יוסי צפריר, בן מושב כפר ביל"ו, נולד בשנת 1930 ומייצג את ארץ ישראל היפה * בנעוריו למד בבית הספר החקלאי "כדורי", הצטרף עם חבריו לפלמ"ח, לחם במלחמת השחרור ואיבד בה חברים קרובים * כל חייו הבוגרים הוא עוסק בפירות * עדינה בר-אל ביקרה בכפר ביל"ו ופגשה את החקלאי הנמרץ בן ה-93, שמנהל יחד עם דן זכות ותמיר שלומי משק של כ-100 דונם פיטאיה
לראשי התנועה הציונית היה אידאל של "היהודי החדש", שחי בארץ ישראל והוא איש מעשה, לוחם וחקלאי. והנה הצלחתי לאתר ישראלי כזה, שממש הגשים בחייו ובמעשיו את האידאל הזה – יוסי צפריר חבר מושב כפר בילו, שנתיב חייו התחיל בעצם להתעצב בידי הוריו.
אביו צבי נולד באוקראינה, עלה לארץ בשנת 1924 וב-1933, כחבר ב"חבורת הדרום" והיה בין מייסדי כפר ביל"ו. בעת מלחמת העולם השנייה, צבי התנדב לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ונלחם כנגד הנאצים בצפון איטליה, כשהוא משאיר את רעייתו לשאת בעול המשק ולגדל שני ילדים במשך ארבע שנים. לאחר שובו ארצה, תוך כדי עיסוק בחקלאות, סייע למשפחות של ניצולי שואה שהגיעו לכפר ביל"ו, הצטרפו למושב והקימו משקים חקלאיים. בנוסף עסק בהקמת ארכיון המושב. מי שממשיך את דרכו עכשיו ומנהל את הארכיון הוא אחיו של יוסי, חובב צפריר, אשר משתתף עתה במרץ בהכנת חגיגות התשעים של הכפר.
אימו של יוסי, ציפורה, עלתה לארץ ב-1925. היא נולדה בליטא בעיר קובנה, שם למדה בגימנסיה העברית והיתה בתנועת "השומר הצעיר". לאחר עלייתה ארצה, בגיל 16.5, החלה ללמוד חקלאות במחזור הראשון בבית הספר לבנות, שהוקם על ידי חנה מייזל בנהלל. היא הכינה מסמכים לצורך נסיעה ללימודי חקלאות בקליפורניה לאחר סיום לימודיה בנהלל, אבל אז פגשה את צבי ונישאה לו – שניהם היו בין ממייסדי מושב כפר ביל"ו.
ילדות ונעורים בכפר ובבי"ס "כדורי"
יוסי נולד בשנת 1930, וכאשר היה בן שלוש הגיע עם הוריו למושב כפר ביל"ו, שהוקם בשנת 1933 מדרום לעיר רחובות, וזאת כחלק מתנועת "התיישבות האלף" שהוקמו באותה השנה בארץ. כאמור, הוריו של יוסי, צבי וציפורה, עלו על הקרקע ונמנו עם חמישים המשפחות הראשונות.
בזמן המאורעות של שנות 1936 – 1939 היה כפר ביל"ו אזור מאויים על ידי השכנים הערביים ושימש להם למטרה. בתחילת הדרך היו בכפר רק 12 דונם לכל משק בגלל חוסר שטחים. במרוצת השנים הוסיפו עד ל-25 דונם לכל משק והיישוב התרחב וצמח.
"בכיתה א' ו-ב' למדנו בבית החינוך המשותף לילדי העובדים ברחובות והסביבה שהוקם בקבוצת שילר," מספר לי יוסי צפריר. "בגלל הסכנה בעת המאורעות של שנות 1936-1939 העבירו את בית החינוך לרחובות. בשנתיים הראשונות היינו מגיעים לבית הספר בעגלה רתומה לסוס.
