מפוצ'ו דרך אבסורד המלכוד ועד בית מטבחיים חמש. הדי בן עמר על הספרים שעיצבו את חייו ועל חלום התמימות שהפך לסיוט
"היינו שלושה במכונית המעלה עשן".
זה המשפט הפותח את הספר שלי "בשם שמיים", ספר שיצא ב-1998 בהוצאת עם-עובד ואזל בינתיים מהשוק. המשפט בנוי על המשקל והנעימה של משפט פותח אחר של ספר עברי, ספר שככל שאינו נחשב מבחינה ספרותית, קראתי אותו בצעירותי שוב ושוב בשקיקה והוא עיצב חלק משמעותי מעולמי. על כן, כמחווה של הכרת-תודה ואהבה, לקחתי את הנעימה והמשקל של משפט הפתיחה שלו ופתחתי בו את ספרי.
המשפט שאליו ריפררתי הוא המשפט הבא: "היינו שלושה שהלכו להביא את הבשר". זהו המשפט הפותח את הספר "חבורה שכזאת" מאת פוצ'ו, ספר שיש לו חלק גדול בבחירתי להיות חבר קיבוץ.
שנים חייתי בתחושה שפספסתי את התקופה הנכונה לחיות בה, תקופת הפלמ"ח, ושנולדתי באיחור לא אלגנטי. במחנות העבודה של הצופים בקיבוצים שונים אהבתי כל רגע בעבודות במטעים ובגד"ש, דמיינתי שאני חלק מהחבורה שכזאת, וחלמתי שיום אחד אחיה בקיבוץ – וכך הגעתי לנח"ל.
גרעין הנח"ל שלי בתחילת שנות השבעים היה קצת כמו בפלמ"ח.
נבואה שמגשימה את עצמה
בשנות התשעים רבין נרצח, נתניהו עלה לשלטון, ש"ס פתחו רשת גני ילדים והתחזקו מאוד בשכונות ובמדינה, דרעי נעשה שר הפנים, ובמקביל התחזקה הציונות הדתית, ואני כתבתי ספר המשך ל"חבורה שכזו" – הספר "בשם שמים" שציינתי למעלה, ובו תיאור דיסטופי של המדינה בעתיד: מדינת הלכה, שבה הקיבוצים הולכים ומתפוררים.
והגם שאותם הקיבוצים שנקלעו לקשיים לא התפוררו בסופו של יום אלא מצאו דרך להשתקם באמצעות הפרטה ו"קיבוץ מתחדש", את הדיסטופיה של מדינה ימנית, דתית וגזענית כפי שניבאתי בספרי אני רואה מתממשת לאיטה לנגד עיניי, כולל השנאה לקיבוצים המתוארת בספרי, ואני מקבל מכתבי קוראים שקראו את "בשם שמיים" שעותקים שלו עדיין מסתובבים מיד ליד, והם מגיבים לתהליך זה שלנגד עיניי ועיניהם, ואני יודע שזה רק עניין של זמן שהנבואה שבספר תתממש, כי התהליך הוא לא חברתי במהותו אלא דמוגרפי-גרידא.
וגם כי אין בי הרבה קרדיט לתבונה האנושית.
ואת הספר "חבורה שכזו" אני שומר חי אצלי בלב, שם הוא ימשיך להתקיים עד יום מותי.
החיים הם אבסורד
"זו הייתה אהבה ממבט ראשון."
מהרגע שבו קראתי את המשפט הפותח את הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר, לא יכולתי להניחו מהיד. התאהבתי בו – גם זדו הייתה אהבה ממבט ראשון. את הספר פגשתי בהיאחזות הנח"ל קטורה שבערבה בתקופת השרות בנח"ל. תקופת ההיאחזות הייתה התקופה העשירה ביותר בקריאת ספרים במהלך חיי, עקב ריבוי הזמן הפנוי. אבל תקופת השרות הצבאי הייתה גם תקופה של אבסורד בכללותה, מהרגע שפקחת עיניים בבוקר ולבשת מדים ועד הרגע שבו עצמת אותן בלילה, אבסורד שנמשך גם כשישנת, וג'וזף הלר ביטא זאת בספרו בצורה היפה ביותר שפגשתי עד אז.
