גיורא פישר, חבר מושב אביגדור, היה במשך עשרות שנים רפתן ובמקביל היה מורה לתנ"ך בתיכון האזורי באר טוביה . לאחר נפילת בנו בקרב בג'נין, חייו קיבלו תפנית והוא נעשה משורר פורה, מוכר ומשפיע על קוראיו
גיורא נולד בשנת 1951 להוריו יוסף ומרים פישר, שהגיעו בשנת 1939 לארץ מתוך מניעים ציוניים. אביו הגיע מסלובקיה ואימו מהונגריה. בתקופת מלחמת השחרור הם התגוררו בבית-יוסף אשר בעמק הירדן – ואחר כך הצטרפו לגרעין של יוצאי יחידה בצבא הבריטי בשם "יעל", ראשי תיבות של "יחידות עבריות להובלה". הגרעין התעתד לייסד מושב, שלימים נקרא אביגדור.
שר את שירת הארץ
מספר גיורא: "בתחילה התגוררו הוריי וחבריהם במשטרה הבריטית הישנה ליד באר-טוביה, ומשם יצאו לבנות את בתיהם במקום החדש. אני נולדתי שם. לאחר מכן עברנו לבית בו חייתי בילדותי ונעוריי."
כמו כל ילדי אביגדור, אשר במועצה האזורית באר-טוביה, למד גיורא בבית הספר היסודי מבואות ובתיכון האזורי בבאר-טוביה. "ברבות השנים," הוא מספר, "הייתי מורה לתנ"ך באותו בית ספר בו למדתי, ובו למדו גם בניי וזאת, עד לצאתי לגמלאות, לפני כשנה וחצי."
כנהוג במושבים באותם ימים, הילדים עזרו להורים בעבודות המשק, וכך גם גיורא. "מאז ימי הילדות עזרתי להוריי בעבודה ברפת הגדולה שלנו. לאחר סיום בית הספר התיכון התגייסתי לצבא."
"השירות שלי היה ב'גולני' (וכך גם בניי יאיר ומֵרום). לאחר השחרור אמרה לי אמי: 'עכשיו לאביך ולי יש כוח לעבוד במשק. לֵך ללמוד, כדי שלא תאשים אותנו אחר כך שבגללנו לא יכולת לבחור מקצוע אחר', ואכן כך עשיתי."
רפתן ומורה גם יחד
גיורא למד באוניברסיטת תל-אביב בחוגים לתנ"ך והיסטוריה של עם ישראל וסיים תואר ראשון. הוא חזר לעבוד ברפת, ובמקביל החל ללמד בתיכון האזורי בבאר טוביה.
"את רעייתי דורית פגשתי באמצעות חברים משותפים במעונות של מכון ויצמן," מספר גיורא. "דורית הגיעה מארצות הברית כדי ללמוד לתואר שני בביולוגיה."
"נישאנו בשנת 1977 והיא הצטרפה אלי למושב. בנינו בית על חלקת המשק של הוריי, ליד ביתם. בננו הבכור יאיר נולד בשנת 1980 עוד בבית הוריי הישן, לפני המעבר לבית החדש. ואגב, עתה יאיר מתגורר בבית זה, הבית בו נולד, עם בני משפחתו."
מרים, אמו של גיורא, חלתה בסרטן. כאשר שכבה על ערש דווי בבית החולים, הגיעה דורית, רעייתו של גיורא, לבקר אותה. היא רצתה לשמח אותה ואמרה לה: "מפה אני הולכת לעשות בדיקת הריון." ואז אמרה לה חמותה: "את לא צריכה ללכת, אני רואה שאת בהריון."
ואכן הסתבר אז שדורית בהריון, לאחר מספר ימים נפטרה מרים, ובאותה שנה בה נפטרה חמותה, בשנת 1982, היא ילדה את בנם, שנקרא "מֵרום" על שם סבתו.
"לאחר מותה של אמי, שהיתה דמות דומיננטית במשק שלנו," מספר גיורא, "נפלה עלי כל המעמסה של הרפת. כך במשך קרוב לעשרים שנה, עשיתי את כל מטלות הרפת, בלי עזרה של פועל – ויחד עם זאת, עבדתי במשרה מלאה בהוראה בבית הספר התיכון."
