את הבקרים של ימי שישי בחצי השנה האחרונה מתחילה עדי רוזן, יזמית בעלת מספר עסקים ותושבת נתיב העשרה, בחנייה שמול השוק של נתיבות. לאט לאט מתאספים ומגיעים מכל רחבי הארץ האנשים שהסתקרנו, ברי המזל שהצליחו לרכוש כרטיס לסיור כמעט חודשיים מראש, וכל זה כי עניין אותם לחוות סיור קולינרי בנתיבות. חלקם באים לחגוג יום הולדת, חלקם מחפשים משהו חדש ומפתיע לשישי בבוקר וחלקם כבר שמעו על הסיורים של עדי וסוף סוף הגיע מועד הסיור.
"מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את השם: נתיבות?" פותחת עדי את הסיורים הקולינריים, כל אחד בתורו אומר את שמו ומהיכן הוא ומהי האסוציאציה שלו בהקשר של העיר נתיבות. לא מעט מהמשתתפים מקשרים את נתיבות להילה הדתית העוטפת אותה.
"עיר הבאבות, הרנטגן, הבאבא סאלי, עיירת פיתוח," הם רק חלק קטן מהמושגים הנזרקים לאוויר. עדי מחייכת ולא אומרת להם אם זה טוב או רע, אם הם צודקים או לא. היא עסוקה בלהבין כמה גדול האתגר שלה בסיור של היום.
סיורים קולינריים
אנחנו יוצאים אל התחנה הראשונה בסיור לאחר ששמענו קצת על העיר, על ראשיתה ומייסדיה ועל תושביה בעבר והיום. נכנסים אל השוק הצבעוני שביום שישי עובד על "חצי כוח". חנויות רבות סגורות ואנחנו מגיעים למקום קטן, אפוף ריח של שמן טיגון. הסקרנות עולה ואיתה תחושת הרעב.
פוגשים בחור צעיר ולא יודעים כמה הסיפור שלו הולך להפתיע. מסתבר שמדובר במתכון של בריקה (מאפה בצק דק ובו ביצה, תפוח אדמה וקצת פטרוזיליה – מטוגן בשמן עמוק) שהמתכון שלה עובר מסב לאב
ולבן והמקום הזה הוא אחד הוותיקים בנתיבות. כמעט 50 שנה שבית האוכל הקטן הזה עובד ומאכיל לא מעט מתושבי העיר. מכאן אנו ממשיכים לפלאפל של זיגדון, לאכול מנת קוסקוס בריאה בשעת בוקר מאוחרת.
מיקי מספר לנו על עצמו כתושב העיר, על המקום ובכלל ככזה שמכיר כמעט כל אחד בנתיבות. בדרך למאפייה שממול עוצר אותנו תושב העיר, בשנות השבעים שלו, הוא מתעקש להקשיב מה עדי מספרת. פה בעיר נתיבות לא רגילים לסיורי אוכל שהמשתתפים שלהם הגיעו מכל קצוות הארץ רק כדי לחוות את העיר דרך הקולינריה.
כאן, בנתיבות, רגילים להמוני מבקרים שרובם מבקרים בחצר הקדושה של הבאבא סאלי, הרב ישראל אבוחצירא זצ"ל שקבע את מקום מושבו בנתיבות ב-1970 ובה נפטר ונקבר ב 1984. ביום ההילולה, בכל שנה בחודש שבט, יש פה עלייה לרגל. רק שההמונים הפוקדים את העיר, יכנסו בשעריה, מקסימום ילכו לחלקת הקבר לשאת תפילה ולהדליק נר, אבל בטח שלא יסתובבו בעיר ויבקרו באתריה השונים.
במעברים בין החנויות ובתי האוכל אנו שומעים עוד ועוד נתונים מפתיעים על העיר, וכמעט בכל תחנה עדי דואגת להנעים לנו את הזמן במוסיקה המייחדת את נתיבות. על כל יוצר היא מספרת איך הוא קשור לנתיבות, היא כבר עשתה תחקיר עומק וגילתה שהעיר הזו, בדומה לשדרות, הוציאה כמה כישרונות שכבר עשו חייל (שמעון בוסקילה, נטע אלקיים ועוד).
