לפני שבוע נתנה לי בתי מתנה – מסאז' במועדון המסאז' היפני טומוקו בהרצליה-פיתוח.
מסאז' יפני, אם לא ידעתם, כשמו כן הוא – מסאז' שמבוצע בידי נשים בעלות מבטא רוסי ו/או רומני, ובמקרה שלנו גם בידי גבר אחד, ישראלי למשעי.
אציין כאן שבשנות ה-70 נהגתי ללכת עם חבריי אל מועדון "ברברים", מועדון הג'אז הראשון בארץ והיחיד אז, באזור התעשייה שמאחורי בניין הסינרמה, ברחוב בן-אביגדור. רחוב בן-אביגדור היה מפורסם בזכות מכוני-המסאז' שבו שבכולם היו שלטים מוארים באורות צבעוניים, ובהם נאמר: "עד הרפיה מלאה".
"זה מסאז' עד הרפיה מלאה?", שאלתי את בתי בחשש גדול.
"כן", היא אמרה, "אבל לא כמו שאתה חושב".
נכנסתי למכון והופתעתי מהחן והעדינות שבעיצובו – סגנון יפני נקי וישר קווים, עם נגיעות מערביות שאינן צורמות לעין, ותאורה נעימה. אישה צעירה לבושה שחור הובילה אותי אל חדר עמום אורות, אפלולי קמעה, שמוזיקה מרגיעה מתנגנת בו.
כאן המקום לציין שמעט דברים בעולם מכניסים אותי לקריזה של עצבים כמו מוזיקה מרגיעה, במיוחד אם היא מלווה ציוצי ציפורים בחורש ושכשוך של נחל זורם או של מפל קטן. האפקט היחיד שיש לשכשוך נחל מרגיע כזה על מערכת העצבים שלי הוא שמיד אני צריך לעשות פיפי.
ביני לבינכם, אישית אני מעדיף קולות מרגיעים של מערבל-בטון בעבודת יציקה, אבל הרגשתי שאני חייב לבתי התאפקות מלאה, וכך עשיתי.
העלמה בשחור – שתחילה חשבתי שהתאלמנה לאחרונה, המסכנה, וכאב לי הלב על שהתאלמנה בגיל צעיר כל כך – אמרה לי להתפשט ולשכב על בטני על מיטת הטיפולים שבאמצע החדר, ולהכניס את פני לחור מיוחד שבראש המיטה, כדי שלא אצטרך להעמיד את הראש על קצה אפי הבולט. מיד הבנתי שהעלמה לא שמה לב שיש לי איבר בולט נוסף בגוף, בולט אפילו יותר מהאף, ועל כן שאלתי: "ואיפה החור בשביל הבטן שלי?"
מי שמכיר אותי יודע כבר שאם אשכב על הבטן ובמיטה לא יהיה חור עבורה, הגב והישבן שלי עלולים לגעת בתקרה, אבל העלמה בשחור התייחסה לבעיה בביטול, ועל כן התפשטתי עד התחתונים ונשכבתי על הבטן תוך כדי אנחות ואנקות כמי שהולך לטיפול שורש ללא הרדמה. משנשכבתי סוף-סוף, העלמה בשחור מרחה עלי סוג כלשהו של שמן חם.
ואז החל המסאז'.
אני חייב לציין שמה שעברתי במסאז' היפני הזה היה מוכר לי עד מאוד, המתיחות והמשיכות והמעיכות והצביטות – כל אלו מוכרים וידועים בהיסטוריה היהודית בשם "אינקוויזיציה", ואת כל מה שעברתי שם בחדר עמום האורות כבר ראיתי בעבר בתחריטים והדפסי-עץ מהמאה ה-15, שבהם יהודים וסתם כופרים נמתחו באכזריות, ונמעכו, ונצבטו – כל מה שהעלמה בשחור עשתה לי. רק ששם, במרתפי האינקוויזיציה, הכל נעשה בעזרת מכשירים, אבל על אותו עיקרון, ועל כן חשבתי שהעלמה בשחור מצפה ממני שבשלב כלשהו של המסאז' אקבל עלי את מלכות שמים ואכיר בשילוש הקדוש של האב, הבן ורוח הקודש, וכך אולי אצא מזה איכשהו ואגמור במוות קל על המוקד, אז אמרתי לעלמה בשחור שאני מוכן להטבלה בידי הכומר, ולהתוודות על חטאי.
זה הביא את העלמה בשחור לשאול אם המסאז' רך לי מדי, כי היא עובדת כרגע רק על שישים אחוז מהיכולת שלה, ואם אני רוצה היא תעשה ותעסה קצת יותר חזק, ואני קראתי: "אמנו הבתולה הקדושה! אבינו הצלוב שבשמים! כן! כן! תעשי מאה אחוז ממה שאת יכולה!"
ומרגע זה והלאה אני לא זוכר כלום.
הסיבה שאינני זוכר כלום מכאן והלאה היא שברגע מסוים השרירים שלי נכנעו למסאז' וכל המתח העצום שאני נושא בשרירים שלי מדי יום ביומו התפוגג, ומבן אדם מתוח כמו מיתר של גיטרה נעשיתי לגוש של צמר גפן אוורירי, ותודעתי נעשתה מעורפלת והחלה לרחף בחדר ולחפש חלון לצאת ממנו ולעוף הלאה למרחבי החלל, ואז, ברגע הזה שבו הפכתי לאדים, העלמה בשחור שאלה:
"לעזור לך להתלבש?"
ואני נחתתי חזרה אל מיטת הטיפולים ולא הבנתי מה היא רוצה ממני – להתלבש? את לא רואה שאני עשוי מצמר גפן עכשיו? איך בדיוק את חושבת להלביש את הג'ינס הקשים האלו על הגוש האוורירי שנהיה ממני?
אבל העלמה בשחור כבר גרבה לי את הגרביים בעודני שוכב, ואחר כך קשרה לי חוט של בלון יום הולדת לרגל, ובעוד אני מרחף באוויר היא הוציאה אותי החוצה כמו בלון וקשרה אותי למראה של המכונית כדי שלא ארחף הלאה משם, וכך חיכיתי עד שבתי סיימה את המסאז' שלה.
ואז נסענו הביתה.
מסאז' במועדון המסאז' היפני | צילום: הדי בן עמר
