תאיר כהנה, 39, בית העמק, רווקה ואימא לילדה

מה זו "ארוחת גלידות"? איפה נמצא "סלע הרקפות"? ולמה יותר מהכול הייתה שמחה שתוחזר המכבסה? ילדת הטבע עונה על השאלות

"שמי תאיר, נולדתי, גדלתי וחזרתי לקיבוץ בית העמק. אבא שלי הוא בן בית העמק (סבא וסבתא נפגשו באנגליה ועלו לכאן) ואמא שלי היא בת כפר הנשיא (סבא וסבתא נפגשו בסקוטלנד, עלו והיו בין מקימי כפר הנשיא). קיבוצניקית דור שלישי. יצאתי ללמוד ארכיאולוגיה והיסטוריה, כי זה מה שמעניין אותי ועשיתי תואר בהוראה, כי זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב ואוהבת. בין לבין אני משתדלת לטייל כמה שיותר- הליכה עם התיק על הגב בטבע זה ה'טיפול' שלי".  

זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ? 

"ארוחת גלידות בחדר האוכל. אני חושבת שזה היה ביום הראשון של החופש הגדול. היינו מגיעים לחדר האוכל לארוחה שכולה גלידות ותוספות. ההתרגשות הייתה בשיאה". 

המאכל שהכי אהבת שהכינו בחדר אוכל? 

"פשטידת רועים, בשר בקר ומעליו פירה. כיאה לקיבוץ שהוקם על ידי גרעין הונגרי זהו אחד המאכלים המועדפים בחדר האוכל הקיבוצי". 

משפט שאמרו לך בקיבוץ שבחיים לא תשכחי… 

"שני משפטים של אבא שלי שיצא לרוץ ולא חזר לפני 22 שנים, הקשורים ברפת, מקום העבודה השווה ביותר בקיבוץ, עבודה פיזית שנותנת לראש לנוח ולנו סיפקה הרבה זמן איכות יחד: 'פרה, פרה, בסוף נחלוב את כל העדר'. נאמר בתחילת כל חליבה, אך מסכם את תורת הסבלנות כולה. 

'הריח מהרפת הוא הבושם הכי טוב בעולם' נאמר כשעוד גל ריחני נישא לעבר הבית עם הרוח, או כתירוץ לא להתקלח לפני האוכל או בין החליבות". 

אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לילדה שהיית? 

"להעריך וליהנות, אבל ממש, את מה וממה שיש. לשמור על קשר עם א.נשים שפגשתי בדרך ואהבתי". 

מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה? 

"הקיבוץ הוא בית. הוא מאגד בתוכו משפחה, חברים, שקט וגם נוחות".

מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך? 

"תמיד אומרים לי שאני נראית קיבוצניקית, או מדריכת טיולים, או מורה לשל"ח. אז כנראה משהו שמתאים לכל השלושה. אני חושבת שהנכונות לעבודת כפיים, המוכנות להתלכלך, האהבה לטבע והתמימות נולדו בקיבוץ". 

אם לא היית גרה בקיבוץ, איפה היה בית החלומות שלך? 

"הטבע ומה שהוא גורם לי הוא בית בשבילי, הייתי שמחה להתנייד אחת לתקופה בתוכו. בארץ אתחיל בחודש או יותר במדבר יהודה- שילוב מושלם בין חום, ירוק וכחול (ואז אולי באלפים- תוספת של לבן)". 

ליד: 

 שריטה שהקיבוץ של פעם השאיר בך… 

"'עצרו! אני רעבה! בקיבוץ אוכלים ב-12:00 בצהריים', המשפט הקבוע והידוע שלי מאז שנת השרות. הבטן שלי מסונכרנת עם שעות הפתיחה של חדר האוכל. 

מה הפינה האהובה עליך בקיבוץ?  

"סלע הרקפות. עד היום אני לא בטוחה אם מישהו יודע להגיד בדיוק מיהו הסלע המדובר ועם זאת, אזור יפה מאחורי המשלט (מגדל המים) שבעונת הפריחה מתמלא במרבדי רקפות ובכלניות".  

איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזירה לחיים?  

"מכבסה. הייתי בכיף זורקת את בגדי למקום המתאים ומחכה להם מגוהצים, מקופלים ומריחים נפלא. כשאני עושה כביסה זה לא מצליח לי כמו בימי המכבסה. כשחזרתי לקיבוץ, לפני שבע שנים בערך, עדיין הייתי מביאה את הכביסה שלי למכבסה, שהייתה כבר כמובן מופרטת לחלוטין. אני חושבת שסבא שלי (היום בן 95) ואני היינו האחרונים להשתמש בה". 

איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילדה? 

"החג שאני הכי אוהבת הוא חנוכה. נולדתי בנר חמישי של חנוכה והאור מלווה אותי בחיי. יש משהו מיוחד בהפסקת חשמל יזומה, צעדת למפיונים בשירה, מרוץ הלפיד והדלקת חנוכיה גדולה על הדשא של חדר האוכל. יום אחד בחג תמיד הוקדש ל'משחקי זאב', משחקי עץ בעבודת יד שתמיד כיף לחזור אליהם. וכמובן לא נשכח את הלביבות, הסופגניות וטפטופי הנרות. פשוט אין על חנוכה- כל הכיף מרוכז בחג אחד". 

ליד: 

גיוסים בקיבוץ – איזה הכי אהבת? 

"אפשר להגיד איזה הכי לא?! לקראת היציאה לפולין עשינו גיוסים בענפי הקיבוץ השונים במטרה להרוויח ולחסוך כסף כקבוצה לחוויה. הענף הקבוע שלי היה הרפת, ועם זאת פעם אחת הגעתי לגיוס בלול. תרנגולות יכולות להיות ערמומיות ואם בטעות נופלת לך ביצה על הרצפה- קקופוניה שלמה". 

אם היית צריכה לנסח את ה"אני מאמינה" שלך בכמה משפטים, או לבחור מוטו לחיים, מה הוא היה? 

אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה 

אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹעַ אֶת הַשַּׁחְרוּר 

אֶת הָעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהַבֻּלְבּוּל וְהַצּוּפִית 

אַל תִּתְמַהּ שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לִרְאוֹת עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ 

לִשְׁתֹּת אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר, לָדַעַת לְבַצֵּעַ אֶת כָּל צָרְכֵי הַגּוּף 

לָלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים בְּלִי מַקֵּל 

וְלִרְאוֹת אֶת הַצְּבָעִים לוֹהֲטִים אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה. 

בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל 

וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן 

תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה 

(טוביה ריבנר, "תמיהה", מתוך "שירים סותרים", אבן חושן 2011)