עמרי עוסק באולטרה מרתון, כלומר, כל ריצה שארוכה יותר מריצת מרתון

עמרי אלמוג, בן קיבוץ גבים, חגג לאחרונה 50 והוא לא מפסיק לרוץ. 

אולטרה מרתון

לספורט האתגרי הזה, אולטרה מרתון, הגיע עמרי בעת שחי מספר שנים בארצות הברית לפני כ-20 שנה. הוא התחיל לרוץ חצי מרתון (21.1 קילומטרים) והמשיך לריצות מרתון, בכל שבוע בעיר אחרת ברחבי המדינה, בחום ובקור.

יום אחד נכנס לחנות הספורט שבקצה הרחוב שהייתה ריקה מאנשים. עוד רגע של חיפוש הביא אותו להרצאה שנערכה במרתף מול 40 מאזינים, הרצאה של אדם בן 70 שמספר על חייו ועל אחד המרתונים הקשים שמתקיים בכל שנה "בעמק המוות" בקליפורניה, בשבוע השני של יולי, בטמפרטורה שיכולה להגיע ל-53 מעלות והוא כולל גם טיפוס על הר ויטני בגובה של כ-4,000 מטר.

"אני מקשיב ומבין שאלו מרוצים שאורכים מספר ימים. למשל את המרוץ הזה צריך לסיים תוך 44 שעות, כלומר יומיים מרוץ. הסיפור הזה תפס אותי והתחלתי לחפש מרוצים של אולטרה".  

כך רץ עמרי במרוצים שנערכים ברחבי הארץ: 50 ק"מ, 80 ק"מ וגם 100 ק"מ ויותר. " זו דרך חיים. שעות על שעות של אימון, שעות על שעות של ריצה, אני צובר ניסיון וצובר חוויות, אין סוף למרוצים". 

בשבוע שעבר נערך מרוץ ספרטניון בתל אביב, בו האתגר הוא לרוץ במשך 24 שעות במלבן שהיקפו קילומטר וחצי, המנצח הוא מי שרץ הכי הרבה בזמן הנתון. "לרוב במרוצי אולטרה מרתון אתה לא רואה את הרצים בדרך, אתה רואה אנשים בזינוק ובסוף. במרוץ הזה רואים את כולם. רצים יחד, אוכלים, שותים, וגם סובלים יחד". 

בחודש פברואר מתכנן עמרי לרוץ במשך שבוע מקיבוץ דן שבצפון ועד אילת, לאורך כביש 90, בכל יום כ-80 קילומטר. "זה חלום שאני חולם הרבה שנים ומקווה להגשים". 

אימון עצמי 

"יש בריצות הארוכות, אולטרה מרתון, הנאה וגם סבל. בסוף כל מרוץ ספורט סיבולת יש דבר שנקרא קס"ם: קושי, סבל, מאמץ. בשביל להגיע לכמה שניות של אושר צריך לעבוד ולהתאמץ המון שעות ולעבור מסכת ארוכה, כמעט כל החיים עוברים ב-24 שעות ריצה. אני חווה כיף, סבל, רעב, שובע."

"האושר האמיתי הוא כשאני רץ בטבע, בגשם, ומצליח לעמוד במשימה שהצבתי. אחרי הסבל יש עולם שלם ויש אושר וסיפוק. אני מאמן את עצמי אימון מנטלי".  

עמרי, שחזר לארץ לאחר תקופה ארוכה בארה"ב, הגיע לקיבוץ להבות הבשן ובהמשך השתקע עם משפחתו בשדה אליעזר. לפרנסתו הוא עוסק בכלים סניטריים וריצוף ולא הפך את האימון למקצוע. 

"אני לא עובד בזה, מה שעושה את זה מיוחד. גם במרוץ שהיה בתל אביב וגם במרוץ לחרמון באו רצים עם מאמנים, מפוקסים למטרה. אני בא ליהנות, לחייך, לדבר עם אנשים, נהנה מהטבע, מאיכות האירוע, נהנה לעשות כל הזמן אותו דבר."

לרוץ שעות זה מאוד מיוחד. יש לי שלושה מאמנים – סקרנות, תשוקה ודמיון. אני כל הזמן מתכנן מסלולים, איפה עוד לא הייתי, באיזה מהירות ארוץ. הם המאמנים הכי טובים."

"המוח האנושי מתוכנת לחפש את אזור הנוחות. אם קר נדליק חימום ואם אנחנו רעבים נחפש אוכל. המוח מנצל רק 40 אחוזים מהיכולת בגלל החיפוש אחר נוחות."

"כשאתה לומד לדבר עם המוח, והשיחות הכי קשות של אדם זה עם עצמו, ואומר לו 'עשינו 100 ק"מ ויש עוד 60 ק"מ לרוץ, אל תגיד לי לעצור כי כואב לי'. אפשר לקחת את הדיבור הזה לכל מקום, ליחסים, לילדים, לעבודה. כשלא מתעצלים מגיעים למקומות מאוד מיוחדים. כשאתה מתאמץ ועובר את המסע, אין לזה סוף". 

על מה חושבים בשעות האולטרה מרתון? 

"על הכל ועל שום דבר. החיים, הילדים, מיליון דברים עוברים בראש. אני מפוקס בלעשות עוד צעד למרות הסבל והקושי, עוד קצת יותר מהר, רץ לנצח. המחשבות מתרוצצות, זו סוג של מדיטציה, של תרפיה, יש שחרור של אנדורפינים שהם נוגדי דיכאון. לא סתם הרבה אנשים בגיל 40 מגלים את עולם הריצה. 

יש הרבה אנשים שאני מכיר באופן אישי, בעלי צרכים מיוחדים או נכות אחרת שמונעת מהם את החוויה הזו, את המסע הזה, הם נותנים לי את ההשראה לעשות את זה. בכל פעם שאני על קו הזינוק, אני חושב: איזה בר מזל אני שאני יכול לצאת לרוץ שמונה שעות. להסתובב ככה בטבע, לאן שאני רוצה, בלי להתעייף. הם ההשראה הכי גדולה".