בשנת 1990 נולד לדורית ולגיורא בנם גלעד. שלושת הבנים: יאיר, מֵרום וגלעד עזרו ברפת, בחליבות, בהבאת אוכל לפרות ממרכז המזון, ועוד. "הייתה להם ילדות רגילה של בני מושבים," מעיד גיורא.
אֵבל ושירה גם יחד
ב-5 באפריל 2002 פקדה טרגדיה את המשפחה. מֵרום בן ה-19 נפל בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן".
את הידיעה על נפילתו של מֵרום קיבל גיורא באמצע חליבה ברפת: "קצין העיר הגיע אלי לרפת עם הבשורה המרה על נפילתו של בני מֵרום, שהיה גבוה, יפה וחכם. טוב מכדי להיות אמיתי.
"שנה לאחר נפילתו של מֵרום הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעשות את ליל הסדר בבית, בלי מֵרום. לפיכך נסענו לפירנצה ומשם המשכנו לרומא," נזכר גיורא.
"ושם, ברומא, באורח פלא, התעוררתי לילה אחד והתחלתי לכתוב שיר. עם בוקר סיימתי את השיר וקשה היה לי להחליט לגבי ערכו הספרותי. לפיכך שלחתי אותו בפקס למשוררת אגי משעול, חברתי לצוות ההוראה בבית הספר.
"התשובה של אגי היתה, להפתעתי: 'זה שיר' והיא אפילו תיקנה בו כמה מילים, סימן להתייחסותה הרצינית לשיר שלי, ללא כל הנחות. זה דרבן אותי לכתוב לאחר מספר חודשים שיר נוסף. ומייד לאחר מכן התחיל אצלי פרץ של כתיבה. בתחילה עסקו השירים בנושא השכול ולאחר מכן הם עסקו בחיים בכלל."
מאז ועד היום התפרסמו שלושה ספרי שירה מפרי עטו של גיורא: "אחרי זה", (הוצאת "עם עובד" 2010); "צירי חיים" (הוצאת "קשב לשירה", 2014) ו"מה למדת מהסיפור" , (בהוצאת "עם עובד" 2017). בקרוב יצא לאור בהוצאה זו ספרו "בתחתית הימים".
"מה למדת מהסיפור?"
אחד השירים בספר זה נקרא "שאפשר" והרי מילותיו של השיר:
בִּמְגֵרָה, שֶׁלֹּא נִפְתְּחָה שָׁנִים רַבּוֹת / מָצָאתִי עַל דַּף בְּצִבְעֵי פַּנְדָּה / אֶת קַיִן וְהֶבֶל. / עַל שְׁאֵלַת הַמּוֹרָה: / מָה לָמַדְתָּ מֵהַסִּפּוּר? / עָנָה הַיֶּלֶד בְּשׁוּלֵי הַצִּיּוּר: / "שֶׁאֶפְשָׁר לַהֲרֹג גַּם אֶת / מִי שֶׁאוֹהֲבִים.
החוויה שגרמה לשיר זה להיכתב קשורה למֵרום הילד. כאשר הוא היה תלמיד בכיתה ב'. הוא חזר מבית הספר עם מבחן בתורה ובו תשובה לשאלה שנשאל: "מה למדת מהסיפור על קין והבל?". ותשובתו של מֵרום הקטן היתה: "למדתי שלא צריך לכעוס. להיות טוב. לעבוד קשה בלי לצעוק. וגם שמקִנאה אפשר להרוג מישהו שאוהבים.".
"כאשר קראתי את התשובה הזו," מספר גיורא, "הייתי המום מההבנה העמוקה של הילד את הסיפור המקראי. אני, לאחר שלושים שנות הוראת פרק זה בתנ"ך, לא הבנתי עד אז, שלזה בדיוק מתכוון הסיפור המקראי. הוא מדבר על המשפחה האנושית הראשונה, שבעצם מייצגת את כל בני האדם."
שיריו של גיורא מתפרסמים בכתבי עת שונים. הם מפורסמים מאוד ואנשים רבים משתמשים בהם בעִתות שמחה ובעִתות אבל. גיורא מקבל תגובות רגשיות בכתב ובעל פה מקוראים שונים, אבל ברוב צניעותו הוא אינו מעוניין לפרסם תגובות אלו.
