בת המשק תבעה את מה שהגדירה כזכויותיה בבוררות מבלי שפנתה כלל למוסדות הקיבוץ וזאת לאחר ששהתה בחופשה תקופות ארוכות, תחת "הודעת עזיבה מותנית" ולבסוף לא חזרה לקיבוץ. מה פסקו הבוררים באופן חד משמעי?
בקיבוץ תל יוסף, החלו עוד בדצמבר 2001 בדיונים על מודל התפרנסות ושיוך דירות. בדומה לקיבוצים אחרים, אותה עת, הם נקטו מהלך של קבלה "מסיבית" של חברים, כדי שאלה יוכלו ליהנות, בהמשך, מהזכות לשיוך דירה. כפי שהיה מקובל אותה עת, יצאו אותם חברים, מעת קבלתם לחברות, לחופשה מיוחדת או לעצמאות כלכלית, שאמורה הייתה להסתיים בהגיעם לגיל 30.
המציאות הייתה חזקה מההחלטות ומתקנונים, הקיבוץ התקדם עם הליכי השיוך והחברים החדשים נותרו בחופשה אליה יצאו, כאמור. לקראת שלב "סימון המגרשים" (בו מסומן לכל חבר המגרש המיועד לו לשיוך), הודיע הקיבוץ לאותם חברים (שעברו כבר את גיל 30) כי עליהם להחליט אם לשוב לקיבוץ, לרכוש או לבנות בית לשיוך על המגרש שמיועד להם או להודיע על עזיבת הקיבוץ.
תל יוסף טרח והבהיר לאותם חברים כי מי שלא יודיע על החלטתו – תפקע חברותו עקב עקירת מקום מגוריו מהקיבוץ. ואכן, עשרות חברים שבו לקיבוץ, היו בהם שהודיעו על עזיבה, אך חלק מהם נותרו עם "רגל פה ורגל שם". לעזוב מרצונם, הם לא רצו, אך גם לא ידעו לומר אימתי ישובו לקיבוץ. אלה האחרונים זומנו לשיחה בוועד של הקיבוץ. מי שהצליח לשכנע בנסיבותיו החריגות קיבל ארכה ודחייה של מועד שובו לקיבוץ, ולאחרים הופקעה חברותם בנימוק של "עקירת מקום המגורים ללא הסכמת הקיבוץ".
עזיבה מותנית
על הקבוצה האחרונה, נמנתה בת קיבוץ שהתקבלה לחברות, לאחר שחרורה מהצבא, והייתה חלק מאותה קבוצה גדולה שהתקבלה כאמור במהלך ההחלטות בדבר ה"יום הקובע" והחלטות השינוי. ככזו, היא גם הייתה זכאית לשיוך דירה. החברה, שנישאה בינתיים לבן זוגה, חבר מקיבוץ אחר, עברה לדור עימו בקיבוצו, וכך חלפו להן 15 שנים.
משלא נענתה החברה לקריאה לשוב לקיבוץ או להתחייב על מועד חזרתה, הוחלט בוועד על פקיעת חברותה. היא ערערה על כך וערעורה התקבל. בינה לבין הקיבוץ נחתם "הסכם פשרה" ולפיו בוטלה ההחלטה על פקיעת חברותה, והקיבוץ הקצה לה בית לשיוך כנגד התחייבותה לשוב לקיבוץ. לפי ההסכם נטלה החברה על עצמה התחייבות נוספת: שלא לצאת, לאחר חזרתה לקיבוץ, לתקופת חופשה נוספת, אלא בכפוף לאישור הוועד.
החברה שבה לקיבוץ עם משפחתה ואף השקיעה כספים בשיפוץ ביתה. בתום שנה, כתוצאה מהתרחבות עסקיו של בן זוגה, החליטה המשפחה לצאת מהקיבוץ ולהשכיר את ביתם. הוועד נעתר לבקשה, אישר לחברה שנת חופשה נוספת. זו הפעם, נכללה בהסכם התנייה משמעותית, והיא "הודעת עזיבה מותנית", שמשמעותה מתן הודעת עזיבה שתיכנס לתוקף במקרה שהחברה לא תשוב לקיבוץ בתום שנת החופשה הנוספת. הצרכים המשפחתיים היו חזקים יותר והחברה לא שבה לקיבוץ. בקשתה להארכה לעוד שנה נוספת סורבה, הגם טענתה כי "תל יוסף תמיד היה ביתה", ורצונה הוא "לגדל את ילדיה" בו.
החברה פנתה בתביעה למוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית. לאחר פנייתה הסכים הקיבוץ להאריך את החופשה בשנה נוספת, אך זאת בכפוף לחתימה נוספת על 'הודעת עזיבה מותנית' (בדומה להודעה שחתמה עליה בהסכם הקודם), ככל והיא לא תשוב לקיבוץ בתום החופשה, אך החברה סרבה לכך.
