במלחמת יום הכיפורים, כשהגיעה הפקודה "היכון ירי" סמוך לירדן, ממש ליד הכנרת, הבין ישראל אריאלי מגניגר שהמצב לא טוב
"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים כבר הייתי מילואימניק. מעולם לא חשבתי שההשתתפות במלחמה הבלתי צפויה הזאת, תהיה נטועה בי באופן כל כך חזק לשארית חיי. חיי שלפני המלחמה וחיי שאחרי, השתנו במהותם מהתכלית. אומנם עיסוקיי לא השתנו, אבל הצורה שבה אני רואה את החיים, השתנתה לחלוטין. הפכתי מישראל אריאלי, ל'זברה', הכינוי שבו זוהיתי כשדיברנו בקשר במהלך המלחמה".
במילים אלו נפתח ספרו "כאן 'זֶּבְרָה' עבור – סיפור חייו של אל"מ בדימוס האיש והלוחם ישראל אריאלי", אוטוביוגרפיה שחיבר אריאלי, חבר קיבוץ גניגר, ובה שזור סיפורו האישי בסיפור הקיבוץ ובסיפורה של המדינה. בפרקים הראשונים מתאר אריאלי את סיפור הוריו שורדי השואה, את ילדותו ברעננה ואת שני התחומים שעיצבו את חייו – הפקת אירועי תרבות ברחבי הארץ ובקיבוצים והמלחמות בהן לקח חלק כשריונר.
"ביום ראשון, בשעה חמש לפנות בוקר, התחילה ההשתתפות שלי בלחימה. עברנו על פני גשר דוברה, שניצב 50 מטרים דרומית ל'גשר אריק' הבנוי, שנתקע עליו מוביל טנקים" מתאר אריאלי את הימים הראשונים ללחימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. ביום שישי, עת היה בערב 'שיח לוחמים' בגניגר, קיבל הודעה לקראת צו גיוס ובשבת גויס והתייצב במחנה "פילון". הטנקים נלקחו לרמה על ידי חיילי הסדיר ואריאלי וחבריו המילואימניקים נאלצו להמתין. הפיצוצים שנשמעו מכיוון הרמה לא הותירו מקום לספק, נפתחה מלחמה. הקולות שנשמעו ממכשיר הקשר העידו שכוחותינו נלחמים, אך מתקשים לעמוד מול הכוח הסורי. "במעבר הגשר קיבלתי פקודה מהמג"ד שלי: 'היכון ירי'. הייתי המום, אנחנו על הירדן שבאמצע מדינת ישראל, הבנתי שאם כאן, ממש ליד הכנרת, נותנים פקודה כזאת, מצבנו לא במיטבו. שיכרון הדרך סר ממני באחת".
אריאלי מקבל פקודה לעלות לרמה לציר "יהודיה" שעולה מזרחה לכיוון כפר קצבייה וחושנייה על מנת להצטרף ללחימה. 20 טנקים נעים בשדרה גדודית לכיוון מרכז רמת הגולן. בשש וחצי בבוקר מגיעים ראשוני הטנקים לכפר הנטוש בצומת קצבייה, אש סורית חזקה נפתחת עליהם, הטנק הראשון בשיירה נפגע וחברי הצוות נהרגים במקום. אריאלי פונה עם פלוגתו לכיוון קצרין כדי לעקוף את הכוח הסורי ולתקוף אותו מצפון. "ארגנתי את הפלוגה שלי ואת הפלוגה של משה בשורה וכיוונתי אותם אל עבר שמונת הטנקים הסורים שהיו כ-300 מטרים דרומית לנו. לכל טנק הצמדתי טנק סורי כמטרה. אומנם הכוונות לא כוונו מראש, אבל היינו כה קרובים אליהם עד כי הרגשתי ביטחון בפעולות שלי. לאחר שקיבלתי אישור לירי מהמח"ט רן שריג, פתחנו במטח אש והשמדנו את כל כוח הטנקים". הלחימה נמשכת כאשר תוך כדי הקרבות רואים הלוחמים מטוסי סקייהוק של צה"ל נופלים ומצנחים של טייסים. "היינו שקועים בקרב, כך שלא היה לנו זמן לחשוב על מה שראינו ולא יכולנו להרשות לעצמנו להיכנס למרה שחורה". אריאלי והכוח שלו ממשיכים להתקדם מזרחה ולהשמיד טנקים סורים "אלי לגטיבי שהיה התותחן שלי, פגע במספר הטנקים הגבוה ביותר, ובמהלך המלחמה כולה פגע ביותר מ-40 טנקים. על כך הוא קיבל צל"ש מהרמטכ"ל".
