בספר "פנינו אל השמש העולה" ובסדרה של הרצאות מלוות בסרטים על חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני עומד ד"ר שאול פז, בן מזרע, על התופעה הישראלית הייחודית. הלוך הלכה החבריא
לא פחות מ- 18 שנה לקח לשאול פז לכתוב את ספרו המונומנטלי "פנינו אל השמש העולה". אורך הספר בהתאם: קרוב ל-1000 עמודים והוא עוסק בהיבטים שונים של חניכי ובוגרי תנועות הנוער שכונו "החלוציות", בני הדור השני שנולדו מ-1920 ועד להקמת המדינה, בנותיהם ובניהם של מייסדי המושבות, הערים והקיבוצים הוותיקים.
לצורך המחקר נבר פז בעשרות ארכיונים, עיין בעשרות אלפי מסמכים וקרא כמעט את כל החומר המדעי – היסטורי, סוציולוגי – שנכתב על הנושא. הוא ראיין כ-200 אנשים מחניכי ובוגרי התנועות, מהם אושיות תרבות, שירה, ספרות ואמנות, ביניהם (רשימה חלקית מאוד): א.ב. יהושע, חיים גורי, חיים חפר, חנוך ברטוב, אהרון מגד, יורם טהר לב, יאיר גרבוז, ירון לונדון, אבישי גרוסמן, מוקי צור, עמיה ליבליך, נעמי פולני, מוטקה ולאה נאור, אניטה שפירא, אברהם שפירא (פצ'י), אמנון שפירא, נחצ'ה היימן, גליה בר-אור, מיכאל קובנר ורבים ורבות אחרים. "בהתחלה לא צילמתי את הראיונות, מספר פז, "בשלב מסוים אמרתי לעצמי – רגע, יש לי פה אוצר ביד, ומאז הזמנתי צלם מקצועי לכל מפגש, והצטברו לי מאות שעות של שיחות מרתקות, נוסטלגיה, ערגה והתרפקות על העבר יחד עם ביקורת, כאב ומצוקה". חומרים אלה, יחד עם קטעי ארכיון נדירים, שולבו בסרטים המלווים את פז בהרצאותיו ברחבי הארץ.
תופעה ישראלית ייחודית
הביוגרפיה של שאול פז, יליד 1945, משיקה לזו של נשואי מחקרו. הוא נולד במזרע, בן לדור המייסדים. אביו הבמאי והמחנך חנוך פז, היה מראשוני המוסד החינוכי במשמר העמק (בין תלמידיו: הסופר משה שמיר, הבמאי גיורא מנור, השחקנים שלמה בר-שביט, עמוס מוקדי ואחרים) ולאחר מכן הקים וניהל את המוסד החינוכי במזרע, לימד עשרות שנים ב"אורנים" ובסמינר הקיבוצים בתל-אביב. אחיו התאום של שאול הוא במאי הקולנוע יונתן פז ("רכבת העמק", "אסקימוסים בגליל", "מחכים לסורקין", "מבחן החלב", "הרעות", ועוד).
שאול שירת בסיירת גולני ולאחר מכן הדריך כקצין בקורס קצינים, תחת פיקודו של מאירק'ה פעיל ממנו הושפע מאוד. הוא עזב את הקיבוץ מיד עם שחרורו מהצבא: "רציתי ללמוד אך אמרו לי להמתין בתור שהשתרך אז עד בני הארבעים. עזבתי עם תרמיל בלבד וזהו. הלכתי להדריך בכפר הנוער בן שמן, שם פגשתי את אשתי לעתיד ציפי, בת תל עמל, מ'ילדי קפריסין'. כיום פסיכו-תרפיסטית באומנות". בני הזוג עברו בראשית שנות ה-70 לניר דוד. ציפי לימדה וחינכה בביה"ס היסודי במקום ושאול ב"מוסד גלבוע" שבבית-אלפא שהשתייך לארבעה קיבוצי השומר הצעיר שבאזור.