לא שבה לקיבוץ
בפני הרכב הבוררים של המוסד לבוררות טענה החברה (נקרא לה מעתה – התובעת) באמצעות עו"ד צפריר בן אור, שהיא הופלתה לרעה ביחס לחברים אחרים, שאושרה להם חופשה של חמש שנים. החברה ביקשה מהבוררים להורות לקיבוץ לתת לה חופשה מיוחדת לתקופה של חמש שנים (עד אוגוסט 2023), להתיר לה להשכיר את דירתה, ולהורות לקיבוץ לשלם לה את הפסד דמי השכירות שנגרמו לה (לפי חישוב של 2,500 שקלים לחודש), כתוצאה מכך שהקיבוץ מנע ממנה להוסיף ולהשכיר את דירתה.
תל יוסף, באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות'), טען שהתובעת היא זו שהפרה את ההסכמים מול הקיבוץ וכי די בהודעת העזיבה המותנית עליה חתמה, כדי לדחות את התביעה נגד הקיבוץ.
תל יוסף סיפר כי התובעת אף קיבלה עדיפות בהקצאת מגרש מבונה לשיוך, על סמך הצהרתה שהיא חוזרת למגורי קבע בקיבוץ. הקיבוץ נמנע כל השנים מעימות עם התובעת, "בין השאר בזכות היותה בת למשפחה מרכזית בקיבוץ". הקיבוץ הדגיש כי התובעת לא ערערה לאסיפת החברים על הסירוב להאריך את חופשתה. אשר לטענת התובעת בדבר אפשרות למתן חופשה מיוחדת לתקופה ממושכת, השיב הקיבוץ כי אכן התקנון מתיר זאת, אך זאת רק אם אישר זאת הקיבוץ, וכי אין מקרה דומה לזה של התובעת שהתגוררה מחוץ לקיבוץ תקופות כה ארוכות. עוד אמר הקיבוץ כי התובעת מחזיקה בבית בקיבוץ "לצורכי נדל"ן בלבד", ואין לה כוונה אמיתית לשוב לקיבוץ. על כך השיבה התובעת כי לא היה כל ספק בדבר רצונה לחזור לקיבוץ, "שם מתגוררת משפחתה הענפה, חבריה ובני כיתתה, וכל ניסיון להציגה כתאבת נדל"ן הוא מבזה וחוטא לאמת".
הרכב הבוררים בראשות עו"ד אורי זליגמן (קנולר ישינובסקי קינן ושות') ציין כי בקשת התובעת מהבוררים להאריך את חופשתה למשך חמש שנים, לא הוגשה קודם לכן למוסדות הקיבוץ. התובעת, אמרו הבוררים, "מצפה שהבוררים יחליפו את מוסדות הקיבוץ, ידונו ויכריעו במקומם", אך "הבוררים אינם מחליפים את מוסדות הקיבוץ המוסמכים לאשר חופשה מיוחדת", פסק המוסד לבוררות. משכך, השאלה המשפטית היחידה היא, אם סירוב הקיבוץ להאריך את חופשתה או להתנות אותה הייתה מפלה או מקפחת את התובעת ביחס לחברים אחרים בקיבוץ.
צילום: אייל מרילוס
הבוררים התרשמו כי "הקיבוץ נהג עם התובעת בגמישות ולפנים משורת הדין, נענה לבקשותיה, ערך עימה הסכמים, עד אשר קץ בבקשותיה וניסיונותיה לאחוז בחבל משני קצותיו". אך התובעת לא קיימה את הוראות הסכם החופשה עליו חתמה, הכולל הוראה בדבר "הודעת עזיבה מותנית". התובעת, פסקו הבוררים, לא הוכיחה כי החלטות הקיבוץ כלפיה היו נגועות באפליה פסולה. לתובעת גם לא הייתה זכות להוסיף ולהשכיר את דירתה שכן שהתה בחופשה ללא אישור הקיבוץ, אמרו הבוררים ודחו את כל תביעות התובעת, הן לעניין הארכת חופשתה והן לעניין דרישתה לפיצוי בעד דמי שכירות. על התובעת היה לשוב לאלתר לקיבוץ, פסקו הבוררים, שאחרת יכול היה הקיבוץ לפעול לפי "הודעת העזיבה המותנית".
עם זאת, החליטו הבוררים לתת לתובעת ארכה נוספת של שישה חודשים לשוב למגורי קבע בקיבוץ, שאחרת, הם פסקו, יהיה רשאי הקיבוץ להפקיע את חברותה בקיבוץ.
המועד חלף. התובעת לא שבה לקיבוץ, וחברותה פקעה. האם בכך הסתיימו המחלוקות המשפטיות? נמתין ונראה.
