איך מונעים את השריפה הגדולה הבאה, שעלולה לגבות גם חיי אדם מלבד נזקים ברכוש

השריפה הגדולה שאיימה לכלות בשבוע שעבר שישה מושבים ובית חולים בהרי ירושלים לא הכתה ביום בהיר. התופעה חוזרת כמעט מידי שנה, לרוב בממדים מצומצמים, אולם במאי 2019 שרפו הלהבות את כל מושב מבוא מודיעים. כבר שנים שתושבי המושבים דורשים ליצור חייץ בין העצים למושבים, להתכונן לשריפה הבאה אך אינם מקבלים מענה הולם מהרשויות

שלושה ימים ולילות ארוכים, רצופים ומייאשים פעלו מכבי האש, אם במטוסי כיבוי או בכבאיות על מנת לנסות לכבות את שריפות הענק בהרי ירושלים. אליהם הצטרפו צוותי ההצלה, כוחות המשטרה ומג"ב, אנשי ויחידות המועצה ומאות תושבים מתנדבים, שסייעו הן בכיבוי הלהבות והן בקליטת חלק מהתושבים, משפחות ממושבים כמו בית מאיר, גבעת יערים, רמת רזיאל, כסלון ושאר מושבים – פונו מבתיהם וחיפשו מקלט.

רובם נמלטו מהאש עם ילדים, הורים קשישים, חיות מחמד ובעלי חיים ועם תקווה קטנה לחזור לשגרה ולחיים שהם מכירים.  

צוותי החירום וראשי הוועדים של המושבים עשו ימים כלילות כדי לנסות להרגיע את התושבים, אבל הפחד מהתלקחויות נוספות: ייאש, תסכל והוביל לחשש לחיות במקום שבו בכול רגע הכול יכול להתלקח.  

כעת, כתבת עיתון קו למושב, אלמוג סורין, תושבת גבעת יערים, מנסה לאסוף את השברים ולהבין כיצד פעלו התושבים בזמן שלא היה ידוע מה יישאר מעולמם ומה יתכלה, ובדקה כיצד התמודדו עם היום בו השמיים הפכו אדומים כדם. 

 20,000 דונמים שרופים של חורש

שבוע אחרי השריפה, מינוס 20,000 דונמים שרופים של חורש, אחרי זוועת מותם של בעלי חיים תמימים, אבדן של יערות פורחים ושמורת טבע – פלוס תוספת רעילה של עשן שחודר לקנה הנשימה וגורם למחלות ריאות – מספרים התושבים את שעברו בשבוע של אמצע אוגוסט בו השגרה השתבשה והחיים שהכירו כמעט ואבדו. 

אורלי שיבר, וטרינרית במקצועה המתגוררת בגבעת יערים, מספרת כי ביתה היה קרוב מאד ללהבות וכי ביום הראשון לשריפה חילצה את כלבתה מהבית הכמעט בוער ועברה לדירת אחותה בירושלים. 

כעת היא מרחיבה על היום בו הכול החל לבעור: "ביום א' נאלצנו לפנות את הדירה שלנו. ראיתי שהאש מתקדמת אלינו ולא מתכננת להפסיק, אבל לא ציפיתי שהאש תתקדם כל כך מהר.

לצערי, החתולות שלנו לא היו בבית בזמן שהשריפה התחילה – ולא מצאנו אותן, אבל הצלחנו להימלט עם הכלבה שלנו.  

"הדירה שלנו היא בקו ראשון לאש וחיכיתי לשמוע מתי אפשר לחזור כדי לחפש את החתולות ולהעריך מה הנזק. בזמן השריפות חיכינו אצל אחותי שגרה בירושלים. למזלנו, בזכות התארגנות של אנשים אמיצים ויקרים במושב והעבודה של מכבי האש – נראה שהמושב ניצל."

"אנשים דאגו לנו ופתחו את בתיהם, אבל עד עכשיו המצב לא לגמרי נרגע. עם כל הכותרות על אסונות האקלים מסביב לעולם היה לי ברור שגם אצלינו זה רק עניין של זמן שזה יגיע תוך כמה ימים אלינו."  

