83 שנים אחרי אירועי ליל הבדולח, רחוב בגרמניה נקרא של שם היהודייה הראשונה שנרצחה. סופי סליגר, סבתא רבא שלי
זה סיפור שמתחיל בבמברג, עיירה ציורית בגרמניה לפני כארבע שנים, עת ורה דיינליין, תלמידת תיכון, כותבת עבודת חקר על ארנולד סליגר ואשתו סופי, שמתו במהלך מלחמת העולם השנייה, במסגרת סמינר מדעי "חיי יהודים בבמברג וסביבתה".
זה סיפור שמתחיל בעיירה לייכטנפלס שבגרמניה, בערך באותו הזמן , 13 רישיונות נהיגה של יהודים, שחיו בעיר בתקופה שהנאצים עלו לשלטון, נמצאו במעטפה חומה.
זה סיפור שמתחיל בארץ, בקיבוץ עין כרמל, בבית משפחת זליגר (המשפחה שלי) נמצאת קופסה מלאה מכתבים כתובים צפוף בגרמנית בין השנים 1933 ל-1942.
אחי, אבנר זליגר, מחליט לתרגם את המכתבים ולחפש שורשים. לאחר חודשים של חיפוש עקר ברחבי האינטרנט, עלתה עבודתה של ורה ומתגלה פיסה מסיפור חייהם של ארנולד וסופי סליגר, סבא-רבא וסבתא-רבא שלי. אבנר מנסה ליצור קשר עם העיירה, אך ללא מענה.
ב-2018 מתגלה במרתף מעטפה חומה וישנה עם 13 רישיונות נהיגה של יהודים. מנהל המחוז שמצא אותם מחליט לא לשוב ולקבור אותה בתחתית הערימה, ובמקום זאת מוסר אותה למר מנפרד, מורה להיסטוריה גרמנית בבית ספר התיכון, מתוך מחשבה שזה עשוי לספק הזדמנות למחקר.
מנפרד מציע לתלמידיו פרויקט: חקר ההיסטוריה של אותם יהודים שחיו בעיירה השלווה וגילוי צאצאיהם, במידה ויש כאלה. החל מינואר 2018 נרתמו 14 תלמידים למשימה, שכללה חיפוש אינטרנטי, חפירה בארכיונים בעיירה ובערים אחרות וחיפוש אחר צאצאים.
המחקר הוביל את בני הנוער לצאצאים של יהודי העיירה שחיים בארה"ב, ארגנטינה וישראל. הצאצאים שנמצאו הוזמנו לעיירה שתיעדה את חיי קרוביהם: ממה התפרנסו, היכן הבית בו גרו, עם מי התחתנו.
לבד מול הפורעים
69 יהודים חיו בעיירה היפה והשלווה במרחק שעה נסיעה מנירנברג, העיר בה נחקקו "חוקי נירנברג", חוקי הגזע האנטישמים. משפחות של סוחרים עשירים, שסחרו בבקר ובמוצריו, בשמנים ובסלי קש, שבקליעתם נודעת העיר: גולמאייר, מרקס, אופנהיימר, קראוס, צין, נאש ועוד משפחות.
אלה שהבינו בזמן את גודל האסון המתקרב, אלה שהיה להם מספיק ממון ובהמשך קשרים, הצליחו למלט את עצמם וצאצאיהם חיים בעיקר בארצות הברית. אלו שלא סבלו התעללות והשפלה ומצאו את מותם, רובם במחנות ההשמדה.
סבא-רבא שלי, ארנולד, היה חזן, מורה ואיש תרבות בקהילה היהודית. הוא חי בדירה הצמודה לבית הכנסת עם סופי אשתו.
בנם היחיד, מגנוס, הצטרף לתנועת החלוץ ועלה לישראל בשנת 1933. בחליפת המכתבים, שמנפרד תרגם באדיבותו, מפצירים ההורים בבנם, שעכשיו נקרא מאיר, לחזור לגרמניה ולמצוא עבודה או לחפש את מזלו באמריקה.
הלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938 ידוע כ"ליל הבדולח". כנופיות פורעים נאצים פגעו באותו הלילה בערים ברחבי גרמניה. קבוצת בריונים הגיעה גם לעיירה השלווה לייכטנפלס. הם פרצו לבית הכנסת, ניתצו את החלונות וחיללו את הספרים.
משם פרצו לדירה הסמוכה של סופי וארנולד. חלונות הבית נותצו, הרהיטים נהרסו, ארנולד נלקח ל "מעצר מגן". סופי נשארה לבד מול קבוצת הפורעים ועברה התעללות קשה.
לא נדע לעולם בוודאות מה קרה באותו לילה, אך שכנה שהגיעה מצאה את סופי חתוכה בידיה, וסביבה נוצות שעלו מן המזרון שנחתך. זה לא הדבר הגרוע ביותר שקרה באותו לילה: כאשר ארנולד השתחרר מהכלא סופי סליגר דווחה כנעדרת. ב-3 בדצמבר, כארבע שבועות אחרי המאורע, נמצאה גופתה של סופי בנהר הסמוך.
"אין גבול לאבל שלי על מות אמנו האהובה, לפעמים אני חושב שקשה לי לשאת את החיים…" כותב ארנולד בייאוש לבנו שבפלשתינה.
הוא מנסה לעבור לעיירה במברג, שם בנה בית, אך נתקל בסירוב השלטונות. ניסיונותיו להשיג סרטיפיקט, אישור עליה לארץ, נכשלים. הוא נאלץ לעבור לליפציג ומת שם בבית החולים היהודי ב-1942 בשבוע בו אמור היה להישלח למחנה השמדה.
התעמתות עם העבר
מלבד שמם והעובדה שנספו בשואה בגרמניה, לא ידענו על ארנולד וסופי דבר. מי שאסף, חקר, חיבר בין הנקודות היו תלמידיו של מר מנפרד, שיצר את הקשר עם משפחתנו.
הסיפור הוא על הסבים שלי ועל גורלם, אבל גם על עיירה שמוכנה להתעמת עם עברה, לתת מקום של כבוד לאלו שחיו בה ולצאצאיהם ולהנציח אותם ואת סיפוריהם, למען הדורות הבאים. גרמנים חמים ונעימים, שהתעקשו ולא ויתרו עד שמצאו (וימצאו) את קורות כל היהודים שחיו בעיירה.
ביום ראשון 17 לאוקטובר, כמעט 83 שנים אחרי שנרצחה, הגענו אחי ואני לעיירה לטקס חשיפת שלט הרחוב הנושא את שמה: רחוב סופי סליגר. סופי לא הייתה עשירה, לא מדענית או הוגת דעות.
היא הייתה היהודיה הראשונה שנרצחה שם בתקופה האפלה ביותר של האנושות. נסענו משם לבית הכנסת, שמשמש בית תרבות לקהילה, אבני השם בכניסה לבית נחשפו על ידי ראש העיר ואנחנו הנחנו ורדים לזכרם.
המשכנו לבית הקברות היהודי שמצבותיו נותצו בידי הנאצים, מתוך מטרה למחות כל זכר. מצבה הוכנה בידי אנשי העיר לאחר המלחמה, עליה הונצחו כל שמות היהודים שנקברו שם.
קראנו את שמותיהם בקול. קראתי בעברית מול קהל גרמני "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהיו ונתנו לו אביו ואימו", וזה מה שעושה הקהילה המיוחדת הזו: מחזירה לכל אדם, לכל יהודי שחי בה, את שמו, את קורותיו, במה עבד, את מי אהב, ומשהו ממנו חוזר לחיות.
