הטיול שלנו הפעם הוא לערבה התיכונה בדרך פחות שגרתית. נוסעים לכביש 227 שמתחיל מצומת על כביש 206 שמזרחית לממשית ומעט צפונה מעין יורקעם, ומשם מוליך מזרחה עד כביש 90 ע"י עיר אובות או חוות קרוקולוקו.
34 ק"מ מופלאים שהיו עד שנת 1956 הכביש היחיד לערבה ואילת. הכביש המקורי הונח ע"י מודדי קרקע בריטיים בשנת 1927 כאשר במבצע ערבה באפריל 1950 חודש ושודרג הכביש ע"י חיל ההנדסה הצעיר של ישראל.
בשנת 2004 שופץ הכביש בפעם האחרונה ולפני כעשור, הופסק הטיפול בכביש והוא נחשב לכביש אסור במעבר אבל עשרות כלי רכב, אופנועים, אופניים והולכי רגל עוברים בו כל סופ"ש, ולא בכדי – זו אחת הדרכים היפות בישראל.
מעלה עקרבים מתחיל (או מסתיים) באנדרטה לציון פריצת הכביש ע"י חיל ההנדסה וציון זיכרון לטבח האוטובוס בשנת 1954 שנמצא בגובה 402 מטרים מעל פני הים, ומשם מורד של כ-4 ק"מ של עיקולים – 36 עיקולים (או 18 סרפנטינות) של כביש ברוחב 5 מטר ברובו, ללא מעקה בטיחות ועם חביות חלודות שניצבות כך כבר 70 שנים.
הכביש מסתיים בגובה 80 מטרים מעל פני הים ע"י מצודת וחאן צפיר. בין הפיתולים בולט סלע האריה שלעיתים מכונה סלע הלביאה או הצפרדע.
מורד מעלה העקרבים
התחלנו את מסענו במורד המעלה, בנקודת הזיכרון שם חנו צמד אופנוענים שנחו אל מול הנוף וציינו שהדרך חופשית לנסיעה ואין כל בעיה. הירידה והעיקולים היו מדהימים ומרגשים.
לא הרפתה המחשבה מדוע לא ניתן לפתוח הדרך הזו לכולם ליהנות מימנה. לדעתי זו חייבת להיות דרך אגרה כמו דרכים מיוחדות אחרות שמוכרות בעולם (הגרוסגלוקנר האוסטרי, הר וושינגטון האמריקאי, הטראנספגרשאן הרומני ועוד) אבל עד שזה יקרה אנחנו יכולנו ליהנות ולהיות בין הבודדים שיכולים לספר לכם על הדרך הזו.
כאמור, לא היינו בודדים בדרך, וכמה רייזרים שהגיעו מאחור המתינו בסבלנות עד שניתן היה לעקוף אותנו בביטחון ובשלווה. עצרנו לנקודות תצפית וליהנות מהנוף המדהים והשקט.
דרך השלום
בסיום המורד סמוך לרוג'ם צפיר, חנינו בצד ופתחנו את הכיסאות המתקפלים שלנו ליהנות שוב מהמראה והשקט. משם גם אפשר לצאת למסלול רגלי קליל בנחל גוב מסומן היטב. לאחר התרעננות קלה המשכנו מערבה לכביש 90 ומשם למושב עידן.
לפני שער הכניסה למושב פונים ימינה ודרומה לפי השילוט וסימון הנתיב הירוק, על כביש שנקרה דרך השלום, אותו הקימה וסללה קק"ל לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994. פנינו מזרחה עפ"י שלט לדרך החוארים Badlands Route שפונה למאגר ענק שבימים אלה ריק וממתין למי שיטפון וגשם בנגב.
הדרך עוברת בנוף מבותר סלעי חוואר הלשון שלאחר כל גשם משנים את צורתם וזה סוג קסמם. סמוך למאגר מתנוסס מצוק סלעי החוואר שגם ההיילנדר הגדול מתגמד לעומתו.
בהמשך דרך השלום בנסיעה דרומה הגענו למצפור השלום, שזו מרפסת תצפית שהקימה קק"ל ממזרח לדרך. המצפור נבנה בצורה המשתלבת בסביבה ובשעות אחה"צ ניתן לצפות לעבר הנופים המרשימים של נחל הערבה והרי אדום.
הצעה לאוהבי הלכת, למרגלות המצפור יש שביל מעגלי של 5-10 דקות הליכה, העובר בתוך נקיקים קטנים של חוואר הלשון. מצוין לאתגר ילדים קטנים.
המשכנו משם דרומה עד סוף הדרך (אורכה 24 ק"מ מעידן ועד עין יהב) ונכנסו למושב עין יהב ופנינו למארח שלנו רן פורת ומכוורת פורת.
עין יהב – סיפור של חלוצים
הישוב הגדול באזור הוא עין יהב, שבו חיים היום כ- 200 משפחות. ההתחלה הייתה בשנת 1958 כשחגי פורת ושי בן אליהו, מושבניקים מכפר יהושע בעמק יזרעאל, הגו רעיון של הקמת ישוב ע"י מעין עין וייבה שנמצא מערבית למקומו של המושב היום.