ירון בהיר, בן זוגה של אורלי, מוסיף: "ביום הראשון של השריפה המצב לא נראה טוב. התחלנו להימלט מהבית בגבעת יערים עם כלבתנו, לילה, שהייתה אתנו אבל לא הצלחנו למצוא את החתולות שלנו: שימי וניצה."

"שמענו דיווח שהיקב לידינו נשרף, שיש ברגעים אלו כבאית מעל הבית שלנו ולפני כן מטוס שריסס לנו את הגינה בחומר מעקב בעירה. ביקשנו מאנשים ברשת שיתפללו לסיום השריפה, אבל בעיקר ביקשנו שיעזרו במעשים, שיפסיקו את ההתחממות הגלובלית."

"פחות זבל, בלי חד פעמי, פחות בשר, פחות שקיות. תקראו על הנושא ותראו שהשריפה הזאת והקודמות הן תוצר של תהליך נוראי שמתרחש עכשיו. אל תהיו בצד שמכחיש את האמת."

תושבת נוספת מגבעת יערים סיפרה ל"קו למושב" שהיא ממש ראתה להבות ברחוב בו היא גרה, להבות שפרצו מבית ברחוב שגינתו ופנים המטבח שבו נשרף. היא מספרת ש, "אומנם אני רגילה לשריפות מפני שאני תושבת ותיקה, אבל זעזע אותי שלא מעט תושבים הותירו מאחור את חיות המחמד שלהם." 

עם זאת, בגבעת יערים עזרו אזרחים בחילוץ תושבים וחיות מחמד, וניסו לסייע בשיקום בעלי החיים על ידי פיזור מים ואוכל לכלבים וחתולים ברחובות. תושב נוסף עבד כל הלילה לכבות את השריפה עם צינורות גינה, בזמן שהוא ממלט את בעלי החיים שלו ואת משפחתו למרכז הארץ.  

חן נץ, יו"ר וועדת בטחון וראש צוות צח"י של גבעת יערים, סיכם את האירוע במילים הבאות: "עברנו אירוע ענק וכואב מאוד. מהשריפות הגדולות שהיו במדינה. תודה לאל שסיימנו ללא פגיעות בנפש.

כואב מאוד על החי והצומח שנפגע סביבנו, הנוף ונזקים פרטיים אם היו של כל אחת ואחד. אנחנו ועדת ביטחון וצוות צח"י מודים בראש ובראשונה לתושבות ותושבים יקרים: על ההקשבה להנחיות, על שפעלו עפ"י ההנחיות, על המשמעת ועל כך שעשו הכל בצורה מופתית כולל פינוי, חזרה למושב, ושוב פינוי וחזרה למושב.

הפינוי העצמי והמהיר עזר לנו ולגורמי הביטחון לפעול כנגד השריפה מבלי לבזבז זמן על פינויים. העזרה ההדדית של התושבים – האחד לשני. הנכונות לתת מעצמכם היו מדהימים. תודה למתנדבים הרבים שאני אפילו לא יודע את שמם, שהופיעו כמו מלאכים, הוציאו ציוד כיבוי ובדקות אחדות החלו בכיבוי האש הראשונה שהגיע למושב, וכך הצילו את הבתים ברח' הענבל משריפה ודאית."  

בתים עלו באש, יקב בגבעת יערים נשרף, לולים נשרפו כליל 

20 אלף דונמים של חורש נשרפו, בתים עלו באש, יקב בגבעת יערים נשרף, לולים נשרפו כליל ותרנגולות עלו באש, אומנים איבדו את בתי המלאכה שלהם, כלבה שהתפרסמה לרגע כי הוצלה שבה ללהבות ונשרפה למוות – והמראה לאחר השריפה שהמיטה אסון על בעלי החיים בהרי יהודה – מדכא ועצוב. על פי גורמים בכבאות מדובר על שריפה בסדר גודל גדול יותר מאסון הכרמל.  

מיכה הררי, אמן בניית כלי נגינה ממושב רמת רזיאל ואשתו שושנה, אהובתו, לה הכין לפני 40 שנים נֵבֶל, כלי נגינה מרהיב אותו בנה בעבודת יד – מספרים על הרגעים שבו בית המלאכה להכנת כלי נגינה עתיקים, עלה באש.  