הסורים לא זיהו
"ביום שלישי לפנות בוקר" ממשיך אריאלי לתאר בספרו את הלחימה, "הבנתי שאנחנו מנהלים קרב סטטי ולא מצליחים להביס ולהדוף את הטנקים הסורים לאחור, כאשר היו מצבים שבהם עמדנו במרחק מאה מטרים מהסורים משני צידי הרכס. החלטתי ליטול יוזמה, לנוע לבדי עם הטנק שלי מזרחה, בין הטנקים הסוריים מתוך כוונה לכוון משם את הטנקים של כוחותינו. הפעולה הזאת הצליחה רק בגלל שהטנקים הסורים התנהלו במרחב עם מדפים סגורים. המפקדים שלהם לא ראו את הנעשה מסביבם ולא הצליחו לזהות את כניסת הטנק שלי לתוך המערך שלהם. המהלך שביצעתי הוליד פגיעות רבות בטנקים הסורים, והם התחילו לסגת מזרחה", הסורים ברחו.
אריאלי מוסיף ומתאר בספרו את מהלכי המלחמה ולא שוכח את חבריו לקרב, אלו שלחמו לצדו ואלו שכבר אינם.
הפרק שלפני האחרון נקרא "שיר של אחרי המלחמה" ובו מסכם אריאלי: "כשהמלחמה מסתיימת אני מוצא את עצמי מנסה לעכל ולעבד את גודל הדברים שעברתי: הייתי בין ראשוני אנשי המילואים שגויסו למלחמה, התחלתי את המלחמה 15 קילומטרים מערבית לירדן, לחמתי ברמת הגולן ובמובלעת הסורית, ושם הגעתי למרחק 35 קילומטרים מדמשק, סיימתי את המלחמה ממערב לתעלה, במרחק 101 קילומטרים מקהיר". אריאלי היה בחטיבת המילואים של השריון 179, החטיבה הראשונה בפיקוד צפון שבלמה את הסורים כבר בשבת בלילה. הוא היה מג"ד המילואים היחידי מהשריון שנלחם גם בחזית הסורית, בתוך המובלעת, וגם בחזית המצרית, "כבשתי את מתחם הקילומטר ה־101 (לימים אוהל שיחות השלום עם המצרים)". הוא החל את המלחמה בתפקיד מ"פ, הפך תוך כדי לחימה למפקד כוח ובסיומה היה מג"ד.
מעבר למלחמות ישראל היה זה העיסוק בתחום התרבות שעיצב את דמותו של אריאלי, "כל חיי הייתי איש תרבות". כשהמדים בארון הוא הפך למפיק ובמאי של אירועי תרבות והקים להקות בהן להקת הבידור "שומבצל", להקת הזמר "פינה בעמק" ולהקת המחול "צוותא יזרעאל". במרכז התרבות האזורי הקים חברת הפקות גדולה שהפיקה אירועים ארציים, עצרות ממלכתיות ופסטיבלים שונים ברחבי הארץ.
על אף שפנה לערוץ כאן 11, לסדרה "שעת נעילה", העוסקת במאורעות מלחמת יום הכיפורים, הוא לא רואיין. "45 שנה אף אחד לא דיבר אתנו על החטיבה שבפועל הצילה את מדינת ישראל והגנה על הרמה". ב-2018 הוציאו הלוחמים ספר המספר את סיפור הלחימה, "רק ב-2020 התחילו להבין את חלקנו במלחמה כשפורסמו קלטות שהיו עד כה מסווגות". למרות ההרוגים הרבים במלחמה אומר אריאלי שלרגע לא חשש שהמדינה הולכת להיכחד, "מרגע שנתקלנו בסורים הם רק נסוגו. אני לא חוויתי את מלחמת יום כיפור כטראומה מדינית, אבל עברתי טראומה אישית ואיבדתי חברים רבים".