"בבית החינוך היו 8 כיתות יסוד ושתי כיתות (ט'-י'), שנקראו כיתות המשך. בכיתה י' קיבלנו את יזהר סמילנסקי (הסופר ס. יזהר) כמחנך ומורה. הוא היה מחנך צעיר מעולה, שיצר אווירה של חברות וקרבה בין התלמידים למורה," מספר יוסי. "הקשר איתו נמשך גם אחרי מלחמת העצמאות. מאחר והיה קצין מבצעים בחזית הדרום אצל יגאל אלון, הוא ידע על הקרבות שהתחוללו בחירבית מחאז, שבה לקחתי חלק, ושמע על כך שהייתי אחד מאלו שהשתתפו בקרב על המקום. לאור ביקורים משותפים ושיחזור הקרב כתב יזהר את הספר 'ימי ציקלג'."
ב-1946, כשיוסי היה בגיל 16, הוא התקבל ללימודים בבית הספר החקלאי "כדורי", שהיה אז שם דבר בעיקר בתחום החינוך והיחס בין התלמדים והמורים. "הבחינות היו בשיטת הכבוד," מספר יוסי, "נבחנו ללא השגחת מורה, ואף אחד לא העתיק במבחנים אלו. כנהוג בבית ספר חקלאי, למדנו אז חצי יום ועבדנו חצי יום. התלמידים הם שארגנו את סידור העבודה בענפים שונים ואת סדרי הבחינות של הלימודים."
מסתבר שהיו 200 מועמדים בעת ההרשמה לבית הספר, לאחר בחינות שהתקיימו במשרד החקלאות המנדטורי בירושלים, רק 25 תלמידים התקבלו באותה שנה, ביניהם יוסי.
הפלמ"חניק
באותה עת השתייכו התלמידים ב"כדורי" לפלוגת חי"ש – חילות השדה של ההגנה בגליל התחתון. בסוף כיתה יא' החליטו יוסי וחבריו לכיתה, שלא די להם לשרת בחי"ש והם רוצים להתגייס לפלמ"ח. הוא מספר: "שלחנו שליחים ליגאל אלון, בוגר מחזור א' של כדורי ומפקד בפלמ"ח והצלחנו. הפכנו להיות מחלקה במסגרת הפלמ"ח."
מובן שהכול נעשה בחשאי, כדי שהאנגלים לא יגלו זאת, ובכך עזר להם מנהל בית הספר ד"ר נתן פיאט. המחלקה נקראה לעזור בהגנה על קיבוץ משמר העמק, שהותקף על ידי צבאו של קאוקג'י במשך כעשרה ימים עד נסיגתו.
יוסי מספר: "בהמשך סופחנו לגדוד הראשון של חטיבת 'יפתח'. עלינו לראש פינה והשתתפנו בקרבות בצפון על הגנת הגליל העליון ובכיבוש צפת. לאחר מכן ירדה החטיבה למרכז והשתתפנו בכיבוש לוד – רמלה. מהמרכז העבירו אותנו להחליף את חטיבת הנגב שהיתה נצורה בדרום. אפשר לומר שלחמנו כמעט בכל אזורי הארץ."
במסגרת שירותו בפלמ"ח עבר יוסי קורס מפקדי כיתות בג'וערה ושימש אחר כך כמ"כ בגדוד. בקרבות מלחמת השחרור נפלו ארבעה מחבריו של יוסי מהכיתה בכדורי.
חקלאי
הריאיון עם יוסי נערך במשקו הפורח בכפר בילו. הגעתי עם בן זוגי (שהוא אגרונום במקצועו) והוזמנו להיכנס למשרד נאה, בו עובדת גם מזכירתו של יוסי. על הקירות תלויות תמונות גדולות של פרי הפיטאיה ופרחיו. כאן נדהמנו לפגוש אדם בן 93, שמראהו כלל לא מעיד על גילו ושמענו על פעילותו החקלאית לאורך השנים, בעיקר ביצירת זני פיטאיה חדשים שטעמם משובח. אחד הזנים המעולים נקרא בשם "ביל"ו" ומוכר כיום גם בשווקי הארץ ובעולם בשם זה.
