קיבוץ עין השופט עלה על הקרקע ב-5 ביולי 1937 כאחד מיישובי חומה ומגדל. בשנה הראשונה הקיבוץ ישב בג'וערה ולאחר שנה עבר למקום הקבע
שמש של בוקר מסנוורת במזרח, גבעת ג'וערה מגיחה מבעד לערפל, בקושי רואים את הבית בראש הגבעה. זו הגבעה עליה נאמר בשיר: "יפות ממנה יש, אך אין כמוה אמיצה בקו האש". זו הגבעה שהייתה ביתו הראשון של הקיבוץ, הגבעה עם הבוסתן של ילדותנו לרגליה, הגבעה של "ההתקפה הגדולה" ו"הסליק הראשון". הגבעה שהייתה בית היוצר של הכוח הלוחם, של מפקדי ההגנה והפלמ"ח. שם, ליד הבית הגדול, עוצבה תרבות המעגל של הצבא הצעיר, שם הכשירו את מפקדי המחלקות והפלוגות לקבל בעת הצורך פיקוד על גדודים, חטיבות וחזיתות. שם למדו הלוחמים את כוחה של הרעות. מהבית בראש הגבעה יוצא בכל שנה, בחג החנוכה, מרוץ הלפיד של ילדינו, לזכר המכבים, לזכר הלוחמים, ולזכר הראשונים שלנו.
שמש הצוהריים מאירה באור בהיר את מגדל המים המרובע. המגדל אליו נשאבו המים מבאר א' ובאר ב'. המגדל שנבנה על קו פרשת המים של "ארד אל-רוחה". מכאן יוצאים הנחלים ההולכים אל הים במערב, נחל רז, נחל דליה ונחל תנינים. מכאן יורדים הוואדיות ההולכים למזרח ואוספים את מי הגשמים יחד עם מי הנחלים עין-סוכר ועין-סוס, אל וואדי גחר, דרך "הסכר הגדול", לרגלי "מערת השודדים", אל נחל הקישון בעמק. המגדל של "הנוקטה", של המזכירות, סידור העבודה וסידור הרכב. המגדל בטבורה של החצר הישנה, החצר המשתרעת מרחבת אודים בצפון ועד השער הדרומי, בדרך לשדות.
כאן, בחצר המאובקת, החשופה לרוחות החורף והקיץ, כאן בחרו הראשונים להגשים את חלום הדורות של העם היהודי. על הגבעה הזו הם רצו לברוא אדם חדש ולשנות את העולם. ואנחנו, שנולדנו וגדלנו על הגבעה הזו, ידענו ללא כל ספק, שהקיבוץ שלנו הוא מרכז העולם. כאן על אותה הגבעה הצופה אל רכס בית-ראס, בדרך לכפריין, רק קילומטר וחצי מרמת השופט, כבר לא מרכז העולם, אבל עדיין רוצים לחיות ביחד, חיים ראויים שיש בהם טעם ומשמעות.
שמש מאדימה במערב מעל הים, שעת בין הערביים, אור רך מלטף את צמרות עצי היער. עצים רבים על הגבעות מסביב, אבל "היער שלנו" הוא אחד ויחיד ואין שני לו. היער על הגבעה הנשקפת מקרוב אל ג'וערה. היער של האורנים והחרובים בראשו. היער של הפטריות והרקפות לאחר הגשם הראשון. היער על הגבעה שהייתה חשופה כאשר יצא אליה מסע הלוויה של לולק ואפרים, בשנה הראשונה לאחר העלייה על הקרקע. הגבעה שמאז היא בית העולם שלנו. הגבעה שבכל פעם שאנו עולים אליה להיפרד מחבר, אנחנו פוגשים על מצבות האבן את שמות הראשונים כולם, את הממשיכים ואת הנופלים.
כאן על הגבעה, בין עצי היער,
כרוכים זה בזה הצער והגעגועים, עם התקוות והחלומות,
עם עלילות החיים והיצירה, עם הזיכרונות ועם השכחה.
שלוש גבעות הנושקות זו לזו, שלוש אהבות,
שלוש שהן שלנו, שלוש שהן אנחנו.