לאחר שכל פניותיהם למוסדות ולצה"ל נענו באדישות וגרירת רגליים, הרהיבו השניים עוז ופנו לבן גוריון. בקיץ 1959 נתן בן גוריון את האישור ומייד ארגנו פורת ובן אליהו עוד מספר חברים ועלו על הקרקע להכשירה לקבלת חברי גרעין הנח"ל הראשון שהגיע בנובמבר 1959.
היאחזות הנח"ל עין יהב הפכה בשנת 1962 למושבוץ – צורת התיישבות יחודית שבין מושב לקיבוץ. רק בשנת 1967 עבר המושב למיקומו הנוכחי שבין כביש 90 לגבול ירדן, ממערב לתל ח'ופרה.
מכוורת פורת
בשנת 1989 עם תום שירותו הצבאי, חזר לעין יהב רן פורת (בנו של חגי ממייסדי המושב) עם ההחלטה להיות דבוראי (או כפי שאז קראו לעיסוק זה – כוורן) וההתחלה היתה 4 כוורות בלבד.
עם השנים גדל הביקוש לשירותי האבקה ולדבש מעבר לאזור הערבה עד שהיום מכוורת פורת חולשת על שטחי רעיית דבורים מאילת ועד פרוזדור ירושלים, עם כ-2000 כוורות פעילות, ומכון רדיית דבש שנמצא במשק פורת בעין יהב.
לצד המכוורת, הקים פורת מרכז מבקרים תיירותי בו מיצג דבורים ייחודי מסוגו בארץ עם אלפי דבורי מתכת צבעוניות משתלשלות מן התקרה, לצד צילומי ענק של צלם העיתונות דן בלילטי והצלם גלעד לבני, וכוורת שקופה. ניתן לקיים סיור במרכז המבקרים, תצפית מלמעלה על חדר הרדייה סדרת טעימות דבש ומוצרי כוורת, וכן ניתן לבקר בגלריית הפסלים שלצד המכוורת, של האומנית צ'צ'ה פורת ז"ל (אמו של רן). על דבש ודבורים כבר למדתי וכתבתי בעבר… אבל במרכז המבקרים של מכוורת פורת יש מה ללמוד והמלצה חמה, צפו בסרט המאלף על עולם הדבורים.
מתחם לינה אחר
במתחם של משק פורת יש 3 צימרים שכל אחד הוא דירה עם תוכן אחר. דירת המושבוץ: דירה מעוצבת באווירת המושבוץ של שנות ה-60. דירת הגלריה: מעוצבת באווירה המשלבת מייצגי אומנות ודירת האמנים: יחידה דיור נפרדת, עם חצר פרטית
בסמוך למכוורת ובגן הפסלים של אימו של רן, צ'צ'ה פורת, הקים פורת את הבר והטבון לאפיית הפיצות. יצאנו מהצימר בסביבות 18:30 ונדהמנו ממה שראו עיננו. עשרות ילדים והורים ישבו במתחם מול מסך גדול עליו הוקרן סרט לילדים וליד כל שולחן יש פיצות ושתייה. על הטבון עמלו מספר נערות ורן שמנסים להשתלט על הבונים של כל המוכחים.
הטבון והפיצות יצאו ללא הרף אבל לא עמדו בקצב. רעייתי אביבה, הציע לרן עזרה כי היא פיציולו מנוסה בביתנו. ללא היסוס רן הכניס את אביבה להתחיל להכין פיצות לפי הזמנות ולעזור להתגבר על הלחץ.
אני העדפתי ללכת לבר ולעזור להתגבר על חוסר הלחץ על ברזי הבירה מחבית, כי בשעה זו היו מעט הורים ששתו ביר ורוב הבר היה עסוק בהספקת משקאות קלים. אחרי כשעה אביבה התפנתה להכין לנו את הפיצה שלנו ויכולנו לשבת על פוצה ובירה טרייה קרה. פרשנו לחדר לנוח מעט כשרן הסביר לנו שמומלץ להגיח לרחבה אחרי השעה 9 בערב.
אכן, בערך בתשע בערב הגחנו מדירת האמנים והמחזה שנגלה לעיננו היה אחר – פאב תחת כיפת השמיים, ועל המסך סרט של להבות אח לחמם את האווירה המחשמלת באוויר הצונן בערבה.
עשרות רבות של צעירים יושבים כולם עם כוס או בקבוק בירה וכמובן פיצות למכביר. מוסיקה צעירה ודציבלים מתאימים לצעירים ומבלי להפריע יותר מידי לשכנים. זרם חבורות צעירים המשיך להגיע למקום ורן מיהר להכין עוד בצק לפיצות שעתידות להיכנס לטאבון אחרי כוס בירה או שוט ודקה.
לשאלתי רן הסביר לי שהצעירים הם תושבי המושבים, לנים בצימרים בסביבה, מתנדבי עבודה עברית שיורדים לערבה לעבוד בחקלאות, בני ובנות שרות לאומי וגם בני.ות המכינה של עין יהב. אכן הרבה צעירים יש בערבה התיכונה.
להזמנות ותיאום הגעה לפיצה בר טל': 058-5666032
צילום: דני בר
דני בר טיולים וסגנון חיים www.danybar.co.il מדריך, יועץ ומתכנן טיולים בארץ ובחו"ל.