השירים מושמעים בהזדמנויות שונות. אחת מהן היתה באירוע "שרים בכיכר", עצרת זיכרון לזכר חללי צה"ל, שהתקיימה בשנת 2011. יאיר לפיד קרא מעל הבמה את השיר "תפילה" של גיורא.
ואלו מילותיו של השיר:
מִי יִתֵּן / וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן / מְבֻלְבָּל. / אִם אָז אֶשְׁאַל: / לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר? / אַל תֹּאמְרוּ: / אֲבָל, הוּא נָפַל / לִפְנֵי הֲמוֹן זְמַן. / אִמְרוּ: / הוּא הָיָה פּה אֶתְמוֹל / וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.
מי שהתרשמה מאוד מן השיר, היא ליהיא לפיד. היא העידה שהוא השפיע עליה לכתיבת ספרה האחרון "זרות". היא העניקה את הספר כשי לגיורא ודורית וכתבה להם בהקדשה: "הייתם בלִבִּי כשכתבתי סיפור על קשר ובית ומשפחה."
לעתים היצירה מקבלת חיים עצמאיים לאחר פרסומה, וכל קורא מוצא בה משהו שעונה לצרכיו ולנפשו. וזו דווקא גדולתו של שיר בעל רבדים וגוונים שונים, גם אם הכותב לא היה מודע להם בשירו זה. השיר "תפילה" נגע לאנשים רבים, ואפילו יש בו שימוש בקרב אנשי מקצוע וקבוצות תמיכה לבני משפחה מטפלים באנשים עם דמנציה.
שיפוצים בבית כנושא לשירה
בשנת 2012 ערכו בני הזוג פישר שיפוצים בבית. תהליך השיפוצים גרם לו לכתוב שירים חדשים. בספרו "צירי חיים" יש לו מחזור שירים שנקרא "שיפוצים ובדק בית". כותרת השיר הפותח מחזור זה היא: "בעדינוּת", ואלו מילותיו של השיר:
כָּאן צָרִיךְ לַעֲבֹד בַּעֲדִינוּת / הִסְבִּירָה הָאַדְרִיכָלִית לְקַבְּלַן הַבִּנְיָן / מְסַמֶּנֶת בְּגִיר צִבְעוֹנִי אֶת הַסְּדָקִים. / בַּבַּיִת הַזֶּה יֵשׁ סוֹד. / בְּכָל הַבָּתִּים יֵשׁ, הֵשִׁיב / וְהִמְשִׁיךְ לַחֶדֶר הַבָּא.
אכן בכל בית יש סוד. ומן המקרה הפרטי לומדים גם תובנה כללית. השיר שמסיים את מחזור השירים "שיפוצים בבדק בית" הוא השיר "מפגיזים אותנו מעזה":
אֲנִי וְהַפּוֹעֲלִים הָעֲרָבִים תְּקוּעִים בַּמָּמָ"ד. / נָאדֶר וַאֲנִי דְּחוּסִים אַגָּן מוּל אַגָּן / וְלֹא מַצְלִיחִים לְהַחְלִיט / הַאִם לֹא נָכוֹן יוֹתֵר לְהִסְתּוֹבֵב / וּלְהַפְנוֹת אֶחָד לַשֵּׁנִי אֶת הַתַּחַת. / אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אֵיזֶה זַיִן! / וְהוּא מְמַלְמֵל: כּוּס אוֹחְתוֹ.
לדעתו של גיורא, "זאת היא סיטואציה מצחיקה, סוריאליסטית, שרק המציאות הישראלית יכולה ליצור מצב מופרך כמו המתואר בשיר: ערבים מפגיזים אותנו ואנחנו צוחקים ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו."
אבל, כאמור, לעתים היצירה מקבלת פרשנות נוספת, והקורא יכול למצוא כאן רובד נוסף, כגון: קשר בין מעסיק יהודי ופועל ערבי ללא שנאה, למרות המצב המלחמתי הבלתי פוסק בין העמים.