שושנה: "אנחנו גרים בישראל 40 שנה מתוכן 20 שנים ברמת רזיאל. הגענו לכאן מארה"ב לפני שנים רבות. אני נגנית נבל ובעלי הוא אמן כלי נגינה. כשנפגשנו ביקשתי שיבנה לי נבל בעבודת יד והוא אכן הכין לי אחד כזה ממש כשהגענו לישראל."

"בעלי התאהב במלאכה והחל בעקבות התוצאה לייצר נְבָלים וכלי נגינה עתיקים בעבודת יד. הדבר החשוב הוא שנבל הוא כלי נגינה לאומי של ישראל ואנחנו החזרנו אותו לישראל לאחר 2,000 שנים. עשינו זאת בשנת 1984. הורדנו אותו מהערבה וקול הנבל נשמע שוב בארץ." 

"כבר משנת 1984 אנחנו מכינים כלים למוזיקאים, למוזיאונים, למכונים לחקר היסטוריה וכו', הכול מעבודת יד, עשוי לעילא ולעילא! הכנו נבלים מיוחדים ומהממים. אנשים הגיעו לבית המלאכה מכל הארץ והעולם כדי להזמין כלי נגינה עתיקים ומיוחדים."

"יש אנשים שבאו לראות את המקום בו מכינים נבלים. זה מה שעשינו כל השנים. כעת יש לנו שלושה עובדים שעובדים איתנו כמה שנים, אנשי מקצוע מדהימים."

"ביום שני אחה"צ (16.8) ישבנו עם אנשים באזור אחר במושב והייתה לנו שיחה מדהימה. הסתכלנו מהחלון וראינו שהשמיים שחורים. חשבתי לעצמי: 'מה קורה? מאיפה זה מגיע? מתל אביב?' האנשים שהיו אצלנו החליטו ללכת מהמקום ורצו שנצא עמם מהמושב, אבל אנחנו רצינו לדעת מה קורה – והבנו שיש שריפה גדולה."

"בעלי הגיע לבית המלאכה לראות מה אפשר לעשות וכך גילה שבית המלאכה עלה באש. אחר כך ניסנו להציל את הבית וכבר ידענו שעלינו להימלט. נכנסו למכונית ונסענו למקומות מילוט. הבנו שהכלים והבית מלאכה אבודים. התברר שהסדנא ספגה נזק גדול, אבל בנס הבית לא נשרף למרות שהשריפה הגיעה ממש לפתח הבית. היינו בשוק שמשהו בכלל נשאר. שמחנו לראות שהבית נשאר שלם." 

איך מתאוששים ממצב כזה? 

"אנחנו מנסים לחשוב חיובי ושואלים עצמינו אם אולי הגיע הזמן לשפר את בית המלאכה שלנו. בשבילי הלקח הוא שהכול יכול לקרות וצריך להיות מוכן להכול ולהיות בעל גישה חיובית. כל עוד יש לך את הבריאות שלך ואת הבית שלך: הכול יכול להתחדש. ראיתי עצים נשרפים, אבל אני יודעת שהשורשים שלהם חזקים ובחורף הם ישתקמו, ממש כמו אנשים. יש לנו שורשים חזקים ואנחנו יכולים לעבור את זה.  

"כשהחל האסון, החברים שלנו – וזה הדבר היפה, הלב הטוב של האנשים – ממש פתחו את ליבם, זאת בניגוד למקומות אחרים בעולם בהם אנשים מפנים את הגב. כאן אנשים ממש רוצים לעזור. נתנו לנו אפשרויות לשיקום המקום, הציעו אוכל ועזרה בכול. חברים באו לנקות את השטיח ועזרו להתחיל בגיוס כספים כדי לעזור לנו. הכי חשוב שאנחנו יחד."  

עשרות ציוותי כיבוי אש

בימים ובלילות בהם השתוללה השריפה הגיעו להרי יהודה עשרות צוותי כיבוי, חלקם נחו בין מאבק אחד לשני על מדרכות כשהם שוכבים בצד הדרך מותשים מהקרב. הכבאים, המחלצים וכוחות הבטחון עשו את כל מה שניתן ויותר כדי להוביל לכיבוי מוחלט של השריפה, שהמשיכה להתלקח ולא הרפתה, עד שכילתה והשחירה שטחים אדירים של יערות וחורשים, כאלה שפעם היו ירוקים ומלבלבים. המאבק היה נגד הזמן, נגד הרוח ונגד דרכים חסומות וכבישים מעטים למילוט ופינוי.  