בסוף שנות ה-70 הגיעו שאול וציפי כשכירים לנתיב הל"ה. הוא לימד בקיבוץ ובתיכון האזורי בגבעת ברנר היסטוריה ואזרחות, והיא בבית ספר היסודי. "אלה היו מהשנים היותר יפות שלנו. היגענו לקיבוץ עם לינה משפחתית, וזה היה חידוש נהדר בשבילנו. נתיב הל"ה דמה יותר להיאחזות נח"ל. קיבוץ קטן ואינטימי, חברים נחמדים וידידותיים". למרות היותם שכירים, הם מילאו תפקידים מרכזיים בקיבוץ, שאול כמדריך בנעורים וכמורה ורכז חברתי בביה"ס בגבעת-ברנר וציפי בוועדת חינוך.
הם יצאו כשליחים חינוכיים מטעם הסוכנות לשלוש שליחויות בחו"ל, במקסיקו, אנגליה ואוסטרליה. בין לבין כתב שאול עבודת דוקטורט על "מדיניות החוץ והביטחון של מפ"ם בשנים 1954-1948", בהנחיית מי שהיו אז מבכירי הפרופסורים לסוציולוגיה פוליטית בארץ, דן הורוביץ ומשה ליסק.
ילדים בני 80
שאלתי את שאול פז איך הגיע לעיסוק בתנועות הנוער.
"זה היה דחף שבער בי מאז בגרותי: לחקור את ההשפעות ההיסטוריות, הסוציולוגיות, הפסיכולוגיות והתרבותיות על תפיסותיהם, ערכיהם התנהגותם וכל מרכיבי הווייתם של חניכי ובוגרי תנועות הנוער החלוציות בני הדור השני. ואכן, גיבורי מחקריי וסרטיי, הם בני הדור השני הבנות והבנים של חלוצי העליות השנייה עד החמישית, שנחלקים לשתי קבוצות תת-דוריות: דור תש"ח – ילידי סוף העשור השני ועד 1931, אלה שהחוויה המכוננת החזקה והמשמעותית ביותר שלהם היא מלחמת העצמאות, וילידי 1932 ועד סוף שנות החמישים, בני דור המדינה הבכורים, שגדלו וצמחו עם המדינה וחוו את כל האירועים הגדולים של התקופה.
"כל מפגש בסדרת הרצאותיי מכיל הרצאה וסרט ומתמקד בנושא מסוים הקשור לחניכי ולבוגרי תנועת הנוער החלוציות, למשל: אידאולוגיה ופוליטיקה; העולם הפנימי: המרכיב החברתי, סגנון החיים; טקסים, סמלים והמנונים; התרבות והאמנות (הצריכה והיצירה); צבא וביטחון – קרבות ומלחמות ישראל; הסוציאליזם, המרקסיזם והזיקה לבריה"מ; 'השאלה הערבית'; היחס לעדות המזרח וקליטת העלייה; היהדות כתרבות, ההתיישבות החלוצית הביטחונית ועוד. כל הנושאים הללו מופיעים ב-26 פרקי הסידרה".
יש מי שטוען שתופעת תנועות הנוער היא ייחודית לישראל.
"במידה רבה זה נכון. היו אמנם תנועות נוער גם בחו"ל, שחלקן אפילו היו דומות בכמה מובנים לאלו שקמו בארץ (בייחוד אלה שקמו במרכז ובמערב אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה), אבל מלבד ההבדלים התוכניים, הרעיוניים והערכיים העצומים, ניכרו גם הבדלים משמעותיים מבחינה טמפרמנטלית-מנטלית ובאווירה ששררה בהן. הבדל בולט נוסף: בחו"ל, פעילות תנועות הנוער מסתיימת בדרך כלל בגיל 18, אצלנו, האווירה וההוויה התנועתית נמשכות גם הלאה, עם ההתגייסות לצבא והיציאה ל'הגשמה' ועימה נשמר גם הקשר החברתי והבין-אישי החזק והעמוק בין חברי הגרעין. אני מוזמן לערבי גרעין של בני 80 ששומרים על ההווי והשירים של ימי נעוריהם, וזו תופעה ייחודית לישראל. כאנשים בוגרים, הם המשיכו לשמור על ערכים של תנועת הנוער: התגייסות, אכפתיות, נכונות לתרום, ומצד שני סוג של פוריטניות".
מצד שני, אתה מדגיש את המחיר ששילם הפרט, שוויתר על הגשמה עצמית, במסגרת הציפיות והכללים של הקבוצה.