מספר יוסי: "הקשר שלי העם החקלאות החל מיד לאחר מלחמת השחרור. חזרתי למושב ומאז אני עוסק בפירות הן בשיווק והן כמגדל. לאחר נישואי למאיה, בת רחובות, נסענו לארבע שנים לארצות הברית, שם למדתי אגרונומיה באוניברסיטת UCLA. אני בעל תואר שני."
בין השנים 1967 ו-1988 עבד יוסי בחברת "אגרקסקו" ופיתח את הייצוא החקלאי מישראל. בין היתר הקים את סניף אגרקסקו בהולנד ובשנים 1978-1982 חי שם עם משפחתו. "עסקנו בשיווק הפירות והירקות מישראל לאירופה וזכיתי באותה תקופה להכיר היטב את השוק האירופאי."
לאחר שובו חיפש צפריר במה להתמקד, והזדמן לו להכיר את פרי הפיטאיה – קקטוס שמקורו במרכז אמריקה – בתערוכת פירות שנערכה על ידי משרד החקלאות בשנת 1990.
בהשראת תערוכה זו החליט יוסי לגדל פיטאיה. ההתחלה היתה צנועה. יחד עם חברו מנחם ישכיל ז"ל הוא שתל בשנת 1990 שני דונם של שתילי פיטאיה מזן שהיה הנפוץ בוויטנאם, ואשר בשרו לבן בפנים. "לזן הזה במזרח הרחוק אין כל טעם," אומר יוסי, "ואני החלטתי לעשות הכלאות כדי לקבל פרי טעים ויפה יותר."
הזן שיוסי הצליח לפתח נקרא "בילו" (הזן נרשם כפטנט בזכויות המטפחים), פרי בצבע אדום ותוכו של הפרי סגול: "הוא בעל טעם יוצא מן הכלל," מעיד עליו יוסי. "התחלנו לייצא אותו בשנת 1996."
בתחילת שנת 2000 כבר היו לו 50 דונם נטועים בפיטאיה, ועתה מטפחים במשק כ-100 דונם מתחת לרשתות צל, כדי למנוע קרינה ישירה: "למרות שצמח הפיטאיה הוא קקטוס," מסביר יוסי, "הצמח הגיע אלינו מאזור טרופי של מקסיקו ואינו צמח מדברי, ובאזור סופטרופי כשלנו יש הכרח לגדלו מתחת לרשת צל כדי למנוע קרינה ישירה עליו."
יוסי ממשיך בהכלאות כאשר הזן המוביל הוא "בילו" – וכיום יש לו קבוצת זנים נוספת, שהיא תוצאה של ההכלאות עם ה"בילו". כיום יש שישה קלונים (בני זן) נבחרים טעימים במיוחד, כאשר צבע הפרי בתוכו הינו סגול.
יוסי מסביר מדוע יש צורך בהאבקה ידנית של פרח הפיטאיה: "לצורך קבלת פרי דרושה האבקה ידנית של כל פרח וכל זאת מזן שונה, מאחר והפרח אינו פורה מהאבקה עצמית. בנוסף, מבנה הפרח אינו מאפשר האבקה עצמית, מאחר והצלקת נמצאת מעל האבקנים. בגלל הסיבות הללו גם דבורים אינן יכולות לעזור בהאבקה של הפרחים. באיזור הטרופי של מקסיקו האבקה נעשית על ידי עטלפי פירות ולכן אינה מושלמת והיבול נמוך. מהאבקה הידנית ועד לקבלת הפרי חולפים בין 30 ל-40 יום."