בין היתר, מאות תושבים פינו את משפחתם ואת חיות המחמד וחזרו שוב ושוב לשטח כדי להילחם באש. ראשי וועדים, רבש"צים תושבים ומתנדבים מספרים על המלחמה הקרובה בלהבות. 

יעקב רייס, יליד ומזכיר מושב בית מאיר, שנמצא צפונית לבית שמש (מושב בו החלה השריפה), מספר על הרגע בו הבין ששריפה ענקית מתקרבת במהירות למושב: "ביום ראשון בצהריים שהיתי בקיבוץ גבעת השלושה וקיבלתי הודעה כי שריפה החלה בבית מאיר."

"חזרתי מיד למושב וראיתי שהאש התחילה בחלק הצפוני – בין 'דרך בורמה' לקו הבתים הראשון. תושבים ראו את השריפה ותיארו עמוד אש מטורף שמגיע מהחלק הצפוני, עמוד אש שלא ברור איך נדלק והגיע לבתים תוך שניות. לנו במושב יש שתי כבאיות ובחור בשם אוהד התחיל לפעול עם הכבאיות בעזרת תושבים נוספים."

"המלחמה הייתה גם נגד הרוח ששינתה כיוון כשהגיעה לקו הבתים והפכה את הכיוון לצפון מזרח. תוך 35 דקות הגיעו לוחמי האש למקום. אם הרוחות היו ממשיכות לחלק הדרומי, לא היה לנו היום מושב."

"השריפה ממש איגפה את קווי הבתים ואת החצרות של בתים צפוניים; היא עלתה מדרך בורמה לחלקים נוספים."

"למקום הגיעו חמש כבאיות שפרסו צינורות והחלו לעבור לחלק הצפוני תוך יצירת חיץ בין האש לבתים בזמן שהכבאים מבצעים פעולות בחלקים נוספים."

"בד בבד החלה פעילות מסוקים ומטוסי כיבוי אש. לאחר שעה האש דילגה לצד השני ירדה לנחל כסלון, יער הקדושים ורמת רזיאל. ממש ראינו את האש עולה לרמת רזיאל. אתה עומד מהצד ולא יכול לעשות כלום."

"נוכח המצב, כבר בשלוש ורבע הוצאתי הודעה לכל התושבים להתפנות ובמקביל עבדנו מול המועצה האזורית, הקב"טים והמשטרה. הוצאנו הודעה על המצב לתושבים שכבר מתורגלים, כי זאת שריפה שלישית בארבעת השנים האחרונות."

"ברגע שהוצאנו את ההודעה רוב התושבים התפנו באופן עצמאי. אנחנו פעלנו לפנות מבוגרים או אנשים עם מוגבלות ואת הילדים, בזמן שהמועצה האזורית מטה יהודה עבדה באופן פנטסטי."

"בין היתר עסקנו בפינוי חיילים מבתי ספר שדה באזור ופינוי תלמידים מישיבות שיש במושב. הכול נעשה עם אוטובוסים שהסיע את המפונים אל קריית יערים ('טלז סטון'), שם דאגו להם למחסה, ארוחות וכל מה שצריך."

"הפינוי ברובו היה עצמאי עם סיוע של המשטרה. בשמונה בערב השגנו שליטה על האש ומירב הלחימה עברה למושב גבעת יערים. באחת עשרה וחצי בלילה החזרנו את התושבים לביתם לאחר דיגומי עשן של המשרד להגנת הסביבה, אשר נתן הוראה שאפשר לחזור. ביום שלישי עדיין היו התלקחויות בשטח, אבל האזור היה מגובה עם כוחות כיבוי וחברים מהמושב, שפעלו ודאגו שזה לא יתפתח לשריפות. " 

מהן המסקנות שלך מהשריפה שפרצה באזור הרי ירושלים?

"אנחנו כבר מתחננים במשך שנים ליותר כניסות ויציאות. דיברנו גם על כך בוועדת הפנים של הכנסת ויש שני דברים שצריך לעשות, הראשון: לטפל בכניסות ויציאות מהמושב."