כמה הסיורים הקולינריים הללו הפתיעו
הסיור הקולנירי בדרום, בנתיבות מפתיע ככל שהוא מתקדם – אנו מגיעים לחנות מיוחדת שכולה יבוא מסין ואני מופתעת לגלות שם את אחד הבעלים, אלעד בדיל, בן המושב שלי.
אני ניגשת אליו מוקסמת מכל הצבעים שבחנות, ממש כמו בסין. יש כאן כל מה שעובד סיני צריך – החל מסודה ועד לאטריות ולרטבים והתבלינים המיוחדים שאולי רק החיך הסיני יכול להתרגל אליהם. בינתיים עדי מספרת על קהילת הסינים שגרה כאן בנתיבות ואיך קרה שנפתחה פה חנות שכולה יבוא מסין ואין פה ויכוחים בענייני כשרות.
ביציאה מהחנות אנו פוגשים את מנכ"ל העירייה, משה מימון. הוא כבר רגיל שעדי קובעת איתו ומפגישה אותו עם אלו שבאים לבקר לרגע בעירו. הוא מספר לנו נתונים שלא ידענו על העיר ועל הפיתוח המתוכנן בשנים הקרובות.
הוא מספר כמה הסיורים הקולינריים הללו הפתיעו אפילו אותו עד שהיום, ממש הבוקר הזה, מתפרסמת כתבה גדולה (שלישית או רביעית בחודשיים האחרונים בדה-מרקר) על נתיבות ועל הצמיחה הדמוגרפית שלה ועדי רוזן, שאינה תושבת העיר – מצוטטת בכתבה.
לא קשה להבחין בחיבה שמימון רוחש לעדי וליוזמה שלה להכיר למבקרים את העיר באמצעות האוכל. הסיור של עדי מתמקד אמנם באוכל אך היא לוקחת אותנו גם לבעלי עסקים שאין מה לאכול אצלם.
חנות המפעל של "ערוגות" – מוצרי קוסמטיקה טבעיים שהסיפור מאחורי הייצור שלהם, כאן בעיר, מרתק עד מאוד. את הסיור בנתיבות אנו מסיימים בפטיסרי מרהיבה ביופייה ובצבעיה: קונדיטורית ניחוחות חיים. לרגע היה נדמה לי שאני בפריז, עם כל הצבעים והמרקמים המיוחדים והקרואסונים הצבעוניים.
עם הקפה הגיעו הקינוחים אל השולחן, כל אחד יפה יותר וטעים מקודמו. חיים דמרי, הבעלים, יוצא אלינו ומספר על המקום שנפתח כאן ומגלה לנו שאלו הימים האחרונים שלו כאנונימי, הוא עומד להשתתף בתוכנית אוכל חדשה, כזו שבטח תכבוש את המסך, כמו שעשו תוכניות אוכל רבות.
חיים זכה שרבים יכירו אותו כשלקח חלק בתוכנית "הקינוח המושלם" ושם הפליא בקינוחים שלו וגרם לשופטים להתענג על כל ביס.
עדי בעיר הגדולה
אז איך קורה שתושבת המרחב הכפרי, מחליטה יום אחד לנסות את מזלה בעיר הגדולה הקרובה אליה, ועוד לעשות מזה עסק מצליח?
עדי: "לפני שלוש שנים בדיוק, בתחילת אוגוסט, תכננתי הפתעה לבעלי, אביב, שחגג יום הולדת. קיבלתי המלצה על סיור קולינריי בשוק הכרמל. לא באתי עם ציפיות כי לא חשבתי שיש מה לעשות בשוק הזה. תוך כדי הסיור וככל שהתקדמנו ממקום אחד לזה שאחריו – התחושה שלי הפכה לאוהדת והבנתי שאני מתאהבת בסיור, במקום, באווירה.
