בקיבוצים המתחדשים והמשייכים אין מגרשים פנויים לשימושים שאינם מגורים * עורכי דין הם המובילים ומנהלים את העניינים * פעילות הקיבוצים והתנועה במעורבות ותרומה לחברה הישראלית אינה מספקת. מי ישנה את המגמות?
מי שמסתובב היום בקיבוצים אינו יכול שלא להתרשם מצמיחתן של גדרות וחומות אבן (קירות תומכים) סביב המגרשים המפולסים והמשויכים לחברים. הולך ונעלם תכנון הישוב הקיבוצי הייחודי, שהתאפיין בשטחים פתוחים, במעברים רצופים שחיברו בין מגורי החברים אל מבני הציבור במרכז הישוב ובשטחי הנוי הציבורי המטופחים. התכנון הייחודי נעלם לחלוטין בשכונות החדשות, והוא הולך ונעלם גם בחלקי הישוב הוותיקים, בעקבות שיוך הדירות והפרצלציה של מגרשים. חדרי האוכל, שהיו המרכז החיי והנושם של הקיבוץ, עומדים מיותמים ושוממים במרבית הקיבוצים. הכפר הנוצרי נבנה סביב הכנסייה, הכפר הערבי נבנה סביב המסגד. בקיבוצים חדר האוכל היה "בית הכנסת של הכפר". היום הכלבו המקומי הוא הלב החי של הישוב והוא תוסס ובועט ליד חדרי האוכל המיותמים. נראה שלא ירחק היום שגם לוחות המודעות יעברו לכלבו, למקום שכולם באים אליו ואפשר לפגוש בו לרגע קצר את החברים. לא ברור מה הוביל את מה, האם הגדרות סביב הבתים הן שהגביהו את הגדרות שבלב, או שמא הריחוק ההולך וגובר בעקבות תהליכי ההפרטה ופערי השכר הם שהגביהו את הגדרות בין הבתים? סביר שהיה זה תהליך הדדי (דיאלקטי) מתמשך, בו ההוויה (המציאות הנתונה) משפיעה ומעצבת את התודעה, וזו חוזרת ומשנה את המציאות. כך או כך, השאלה החשובה מכל: האם אלה תהליכים הנגזרים בהכרח מ"טבע האדם", כפי שמסבירים לנו?
שלטון האדבוקטים
בפגישה מרתקת, שהתקיימה לאחרונה בביתו של האדריכל פרדי כהנא בבית העמק, מי שמנסה בכל כוחו לשמר את הזיכרון של "התכנון הקיבוצי", אמר פרדי: "הזיכרון הקיבוצי עבר מהיוצרים בכל התחומים אל משרדי עורכי הדין". אמירה קשה וכואבת שיש בה מידה רבה של אמת. נדמה שלא רק הזיכרון עבר ביישובים שהולכים ומגדרים את עצמם לדעת. הוא עובר לא רק בתחומי התכנון והיצירה. הוא הולך ועובר בכל ההיבטים של ניהול הקיבוץ. בחברה ובמשק, בהגדרת זכויות וחובות החברים, בפנסיה ובערבות ההדדית. בכל הולכים לעורכי הדין, כפי שהלכו בעיירה של סבתי אל הרבי, כדי שיפסוק מה כשר ומה אינו כשר. שיאו של המעבר הוא בתהליכי השיוך, בכל החלופות. בנוסף לתשלום הכבד נדרש החבר לחתום על חמישה-שישה חוזים, מול הקיבוץ ומול המדינה. חוזים שרובנו מוותרים מראש על הסיכוי להכירם ולהתמצא בהם. והכל כדי להמשיך להתגורר בבתינו, על "הקרקע שלנו". להתגורר ולהוריש בבוא היום את הדירה ליורשים. חוזים שכדי להתמצא ולהבין מה כתוב בהם כולנו נזקקים לרבנים החדשים, לעורכי הדין. כך גם הנהגת התנועה עוברת יותר ויותר לעורכי הדין. לאחרונה הובאה למועצת התנועה הצעה לעדכון תקנת הערבות ההדדית בתקנון הקיבוץ. תיקון שהובל על ידי עורכי הדין, ביוזמה, במעורבות ובדחיפה של עו"ד חיצוני, עומר כהן ממשרד שלמה כהן. שלא יובן לא נכון, אין לי טענה אל עורכי הדין. הטענה היא לעצמנו, כפי שנאמר: "עשה לך רב". עשה לעצמך רב על פי מידתך, שיתאים לך. לא במקרה בוחרים על פי רוב עורכי דין שמתמחים בהפרטות ובשיוכים, "כי את זה רוצים רבים מהחברים". למען האמת צריך לומר ולציין שהמשותף והערבות ההדדית ברוב הקיבוצים רבים יותר מכל קהילה אחרת שאנו מכירים, אך מעל כולנו מרחפת השאלה לאן מתקדמים מכאן? מה המגמה? לאן רוצים להגיע? האם רוצים להמשיך להגביהה את הגדרות, מבית ומחוץ? או שרוצים לחליפין להנמיך אותן? האם רוצים להמשיך לשחוק את התקציבים המשותפים ולצמצם את הערבות ההדדית, או שרוצים לעצור ואולי להעמיק את הערבות ההדדית, בתנאים החדשים, בקיבוץ שהשתנה? את התשובות לשאלות אלה לא נקבל מאף אחד מעורכי הדין מתוקף עיסוקם המקצועי.
לשנות את המגמה
באופן לא מפתיע, יחד עם הגדרות סביב הבתים, הולכות וגובהות גם הגדרות מול החברה הסובבת וכפי שאמרנו כאן, לא תמיד ברור מה מוביל את מה. ההסתגרות והלך הרוח של "כל אחד לעצמו", חלים באותו האופן על הבית ועל החברה כולה. הקיבוצים והתנועה פועלים גם היום בכמה תחומים של מעורבות ותרומה לחברה הישראלית, ביניהם: תמיכה בתנועות הנוער בישראל ובעולם, אולפנים לעברית, "בית ראשון במולדת" (כולל עזרה חשובה לעולים ולפליטים מאוקראינה), קליטת "חיילים בודדים" ועוד. אך צריך לומר את האמת: כל אלה במידה לא מספקת ובחלקם במגמת צמצום, על סף היעלמותם. בקיבוצים המתחדשים והמשייכים אין מגרשים פנויים לשימושים אחרים והחברים מבקשים להקטין את נטל התקציבים הפנימיים והמיסים. כדי להמשיך להתגלגל במדרון, אל הלא כלום, מספיקה הגרביטציה. כדי לשנות מגמה נחוצה הנהגה שתהיה נחושה להיאבק. להיאבק תוך נכונות ללכת נגד הזרם כאשר זה נחוץ, ולעשות את זה מבלי להינתק מהציבור. זה תפקידה ומבחנה של כל הנהגה. לא פשוט אבל חיוני.
* * *
משפטי הסיום של המאמר אינם חדשים. הם נאמרו ונכתבו פעמים רבות והם ממשיכים להיות נכונים. רבים חושבים ואומרים: "השיוך הוא המסמר האחרון בארונם של הקיבוצים והתנועה הקיבוצית. הסיפור נגמר ומה שנותר אלה פרפורי הגסיסה". למרות הכול ואף על פי כן, אני מסרב להשלים, אני מסרב לשקוע לנוחות של הייאוש ואני מקווה ומאמין שאיני היחיד.