"אין למושב כניסות ויציאות חוץ מאחת. יש כניסה ויציאה בודדת למושב וזאת מלכודת מוות מטורפת! בנובמבר 2016 הייתה שריפה באזור וכבאים עמדו וחסמו בגופם את האש, כי האש מדלגת לצד השני. גם עכשיו היינו במלכודת. במשך שנים אנחנו מבקשים דרך מילוט נוספת – זה רק עניין של החלטה – יש אופציות שצריך לממש ולתחזק.  

"דבר שני: בעיני הבסיס הוא ש קרן קיימת לישראל וממשלת ישראל חייבים לשים למצב של הייעור באזור, משום שיש כאן סכנת התלקחות גדולה. חייבים לעשות כאן קווי חיץ רחבים בין אזורים ומושבים וצריך לייצר אותם."

"השריפות לא מגיעות מתוך המושב ומי שאחראי על האזור כמו קק"ל ורשות שמורות הטבע חשוב שיבנה קווי חיץ שלא יאפשרו דילוג של האש. אם היו פה קווי חיץ – ואני אומר זאת לא כגורם מקצועי – ברור לי שבמקרים מסוימים עם כיווני רוח מסוימים זאת יכולה להיות הצלה לנפש." 

"יש פה במושב שלושה לולים ומחסנים שנשרפו וכמה חצרות של בתים – וברוך השם לא נפגעו אנשים. אין לי מושג מה גרם לשריפה, אבל כמו שאמר טפס"ר ניסים טוויטו,  מפקד כיבוי אש במחוז ירושלים: 'השריפות לא נגרמו בגלל מטיילים ואין מטיילים באזור הזה.' אז זה לא מטיילים שהציתו סיגריה או בישלו קפה והדליקו את האזור. כרגע אני לא יודע להצביע על מה שגרם לזה." 

איך משקמים הרס כל כך נוראי של חורש? 

"כבוגר שריפת 1995, שיקום של דבר כזה זה לפחות ארבע שנים וכנראה יותר. צריכים לעבור ארבעה או חמישה חורפים והרבה גשמים באזור כדי לשקם את ההרס."  

"מלכודות אש" 

אמיר אלעמי, חבר בוועד העמותה של החקלאים וחבר בוועד המקומי של רמת רזיאל, מספר על מאמצי הכיבוי והפינוי שעסק בהם בזמן השריפות במושב, בו הוא מתגורר מזה 27 שנה. רמת רזיאל הוא מושב שממוקם בצד כביש 395, כ-7 ק"מ ממזרח למחלף שמשון. 

אמיר רופא ומתנדב באיחוד הצלה: "אני מניח שכל אחד חווה את האירוע אחרת. בזמן האירוע הייתי ברמת רזיאל ובסביבות השעה 15:00 ראינו ממש עמוד עשן מתקרב לאזור.

בהתחלה העמוד לא היה מאיים אבל הרוח הייתה צפונית וחזקה. בימים אלה אין קייטנות, אז בעודי מבלה עם הנכדים בבריכה בחצר ובזמן שהחתן שלי מורח את נכדותיי בקרם הגנה ומכניס אותן לבריכה: הבנו שצריך להתפנות מיד.  

"החפ"ק שהיה בבית מאיר ושורש אמר להודיע על פינוי. הודעתי לתושבים ועלינו לרכב עם הנכדות והכלב. הגענו לסטף ואשתי לקחה את הילדות לפסגת זאב, שכונה במזרח ירושלים."

"חזרתי למושב כדי להגיש עזרה במקרה של שאיפת עשן בהיותי רופא ואכן נתנו לי לעבור. כשהגעתי להר טייסים האש קפצה מצד אחד לצד הכביש ונראה שזאת ממש התאבדות לעבור."

"ירדתי דרך עין נקובה לכביש 1, משם לחמד, שער הגיא ואשתאול – אבל קצין המשטרה אמר לי לא לזוז מפה לאף מקום. דרך הקשרים שלי במג"ב 'התפלחתי' לרמת רזיאל, שם נכנסתי לעבודה ללא הפסקה, עד 01:00 בלילה. 

"הגיעו לכאן עשרות כבאיות מכול רחבי הארץ והפננו את הכבאים למקורות האש. יש לנו כאן מערכת שלמה של הידרנטים וזרנוקים והיה יותר יעיל להשתמש ב-30 כבאיות שהגיעו לישוב, בזמן שאנחנו השתמשנו בכבאית פרטית לכיבוי מוקדי שרפות.