החוויה הייתה מושלמת וזה לא רק האוכל. אלו ההסברים, העניין שההדרכה יצרה אצלי, הסיפורים המרתקים וכמובן שגם הטעימות.
"חזרנו הביתה לנתיב העשרה וצצו לי בראש השאלות שרבים ממכריי שואלים אותי כמו: 'איך אתם חיים שם?', 'למה אתם לא עוזבים?' שואלים בעיקר כשיש הסלמה. ברגע אחד הבנתי שאם לא נדאג לשווק את חבל הארץ היפה שלנו גם בתחומים שאינם ביטחוניים – נישאר עם השאלות שהרגע הזכרתי."
איפה התחלת ולמה דווקא בעיר? האם עניי מושבך לא קודמים?
"כמובן שניסיתי קודם את המרחב הכפרי אבל הבנתי שחלק מהקסם בסיור קולינרי הוא שהכול קרוב ועוברים ברגל ממקום למקום. ברגע שבמרחב הכפרי צריך לנסוע ממקום למקום – קשה לשמור על
האווירה. בנוסף קיימת בעיה של כשרות בלא מעט בתי אוכל במרחב הכפרי, ואם אני מכוונת לקהל הרחב, כדאי שאכנס למקומות עם תעודת כשרות."
עדי התחילה את הסיורים שלה באשקלון, העיר הגדולה הקרובה אלינו.השתתפתי בסיור הראשון או השני שלה ולמרות שהכרתי חלק מהמקומות – הופתעתי מהסיפורים. עדי החלה לשווק את הסיורים שלה ולא לאט התמלאו הסיורים ואיתם היומן. סיורים קולינריים הם לא סטארט-אפ, כלומר, עושים אותם בכל העולם והם נחשבים לאטרקציה מרתקת למבקר ועדיין יש ערים שאין בהן סיורים, מכל מיני סיבות.
"נסעתי לשדרות לעבר הלא נודע," מסבירה עדי, "עברתי בין המסעדות, פניתי לבעליהן ושאלתי המון שאלות, ממש ראיינתי אותם. סיקרן אותי לדעת מה הסיפור שמאחורי כל מסעדה ואלו שפתחו אותה דווקא כאן.
"מידי פעם צירפתי את אבא שלי שאני מאוד מעריכה את דעתו – וסמכתי עליו שאם משהו לא יראה לו הוא יגיד. עם הזמן האמונה שהסיורים יצליחו – כבר הורגשה. ידעתי שאני בכיוון נכון. אגב, לא לכל בעלי המסעדות התאים שיגיעו אליהם מבקרים לטעימות ולא כדי לשבת לארוחה.
גם מזה למדתי המון. סידרתי לעצמי ראיון טלוויזיוני אצל פאולה וליאון (ערוץ 12), סיפרתי על הסיורים שלי ועל התוכניות ומיד לאחר מכן ילדתי את נועם, בני השלישי.
עצרתי הכול כדי להיות איתו, אבל בשעות שהוא ישן, עבדתי על השיווק שלי כי ידעתי שברגע שהוא יכנס למסגרת – לא יהיה לי זמן להתבטל או להתלבט. וכך היה, חזרתי מחופשת הלידה היישר לתוך הסיורים כשכבר היה לי אתר אינטרנט בנוי ומעוצב."
איך נוצר הקשר עם עיריית אשקלון ואחר כך עם שאר ראשי הערים – שדרות ונתיבות?
"באשקלון זה היה מקרי לחלוטין. יש מסעדת פועלים (המפרום של יודיצ'ה), שהביוב מסביבה עלה על גדותיו וקרה שהעניין מנע ממני להגיע לשם עם קבוצות. בכל פעם שהתקשרתי לניסים, בעל המקום, הוא סיפר שדיבר עם העירייה ואמרו שישלחו אך טרם שלחו מישהו לתקן.