צמח הפיטאיה
"ההיסטוריה מספרת שכמרים צרפתיים לקחו את פרי הפיטאיה שמקורו במקסיקו והביאו אותו לוויטנאם," מספר יוסי, "הוויאטנמים נחשבים כמגדלים הכי גדולים בעולם של פרי זה, הפרי הוויאטנמי יפה, אדום חיצונית ובשרו לבן, אך אינו טעים. הם משווקים למעלה ממאתיים אלף טון בשנה. למזלם," מחייך יוסי, "הם שכנים של סין שקונה את רוב התוצרת."
בענף הזה מעסיקים פועלים תאילנדים, מאחר ודרושה עבודת ידיים רבה. הפריחה מתחילה באביב בחודש מאי ונמשכת בגלים עד חודש נובמבר. לצורך קבלת פרי יש לאבק כל פרח בצורה ידנית בארבע לפנות בוקר, כי הפרח נפתח לפנות ערב ונסגר בשעות הבוקר המוקדמות. לעתים יש צורך לאבק עשרות אלפי פרחים בלילה אחד.
"הפרי הקיצי שאנו מגדלים, קראנו לו 'Eden fruit' ומי יודע, אולי חוה נתנה לאדם מפרי הפיטאיה ולא תפוח," מתלוצץ יוסי. "מקולומביה הטרופית הובא זן שנותן פרי בחורף, אבל הוא מלא קוצים. לכן שילבתי אותו עם זן ה'בילו' והתקבל זן חורפי שנותן פרי טעים מאוד וללא קוצים. זהו 'מלך המדבר' Desert King. הפרי קטן יותר ואותו אנחנו משווקים בחורף (ינואר- מרץ). הפרי הזה הינו בעל טעם מיוחד וצבעו סגול כצבע ה'בילו', וכך יוצא שאנחנו משווקים פיטאיה מיוני עד מרץ, או במילים אחרות: כמעט כל השנה."
בארץ מכירים את זן ה"בילו" יותר ויותר, בעיקר בזכות רשת "מגה" שהחלה לשווק אותו בשנת 1996. באותה עת היה המשלוח הראשון של זן זה לאנגליה: "עד לתקופת הקורונה היו 60 אחוזים מהפרי לייצוא וארבעים אחוזים לשיווק בארץ. מובן שבתקופת הקורונה הייצוא פסק כמעט לגמרי, ועתה מתחיל השוק הבינלאומי להתאושש. אני שמח שבארץ מכירים את פרי הפיטאיה הטעים יותר ויותר," אומר יוסי.
צאצאי משפחת צפריר
בני הזוג מאיה ויוסי צפריר גידלו את ילדיהם בכפר בילו. גיל הבכור נולד בשנת 1957. הוא למד בטכניון מטעם חיל האוויר והשתחרר בדרגת אלוף משנה. עתה הוא מתגורר בבני עטרות. יעל ילידת 1961. היתה מורה לחינוך מיוחד לכבדי ראייה ועתה מתגוררת בצורית. הילה, ילידת 1969, גם היא עוסקת בחינוך מיוחד, לכבדי שמיעה. הילה ודן זכות בעלה, יליד מושב גילת, חיים במשק לצד ההורים. דן שותף פעיל מאוד בארגון ובטיפוח המשק. שותף פעיל נוסף הוא תמיר שלומי, חתנו של מנחם ישכיל ז"ל, שיחד עם יוסי נטע את המטע.
פרי הפיטאיה הגיע מקצווי העולם, ופה הצליח לוחם פלמ"ח לשעבר לפתח זן מיוחד – עמיד וטעים להפליא בשם "ביל"ו – בית יעקב לכו ונלכה". לכבוד יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל ניתן למצוא בהיסטוריה של הצמח מקבילה להיסטוריה שלנו: יהודים שהגיעו מקצווי תבל לארץ ישראל ובה הקימו מדינה עם "זן" מיוחד של ישראלים – "סברס" עם תרבות עברית שצמחה כמעט יש מאין, עם כוח רצון להיאחז באדמה ולקיים פה חיים טובים למרות הקשיים הביטחוניים והאחרים.