זה קצת מזער את הנזקים מחוץ הישוב. מחוץ לישוב נשרף לול שמתו בו 10,000 עופות ומערכת סולאריות באזור נשרפו כליל.  

"בישוב עצמו יש בית אחד שנשרף בשלמותו ויש חצרות שנשרפו בתוכם סטודיו, בתי אימון ומקום ייחודי של אומן שבונה כלי נגינה. ממש עצוב. למזלנו לא נפגעו אנשים אבל כלבה שבתחילה ניצלה והתפרסמה בתקשורת, שוחררה ועלתה באש. חוץ מהמקרה האיום הזה הצלנו בעלי חיים ורכוש. מזל שרוב התושבים התפנו לפני האסון." 

מה כרגע המצב בשטח החורש הטבעי?  

"כרגע בישוב עצמו אין מוקדים של אש. אנחנו מוקפים בחורש טבעי וייעור. המטוסים חגים נון סטופ בישובים כאן ובישובים סמוכים. הרוח מבעירה מחדש מקורות אש וזה לא נגמר באופן סופי." 

מה יכול למנוע שריפות ענק בעתיד? 

"הרבה מושבים בארץ נמצאים ביערות וזה בסדר, אני מניח שיש אנשים ששואלים 'למה הקימו ישובים בחורש טבעי?' אבל זאת מציאות שלא ניתן לשנותה. כולנו חשופים לשריפות. בתרבות הישראלית באופן עקבי מסרבים להישמע להוראות והנחיות של בטיחות, אז אין ספק שיהיו עוד שריפות שלא ניתן למנוע, החל מגחלים של פיקניק שלא כובו או סיגריה שהושלכה.

גם לא חסרים גורמים שרוצים להבעיר את השטח, לכן זה בלתי נמנע. המחשבה שאפשר למנוע שריפות – אין לה מקום בכלל. 

"חיץ של 50 מטר עד 300 מטר זה חיץ רחב ויפה, אבל עם סוג הצמחייה במרחב ועוצמת הרוח – לא תהיה באמת מניעת אש. אצטרובלים של עצי אורן הם כמו רקטות."

"הם מדלגים עשרות ומאות מטרים ממקום למקום. חיץ הוא פתרון חלקי אבל לא נותן מענה מושלם. צריך למנוע התפשטות אש – לדלל את האורנים ביערות וגם לדלל צמחייה נמוכה."

"חשוב שיהיו במרחב הטבעי יותר אוכלי עשב כמו עיזים וצבאים. אפשר לייצר גבינות טעימות על ידי הקמת חוות עיזים, שמלחכות עשב – בעלי חיים שאפשר 'לנצל' באופן מאד חיובי ולהקטין את היקף הבעיה."

"בטווח הרחוק חשוב שיהיה פיקוח על יערות באמצעים טכנולוגיים כמו בעזרת רחפנים וכולי. זאת עבודה שיכולה להיעשות על ידי גופים כמו רשות שמורות הטבע והגנים, אשר תקים פיקוח הרבה יותר אפקטיבי, לאו דווקא כדי לגלות עבריינים, אלא כדי לגלות מוקדי אש בשנייה שהם מתחילים"

"לדוגמא: בין האש של בית מאיר שהגיעה אלינו ברמת רזיאל חלפה רק חצי שעה – תוך חצי שעה זה היה פה. אם משתלטים על זה מהר אפשר להקטין את היקף השריפה." 

"בנוגע לכיבוי אש: לכבאיות לא תמיד יש אזורים נגישים ומטוסי כיבוי יותר נגישים. יש שדה תעופה באזור קדמה שנותן מענה יעיל באזור הדרום כמו עוטף עזה. המטוסים מגיעים מקדמה ואין שם המון מטוסים. אז מתגברים את האזור במטוסי כיבוי ממגידו. כל טיסה הלוך וחזור זה 30 דקות. אז אם עבר מעליי מטוס עכשיו הוא יחזור רק עוד 30 דקות."

"יש רק 7 מטוסים שכל הזמן נמצאים כאן, אבל זה כמו טיפה בים. זה כמו לרוקן את הים עם סיר. זה לא עובד. אם היה מנחת מטוסים נוסף במטה יהודה בטווח של 3-5 דקות טיסה מהישובים, זה היה יותר יעיל."