"החלטתי לנסות לטפל בעצמי. התקשרתי לעירייה, ביקשתי לשוחח עם ראש העיר, תומר גלאם. סיפרתי לו שאני מביאה תיירות לעיר וקצת מביך שבגלל ביוב זורם ברחוב – נמנעת ממני הגישה למסעדה.
"לא ידעתי מה יקרה בעקבות השיחה הזו. ניסים, הבעלים של המפרום, התקשר למחרת נרגש כולו וסיפר שהיו כאן מהעירייה וטיפלו בכל בעיית הביוב. מעכשיו – הגישה אפשרית.
"בשדרות זה כבר סיפור אהבה – ראש העיר מגיע בעצמו לסיורים שלי וכשיש אורחים מיוחדים אני דואגת למפגש שלהם איתו, בדרך כלל בסוף הסיור. בשדרות יצרתי סיורי בוקר וערב, בתקופות שבהן האזור היפה שלנו מתוייר – בחודשי החורף ובעיקר בזמן פריחת הכלניות ("פסטיבל הפריחה" ו"דרום אדום") – הסיורים מתמלאים במהירות. אנשים מכל הארץ מגיעים כדי לזכות בחוויה שלא ציפו לה."
היהלומים שבעיר
עדי לא חשבה על סיור בנתיבות. אחרי הכול, העיר לא ברדיוס הקרוב לביתה. לסיורים שלה באשקלון ובשדרות לא קל למצוא מועד פנוי. הסיורים מתמלאים מהר מאוד לאחר שנפתח מועד לקהל הרחב. קבוצות מאורגנות יכולות להזמין במועדים בהם עדי פנויה ויצא שלאחרונה היו לעדי שלושה סיורים ביום בשל הביקוש הגבוה.
"מנהלת סניף הבנק שלי השתתפה בסיורים איתי באשקלון ובשדרות, והעלתה בפניי את הבקשה להגיע לנתיבות ואולי לגלות אותה דרך סיור כזה.
"היא לקחה אותי בעצמה לסיור בבתי אוכל קטנים ובחנויות שיש בהן עניין גדול, וכך הצלחתי להרכיב סיור שיש בו הכול ואורכו שלוש שעות. מייד פניתי לעירייה וביקשתי פגישה עם ראש העיר. כבר הבנתי שעדיף לייצר שיתוף פעולה מראש כי הדבר רק יחזק ויתרום לשני הצדדים.
בתחילה לא קיבלתי מענה מהיר והחלטתי לבקש פגישה עם מנכ"ל העירייה. שלחתי לו כתבות על הסיורים שלי ועליי, רציתי שיידע שיש פה פוטנציאל גדול.
הפגישה המיוחלת התקיימה. משה דדון לא נתן לי ללכת ממשרדו לפני שהתקשר לראש העיר, יחיאל זהר וביקש ממנו לפגוש אותי עכשיו. לשמחתי פגשתי בראש עיר ובמנכ"ל קשובים ובעלי חזון, שכל כך התלהבו מהרעיון עד שהחליטו לפתוח מחלקת תיירות בעיר, מה שלא היה עד עכשיו."
דווקא נתיבות, אחת הערים היותר מתוירות בדרום, בעיקר בשל הימצאות חצר ה'באבא סאלי' בשטחה, לא ידעה שהיא כזו עד שעדי הגיעה עם הסיורים הקולינריים: "נכון, זאת עיר שמארחת 250,000 מבקרים בשנה ולא ממנפת את הפוטנציאל התיירותי, זה בדיוק מה שקרה. זה קורה בדרך כלל כי ראש העיר והנהלת העיר עסוקים בלתת שרות לתושב, בלנהל את החינוך, התחבורה, בניקיון העיר ובביוב ואגרות.
