני מנצלת כישורים שלי, שבשנים בהן הייתי זמרת פעילה נותרו חבויים, כמו כתיבת שירים, איור, פיסול בחימר ואפית עוגות, ולשמחתי מצליחה להביע את עצמי בדרכים שונות ושמחת היצירה נותנת לי סיבה לקום בבוקר עם חיוך ענק".
דורית ראובני
הצלע הרביעית של זמרות מתוצרת שער העמקים היא דורית ראובני (68) אף היא בת להורים יוצאי יוגוסלביה, שקריירת הזמרה שלה לא פסקה מעולם וכוללת בין השאר מופע משפחתי מצליח הקרוי "הקול נשאר במשפחה", בהשתתפותה, הבעל יעקב מינדל, הבת מור (מורה למוזיקה) והבנים טל ואסי. בנוסף, היא מלמדת הדרכה קולית בסטודיו לאומניות הבמה בגבעתיים.
בהיותה בת תשע, נשלחו הוריה של דורית לשליחות בדרום אמריקה שם התגלו כישוריה כזמרת וגיטריסטית מחוננת. "כשחזרתי מהשליחות בכיתה ז' כנערה מזמרת עם 2 גיטרות, וביקשתי ללמוד פיתוח קול', אומרת דורית, "זה הצריך אישור של ועדה בראשות המורה למוזיקה רותי דומני (חניכתו של אורי גבעון).
עם אורי גבעון לא יצא לי הרבה לעבוד, והקשר הבולט, היה ביצוע שיר שהלחין לכבוד 'מיסת חג הפסח' שנלקחה מ'שיר השירים'." דרכה של ראובני לצמרת הזמר העברי, עברה דרך 'תשואות ראשונות' ובהמשך הפכה לסולנית 'להקת פיקוד מרכז', שאחדים מלהיטיה הפכו נכסי צאן ברזל של הזמר העברי.
דורית עזבה את שער העמקים כשנתיים לאחר השחרור, בעקבות נישואיה ליעקב מנדל, תל אביבי שרוף (היום מנהל אמ"י) שבשום אופן לא הסכים להיות קיבוצניק.
"כל עוד ההורים היו בחיים", אומרת ראובני, "היה לי קשר טוב מאוד עם הקיבוץ, ובכל שנה הייתי משתתפת כסולנית במקהלת פסח ובתזמורת, עד שנולדה מור ואז נפרדתי סופית. ראוי לציין ששער העמקים ידע תמיד לטפח כישרונות, ולא בכדי צמחו ממנו מי שצמחו". .
הקריירה הזמרתית של ראובני מחוץ לקיבוץ, כללה בין היתר את המופע 'ניחוחי חציר' עם דודו זכאי ולהיטי ענק כמו 'הללויה', 'לקום בשש בבוקר' ועוד רבים.
"חלק מהשירים הוותיקים, אני שרה עד היום בסולמות הגבוהים", אומרת דורית, "וחלק אחר בסולם יותר נמוך, שנותן לשיר גוון חדש ומרענן. המחמאה הכי גדולה שאני מקבלת אחרי הופעות, היא 'שהקול שלך לא השתנה', וזה אמנם נכון, כי בניגוד לאחרים, אני מעולם לא הפסקתי לשיר".
ולסיום הערה בנימה אישית: נראה שמעולם לא נבדק מחקרית הקשר בין חינוך מוזיקלי בקיבוץ (בעיקר של פעם) להצלחה בימתית/תקשורתית מחוץ לקיבוץ, ואם אי פעם יערך מחקר כזה, הייתי ממליץ ליוזמיו לקחת את שער העמקים כמקרה מבחן.