"אני מנסה לקדם את העניין הזה באופן אישי כבר כמה שנים. הייתה יוזמה להקים מנחת ליד לטרון – יוזמה שקיבלה אישורים ואחר כך ספגה התנגדויות מחובבי טבע, שלא רוצים להפריע למסדרון אקולוגי שהם טוענים שקיים באזור. אבל יש שם שטחים מעובדים ואין סיכוי שזה יפריע. בכול אופן, זה כבר לא אקטואלי.  

"אנחנו מנסים לקדם יוזמה כזאת במושב טל שחר עם הארכת המסלול ותגבור במטוסי כיבוי ומטוסים קלים למטרות אחרות. האזור חשוף לשריפות כל קיץ והאסון ידוע מראש. ההתלקחויות בלתי נמנעות וצריך להגיב מהר ולהקטין את כושר ההתפשטות של השרפות." 

אז מה עושים במקרה של שריפה מתקרבת? 

"ההיגיון אומר לברוח נגד הרוח ולא לכיוון התפשטות האש. במקרה של רוח מזרחית, אין אפשרות להתפנות מול הרוח. בבית מאיר למשל אין שני כיוונים ליציאות. אם רוצים לתת פתרון הולם להצלת חיים צריך לדאוג שלכול ישוב יהיו לפחות שני כיווני כניסה ויציאה – שיהיה איך לצאת וכמה אופציות. 

בגבעת יערים למשל אין יותר מיציאה אחת, גם במושב בית מאיר אין. צריך לתכנן דרכי מילוט שיהיה לאן לברוח בהתאם לכיוון הרוח, אפילו לשפוך כורכר שרכב פרטי יכול לעבור בו, זה לא עולה המון. גם הארגונים הירוקים צריכים צירי תנועה לפינוי והגעה של כוחות להצלת בעלי חיים. כבאיות לא יכלו להתקדם ברמת רזיאל כי הדרך הייתה חסומה על ידי האש. צריכים עוד צירים למעבר.  

"בנוסף לכך, כביש 395 הוא כביש צר ודו סטרי בעייתי מאד שמוגבל לרכב ל-4 טון ונהגים לא מצייתים להגבלה ועוברים בו. כך מעבר של משאיות יוצר פקק. תארי לך עשרות מכוניות תקועות שם בפקק – פקק שביום רגיל לוקח שעתיים לפנות – תארי לך חס וחלילה שמכוניות יהיו לכודות בפקק שם בשריפה. ימותו בכביש הזה מאות אנשים שילכדו בלהבות! יש בכול האזור בעיות צירי תנועה שחייבות מענה."  

המסקנות 

במהלך ימי השריפה פעלו כוחות בשבעה מוקדים עיקריים, יחד עם 204 צוותי כיבוי ו-20 מטוסי כיבוי ובמבצע השתתפו 1,500 לוחמי אש ומתנדבים רבים. בין היתר בתים עלו באש וסדנאות יקבים ובתי מלאכה השחירו וכלו עד עפר. יותר מ-20 דונמים הפכו שחורים, מאות חיות בר נשרפו וכלבה תמימה אחת נלכדה בלהבות וקיפחה את חייה. 

לקראת סוף השבוע הושגה רגיעה יחסית במצב והתושבים הבינו כי השריפות בהרי ירושלים נדלקו ככל הנראה כתוצאה מהצתה. השנאה הוצתה, הציתה וניצחה, אבל התקווה של התושבים הוותיקים של האוהבים ואנשי הטבע לא כבתה.  

לפני מספר ימים תושבת האזור הסבירה לרעותה: "מי שהצית את השרפה אינו אוהב את הארץ, הוא שונא אותה. את האנשים האלה לא נוכל לשנות." 

אז מי מכם אנשים טובים שכן אוהבים את הארץ – דאגו לדרכי מילוט נוספות לתושבים ולבעלי החיים, חשבו על פתרונות טובים לכיבוי מהיר ומסיבי יותר של שריפות והגדילו את הפיקוח על חורשים ויערות. היו ערניים. רק כך מאות תושבים יוכלו לחיות בשלווה בטבע חי נושם ומלבלב.