בן קיבוץ יפעת (הוא – התובע) שב לקיבוצו לאחר שירותו הצבאי, התקבל לחברות, ויצא בהמשך ללימודים. לאחר שסיים שנת מכינה ועוד שלוש שנות לימוד נודע לו שהקיבוץ חדל לשלם שכר לימוד עבורו, כך שנמנע ממנו לסיים את הלימודים ולקבל תואר ראשון. בשנת 2003, הוא קיבל מהקיבוץ "הודעת עדכון אוכלוסייה" בדבר "שינוי מעמד", לפיה הוא ואשתו הם "תושבים". עוד נרשמה בהודעה הערה שהם "עוזבים". התובע אמר שהם לא הודיעו על כוונה לעזוב, אך הקיבוץ פעל לגירושו, מבלי שהתקיים הליך להוצאתו.
התובע "שנפגע ונעלב עד עמקי נשמתו, בחר שלא להמשיך ולהתגורר בקיבוץ", ועבר למושב סמוך. הקיבוץ לא שילם לו דמי עזיבה, ומו"מ שנוהל בהמשך עם הקיבוץ ליישוב המחלוקת לא צלח.
באוק' 2020 הוא פנה למוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית ובתביעה שהגיש, באמצעות עו"ד גונן כספין, דרש את ביטול המכתב בדבר הפסקת חברותו, השבת מעמדו כחבר בקיבוץ, קבלת בית בקיבוץ (בדומה לאחרים שהתקבלו יחד עימו), ופיצוי בעד הנזקים שנגרמו לו ובהם שווי הזכות (800,000 שקלים) שנשללה ממנו לקבלת בית בקיבוץ, החזר תשלומי דמי שכירות ששילם (500,000 שקלים) וכן פיצוי בעד הפרת ההסכם לגבי לימודיו.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד יואב שימשי (שלמה כהן ושות'), טען שהתביעה "לוקה בהתיישנות קשה". הליך השיוך המתקדם, סָבַר הקיבוץ, הוא שהביא את התובע להגיש את תביעתו, אך 17 שנות נתק מהקיבוץ מלמדים על "ויתור מלא ומוחלט" על זכות התביעה.
בתקופה זו מעולם לא טען החבר לגבי היותו חבר ואין לו כיום "זכות להשיב את הגלגל לאחור ולהכיר בו כחבר הזכאי לרצף זכויות". התובע הוא שביקש להפסיק את חברותו, הוסיף הקיבוץ, ככל הנראה כי אשתו לא רצתה להצטרף לקיבוץ. אשר ללימודים, התברר כי הקיבוץ מימן 4 שנות לימוד (כולל המכינה), והמחלוקת הייתה לגבי השנה החמישית.
הבוררת עו"ד יסמין אלבז, הסבירה כי אם לא מוגשת תביעה (בנושאים שאינם במקרקעין) בתוך 7 שנים מהיום "שבו נולדה עילת התביעה" – 'התביעה מתיישנת', ולא ניתן להגישה עוד. תקופת ההתיישנות נמנית, במקרה זה, מהמועד בו קיבל החבר את ההודעה בדבר שינוי מעמדו לתושב (שנת 2003), אך הוא לא הגיש לקיבוץ תביעה בעניין זה, במיוחד כשידע היטב את עמדת הקיבוץ בעת שניהל מו"מ עימו 3 שנים לאחר שעזב.
הבוררת דחתה את טענתו שבכך שלא קיבל דמי עזיבה יש כדי 'לעצור' את מרוץ ההתיישנות. דמי עזיבה הם זכות כספית העומדת לחבר עם סיום חברותו בקיבוץ, וגם אותם, הדגימה הבוררת, לא ניתן לתבוע בחלוף 7 שנים מעת העזיבה.
התובע לא הוכיח, קבעה הבוררת, את טענותיו כי הקיבוץ ביקש להוציאו מחברות, ולפי 'האינדיקציות' שהובאו, עולה שהתובע בחר לסיים את חברותו בקיבוץ ולעזוב. הבוררת דחתה את תביעות התובע "מחמת התיישנות ושיהוי ניכר", והוסיפה שהוא גם לא הניח בסיס לתביעותיו הכספיות.
בנוסף, הבוררת דחתה את טענת התובע, לפיה הוא זכאי להשתתפות הקיבוץ בהוצאות הייצוג המשפטי שלו, ובנסיבות החליטה שלא לחייב אותו בהוצאות המשפטיות של הקיבוץ בהליך הבוררות.