לא תמיד הראש שלהם פנוי לתחום התיירות ואני מאושרת להיות זו שמבשרת להם על המשאב המנצנץ שיביא להם את המבקרים לעיר. הסיורים שלי גורמים ללא מעט בעלי עסקים, תושבי העיר, לשמוח ולפתוח את ליבם עם סיפורים מרתקים.
אחרי הכול, כל מבקר שאני מכניסה לעיר – קונה אצל בעל העסק בנוסף לטעימות שאני רוכשת עבורם כחלק מהסיור הקולינרי.
סיורים מנצחים דעות קדומות
גם בשדרות וגם באשקלון עדי מתחילה את הסיור בלברר מה המחשבה הראשונה שעולה לכל משתתף בראש כשהוא שומע את שם העיר. לגבי שדרות, הרב המנצח מזכיר את הקסאמים ואת המצב הביטחוני. "ככה למדתי על דעות קדומות ועל התדמית שיכולה להידבק לעיר, כשהיא מסוקרת רק דרך העיניים של המצב הביטחוני.
ציטוט של אלברט איינשטיין לוקח אותי לאחת המטרות הראשונות שלי כשיצרתי את הסיורים – 'הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה', קבע איינשטיין, ואני, אחרי שלוש שעות בנתיבות או שעתיים בשדרות – רואה איך המשתתפים בסיור עוברים את השינוי.
הם מגיעים עם דעה מסוימת, בדרך כלל שלילית ויוצאים מהסיור לאחר שהם משליכים את הדעות הללו – ומאמצים לחיקם אחת חדשה שיש לה קשר ישיר למה שחוו כאן הרגע.
הרעיון הגיע ממקום אישי לגמרי: מכך שמאסתי בעובדה ששופטים אותי רק על פי מקום המגורים שלי והמצב הביטחוני. רק אחרי שרואים באיזה מושב יפה ומיוחד אנחנו גרים – השאלה הופכת לפחות רלוונטית. לא כל החיים שלנו מורכבים מטילים וירי. יש כאן המון דברים נהדרים שקורים שלא תמיד זוכים להגיע לחדשות."
סיורים קולינריים ולא רק בנתיב העשרה
הלוואי ואת המודל הזה, הקיים פה, במרחב הדרומי, מודל שממנו כל הצדדים מרוויחים: המטיילים – המשתתפים בסיורים, בעלי העסקים (בתי האוכל, מסעדות והעסקים שבהם מבקרים במהלך הסיור), העירייה והעיר – שזוכה לתיירות אוהדת וכמובן – עדי שיזמה ומובילה את הסיורים הללו ומנצחת עליהם באופן מעורר השראה – ידעו לשכפל במרחבים אחרים בארץ.
גילוי נאות לגביי: מזה מספר שנים שאני מדריכה סיורים בנתיב העשרה (על הגבול עם יפעת בן שושן) ומאז שנת הקורונה יצרתי סיורים של יום שלם במרחבי עוטף עזה, כולל סיור מודרך בשדרות ומפגש עם תושב או תושבת העיר.
מתוך הראייה שהמטיילים סקרנים להכיר את שדרות ולעיר הזו יש המון מה להציע, למדתי את סיפורה של העיר מימי המעברה ועד היום, ואני מעבירה את המטיילים מסע בזמן למשהו שלא היה להם מושג לגביו.
רבים מהמטיילים, מגיבים, בדיוק כמו בסיורים אצל עדי ומעידים שהסיור שינה להם את התפיסה לגבי האזור כולו. לא פעם נשאלתי אם אני עובדת במחלקת השיווק של העיר. גם אני, כמו עדי, באה מהמרחב הכפרי ושמחה לגלות למטיילים את כל האוצרות שיש לנו באזור.
בנוסף – אני מדריכה מידי פעם במסגרת הסיורים הקולינריים של עדי – בדרך כלל כשמגיעות קבוצות גדולות ויש צורך לחלק אותן לשתיים. מרתק כל פעם מחדש לשמוע בסוף הסיור מה חוו המשתתפים.