"יש לי גישה מאוד ביקורתית כלפי הקונפליקט ששרר לאורך כל אותה תקופה (עד לתחילת תהליך ההפרטה שהחל למן מחצית שנות השמונים) הן בקיבוצים והן בתנועות הנוער בין הקולקטיב לבין הפרט, בין "היחד" לבין היחיד. בראיונות שבסרטיי נחשף דיכוי של יצרים ומאוויים ורצונותיו של היחיד, וזה מחיר כבד שחלק מחניכי ובוגרי תנועות הנוער משלמים עד היום. מרכיב יסודי בכל ההוויה של חניכי ובוגרי תנועות הנוער החלוציות בני הדור השני הוא הדיסוננס הקוגניטיבי שהלך והחריף ככל שגדלו הפערים בין התפיסות והאמונות במישור התיאורטי העקרוני, לבין יישומם במציאות. דיסוננס זה ליווה אותם לאורך תקופת חניכותם ובגרותם וגם הרבה לאחר מכן. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל הנושאים שעליהם התחנכו וחינכו. למשל, הניסיון ליצור "אדם חדש" (עד שהוקם חוג "שדמות" בראשית שנות ה-60 שניפץ את המיתוס המעוות הזה), התפיסה הקנאית והדוגמטית ב'שיתוף ושוויון' מוחלטים, האמונה העיוורת בצדקתה של ברית המועצות, ואחר כך ההתפכחות ממנה, היחס לערבים מול העובדה שמרבית הקיבוצים התיישבו על קרקעות שערבים ברחו או גורשו מהן".
המזרחיים לא הגיעו
שאלתי את דר פז על היעדרם של בני עדות המזרח מסניפי וקיני התנועות. לדבריו: "הקשר, או נכון יותר חוסר הקשר, של תנועות הנוער החלוציות אל נערים בני משפחות מזרחיות הוא נושא טעון ורגיש. יש בסדרה פרק שנקרא 'התנועה והמעברה'. זה נושא שאנשים פוחדים לגעת בו, ואלה שכבר עושים זאת אינם בהכרח אובייקטיבים. האמת היא שהנוער המזרחי לא היה כלל בסדר-היום ובאג'נדה של תנועות הנוער החלוציות, לפחות עד שנת 1977. זה לא היה קיים, בין היתר בגלל סיבות אובייקטיביות. בכל התנועות, מלבד ב'נוער העובד', היו בעיקר נערים ונערות לומדים, שהגיעו ממשפחות מהמעמד הבינוני והגבוה. בעוד שרבים מהנערים המזרחיים הלכו לשוק העבודה כבר בגיל צעיר (עם סיימם בכתה ח' בי"ס 'עממי), ורבים מהם לא הגיעו כלל ללימודי בית ספר תיכון בגלל מחסור באמצעים. זאת ועוד: האתוס החלוצי-אוונגרדי דרש וויתור על ערכים מסורתיים. לבני עדות המזרח היו חשובים מאוד ערכי המשפחה והמסורת, בדיוק מה שתנועות הנוער החלוציות, בהשפעת דור המייסדים החלוצים, רצו לשבור ולשנות. האווירה הפתוחה, המתירנית, "החופשית", השוויונית, והליברלית פחות התאימה לבני עדות המזרח, שבאו מבתים דתיים, או לפחות מסורתיים ופטריכלים. אבל יש להדגיש שלא היה כאן שמץ של סלקציה מכוונת או 'גזענות' מגמתית כפי שפוליטיקאים דמגוגיים מהימין ומספר עיתונאים שרלטניים מנסים להדביק כיום לתנועה הקיבוצית".
חצאית קצרה מידי
הספר "פנינו אל השמש העולה", המשמש בסיס להרצאות ולסדרת הסרטים הגדולה, יצא לאור במשותף על ידי שתי הוצאת ספרים יוקרתיות: מכון בן גוריון שדה בוקר ו"מוסד ביאליק", ופז אומר שהופתע מהצלחתו הגדולה (לאחרונה יצאה מהדורה שלישית). כיום הוא שוקד על כרך נוסף, שיעסוק בתנועות הנוער שלא היו חלק מתנועת העבודה: "בני עקיבא" ובית"ר. הוא גם מופתע מהשפע הרב של הזמנות להרצאות המלוות בסרטים מקוריים ומרגשים שיצר, אותן הוא מקיים מספר פעמים בשבוע, בקיבוצים ובארגונים שונים. ניתן להזמין את ההרצאות כאירוע בודד וגם כסדרה שתכלול חלק או את כל הפרקים.