הגם שהאבסורד המתואר בספרו אינו אבסורד של הצבא דווקא. זהו האבסורד המובנה בנפש וטבע האדם בכלל, ובחיי אנוש באשר הם – בכל מקום בו תראה בני אדם תפגוש ברוע, ובטיפשות אין-קץ, בגיחוך ובאבסורד, וגם בכמה רגעים של חסד פה ושם, והבנתי שהדרך היחידה להסתכל על האבסורד הזה הוא לצחוק איתו ועליו. וככל שהתבגרתי והבשלתי ואפילו זקנתי, יותר ויותר הסתבר לי שהאבסורד שבספר "מילכוד 22" קטן ובטל בשישים מול הגיחוך הממשי שפגשתי בחיי, ועל כן אני רואה בחיי כנושקים לספר, ובספר כנושק לחיי, ואין בזה שום בעיה.
כי החיים הם אבסורד, מה לעשות.
גמד שאבד ביער
"listen – Billy Pilgrim became unstuck in time"
("שמעו – בילי פילגרים נעשה לא-מקובע בזמן")
את הספר "בית מטבחיים חמש" מצאתי במדף ספרי המדע הבדיוני של חנות סטימצקי הגדולה שבשנות השבעים השתרעה עדיין על פני שתי קומות בתחילת רחוב אלנבי בתל-אביב. תרגום לעברית לספרי וונגוט לא יצא אז, ואני התעקשתי וקראתי את הספר באנגלית, ומזלי שכך. כי החכמה שבשפתו של הסופר קורט וונגוט ניתנת אולי לתרגום, אבל הרבה מהעוקץ והאירוניה והציניות שבה הולכים לאיבוד. כך קראתי גם את שאר ספריו.
הספר "בית מטבחיים חמש" הוא הגורם העיקרי לכך שלא נעשיתי סופר.
מגיל צעיר התחלתי לכתוב סיפורים. את הסיפור הראשון שלי כתבתי בגיל שש, מיד אחרי שלמדתי לכתוב. זה היה סיפור קצר על גמד שהלך לאיבוד ביער כשחיפש את בני משפחתו ולא מצא אותם, וטרם שנפח את נשמתו לחש: "שלום על ישראל!"
בכתה א', כמו שניתן להבין מהסיפור על הגמד, הייתי מאוד פטריוטי ומאוד דרמטי. הפטריוטיזם לפחות עבר לי מאז – הרבה בעזרת כל מה שקרה למדינה שלי ומה שנעשה ממנה – אבל לכולם, ואני ביניהם, כבר ברור היה שנועדתי להיות סופר, על כן בכל טקסי יום הזיכרון למיניהם וטקסים חגיגיים אחרים עלי הוטל בכיתה ובבית הספר לכתוב את הטקסטים ולפעמים גם להקריא אותם.
וכמו כל סופר מתחיל, תמיד חלמתי שיום אחד אכתוב את הספר הגדול שלי, הרומן הגדול שלי על החיים ועל היות בן-אנוש.
עד היום בו קראתי את "בית מטבחיים חמש". והבנתי שהספר שרציתי לכתוב נכתב כבר. ואני יודע – קראתי את הרמן הסה ותומס מאן ודוסטוייבסקי וג'יימס ג'ויס וטולסטוי ורבים כמותם, הנחשבים עמודי יסוד בספרות העולם, אבל "בית מטבחיים חמש" עבורי הוא הגדול מכולם. הוא הספר שהייתי אמור לכתוב, חשבתי אז, ואחרי שקראתי אותו חדלתי לכתוב למשך עשרים שנה – עד היום בו כתבתי את "בשם שמים", ספר שכתבתי כי פחדתי לגורלה של המדינה שלי.
ועדיין אני פוחד. יותר מתמיד. פוחד פחד עז.