שיריי רפת
בשנת 2005 סגר גיורא את הרפת, כיוון שהוא ידע שאף לא אחד מצאצאיו מעוניין להמשיך בעבודה זו. אבל געגועים לרפת ניכרים בשיריו, לדוגמא, שיר זה שכותרתו: "מתוך הזבל":
כָּל יוֹם אֲנִי עוֹבֵר לְיַד הָרֶפֶת הַנְּטוּשָׁה / וְלֹא מִסְתַּכֵּל. / שְׁמוֹנֶה שָׁנִים מֵאָז שָׁלַחְתִּי / אֶת הַפָּרוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל הוֹרַי / לִשְׁחִיטָה. / אֲבָל הַיּוֹם / לְפֶתַע / רָאִיתִי אֵיךְ מִתּוֹךְ הַזֶּבֶל שֶׁנִּשְׁאַר / צָמְחָה תְּאֵנָה עֲנֵפָה נוֹשֵׂאת בַּכּוּרוֹת.
ומובן שהגעגועים הם גם לילדותו ולהורים. בשיר "אחרית הימים" הוא כותב:
כָּל חֹרֶף אֲנִי מַנִּיחַ לָעֲשָׁבִים / וְלַקּוֹצִים הַגְּבוֹהִים / לְכַסּוֹת אֶת הַמַּתְבֵּן עִם הַטְּרַקְטוֹר / וּשְׁאַר הַגְּרוּטָאוֹת. / כָּל קַיִץ אֲנִי מְקַוֶּה / שֶׁהַחֹם הַכָּבֵד יַעֲשֶׂה בְּלָהֲטָיו, / הָעֲשָׂבִים יִקְמְלוּ / וְאֶרְאֶה אֶת אָבִי עַל הַטְּרַקְטוֹר / אֶת אִמִּי מַשְׁקָה עֲגָלִים / וּשְׁנֵיהֶם מְחַיְּכִים אֶל / נַעַר קָטֹן הַנּוֹהֵג בָּם / וְיָמָיו מְשַׂחֲקִים לְפָנָיו / וּבַשֶּׁטַח הַצַּר, הַנִּסְתָּר / בֵּין שְׂדֵה הַחִטָּה לַמַּתְבֵּן / אֲנִי מְחַפֵּשׂ בֵּין צִמְחֵי הַבַּר / אֶת מַה שֶּׁהָיָה פַּעַם מוּגָן, / וְנִכְחַד.
החיים כמשורר
כיום חי גיורא במושב עם רעייתו דורית. בנו יאיר, כלתו ונכדותיו מתגוררים לידם. יאיר הוא דוקטור לביולוגיה ועוסק בפיתוח תרופות. גלעד, הבן הצעיר, סיים תואר שני במכון וולקני בתחום קרקע ומים.
גיורא, שכבר אינו רפתן, הפסיק לפני כשנה וחצי את משרתו כמורה בבית הספר: "כי לא מצאתי טעם ללמד בזום תלמידים שאני לא מכיר."
"עתה אני משמש כמשורר אורח של משרד החינוך ו'סל תרבות' בבתי ספר ברחבי הארץ. כמו כן אני מופיע במתנס"ים, מושבים, קיבוצים ובתים פרטיים, בערב בו אני קורא משיריי, מספר על הולדתם ומשמיע משיריי שהולחנו."
"הזמרת הנהדרת ששרה את שיריי המולחנים היא שני אומיאל-פלדמן, בת ערוגות, שהיתה חברה של מֵרום – והיום, אגב, היא דוקטור למדעי המדינה."
ונסיים במה שכתבה המשוררת סבינה מסג, במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" (2.6.2010):
"במלים מעטות, אך במקוריות רבה, מטפל פישר בכל החוויות שמהן עשויים חיי אדם בכלל וחיינו בארץ בפרט. משהו בנתוני הפתיחה שלו כיליד מושב וכ'בן ממשיך' אחרי ההורים המקימים, כלוחם במלחמות ישראל, כמורה לתנ"ך וכאב לבן שנפל בג'נין – כמו מכשיר אותו לשיר את שירת הארץ הזאת, באמינות, בקצרנות ובחיספוס ההולמים"
אתר הבית של גיורא פישר: https://giorafisher.wordpress.com