ההרצאות והסרטים עוסקים בנושאים ובהיבטים הקשורים לתנועות הנוער החלוציות, כשכל מפגש מתמקד בתחום מסוים. כך למשל מוקדש פרק ליחסם של חברי התנועות לזוגיות, ארוטיקה ומשפחה. הקו המוביל היה פוריטניות מינית, כשבכל התנועות שמרו על "הטוהר המיני". בהינתן שהחניכים היו ב"גיל ההורמונים", היו לחצים, שיפוטיות ואפילו הרחקה של חניכים, בגלל "פשעים" כמו לבוש שחרג מהאופנה הפשוטה, חצאית קצרה מידי (עיקר התלונות הופנו נגד הבנות) או חלילה התרועעות עם נערים שאינם ראויים וריקודים סלוניים.
לכבוש את הארץ ברגליים
פרק אחר עוסק בנושא הטיולים, המסעות והמחנות, ניסיונות חווייתיים שאין חניך תנועה שאינו זוכר אותם. יש מי שזוכרים את ההרגשה המשכרת של המפגש עם נופי ארץ בראשיתיים, ויש מי שחווה בעיקר את מראה הנעליים של זה או זו שהלך לפניו, והשתדל רק שלא לפגר מאחור. הטיולים היו אומנם "ירושה" מתנועות אירופיות כמו ה"וונדרפוגל" הגרמנית, אך כאן הייתה להם מטרה פוליטית-ציונית ברורה: "לכבוש את הארץ ברגליים". הדגש בהסברים היה על מקומות שמוזכרים בתנ"ך, תוך אימוץ הנראטיב הציוני על העם שחזר מגלות בת 2000 שנה אל ארץ מולדתו (הכפרים הערביים נחוו בעיקר כמקומות עוינים, אם כי ידיעת השפה או ביטויים ערביים נחשבה ליתרון). גיבורי השעה היו מיטיבי הלכת, אלה שידעו לנווט, ולזהות צמחים ושכבות גאולוגיות. ושוב, ד"ר פז שם זרקור גם על הטראומות: על החלשים שלא עמדו בקצב ועל "משמעת המים" האכזרית שגבתה אפילו קורבנות בנפש.
פסקול שירי תנועת הנוער
מי שהיה באותה תקופה חניך או מדריך זוכר שכל פעולה התחילה עם שירה בציבור. את הסרטים וההרצאות בסדרה מלווה פסקול של "שירי תנועות הנוער", מאות שירים שרבים מהם כבר אינם מוכרים כיום, למעט לבקיאים וחוקרי הזמר העברי. הקונספט הבסיסי של הסרטים הוא שבאמצעות השירים, תוך שימת דגש על הטקסט הייחודי שלהם, מובאים התפיסות, הרעיונות, העקרונות, הערכים והמסרים של תנועות הנוער החלוציות.
ממבט מסוים אפשר לומר שתנועות הנוער נכשלו. לא נותר הרבה זכר לערכים היפים. בסרטים יש קטעים חזקים ומרגשים. אנשים מסכמים את חייהם, מדברים מדם ליבם. מה שקורה היום בחברה הישראלית רחוק מאוד מערכי תנועות הנוער החלוציות וזה מייאש, לפחות אותי. עם זאת, צריך לומר בהכללה שמי שעבר את המסלול של תנועת נוער חלוצית בשנות ה-30 עד שנות ה-80, ובחלק מתנועות הנוער גם הלאה, במיוחד בקרב 'תנועות הבוגרים' הנפלאות שעושות כיום מלאכת קודש בחברה הישראלית, נושא עימו ערכים שהיו: חברות, דוגמא אישית, נכונות לתרום, אהבת מולדת אמיתית. את זה לא ייקחו מאיתנו. האנשים בהרצאות נסחפים פנימה, מאשרים, מזדהים, מספרים זיכרונות, ומסכמים: התנועה הייתה בשבילנו הכול, יותר מבית הספר, יותר מהבית".
