הסיפור על מצבורים של כעס מעיד, למרבה הצער, על כך שהסיכויים לסוף טוב לסיפור הזה הם קלושים ביותר, אבל אני אופטימית שלא לומר נוסטלגית ותמיד מתעקשת להציף את השאלה – האם באמת מאוחר מדי?
אף פעם לא מאוחר מדי? כשאני שומעת על מריבה גדולה בין אחים במשקים, אני מקבלת במקרים רבים את ההסבר: "הכעס הצטבר שם הרבה מאוד שנים." מאחורי המשפט, שנשמע כביכול פשוט למדי, מסתתרות משמעויות רבות שלא נאמרות, אך ברור לכל שהן שם. הסיפור על מצבורים של כעס מעיד, למרבה הצער, על כך שהסיכויים לסוף טוב לסיפור הזה הם קלושים ביותר. אבל אני אופטימית שלא לומר נוסטלגית ותמיד מתעקשת להציף את השאלה – האם באמת מאוחר מדי?
פוטו פרג'
לאחרונה צפיתי בערוץ יס דוקו בסרט על האחים פרג', משפחה נוסטלגית שעלתה מעיראק אחרי קום המדינה, והיו מודל לעסק משפחתי שפועל בהרמוניה, אפילו בסינרגיה. הכח של האחים יחד עלה על סכום החלקים. עם זאת בפנים־בפנים, במחסנים נסתרים נצברו כעסים. כך התברר בסרט שנקרא "פוטו פרג'" שעשה קובי פרג', הנכד.
בסופו של דבר מחלוקת בשאלה: האם לפתוח עוד סניפים? הובילה לנתק מוחלט בין האחים. האם יש סוף טוב לסיפור הזה? תלוי את מי שואלים. המשפחה טיפסה בסולם ההצלחה מהמעברה לארמון, אבל דווקא בתקופת הזוהר של הצילום בארץ ושל המשפחה, התחולל הקרע בין פרג' פרי לשאר האחים.
מעשה אחד = אלף מילים
מושיק הגיע למשרדי על מנת להתייעץ בנוגע לכדאיות שלו להצטרף למסלול של היוון נחלה. הוא התלבט האם כדאי שיבנה את ביתו בחצר המשק של הוריו, במושב ותיק באזור השפלה. דיברנו על היתרונות ועל החסרונות שמתלווים לתהליך והצגתי בפניו את העלות המשוערת של הפרוצדורה. מושיק נע בחוסר נוחות על הכיסא. מניסיוני הבנתי מיד שהתחושה שלו לא נבעה מהמחיר, אלא שיש שם משהו שמשקלו כבד הרבה יותר מכל מה שכסף יכול לתקן. שאלתי אותו בעדינות על ההיסטוריה המשפחתית, ומושיק חזר למשקעים משפחתיים שהעלו שכבה עבה של אבק, שהצטברה שם שנים על גבי שנים.
"אבא שלי הוא הבכור בבית," פתח מושיק את הדלת שסגרה על הסיפור המשפחתי. "אחריו נולדו ארבעה אחים ושתי אחיות. היום אף אחד מהם לא מדבר איתו." תמצית הדברים שירה מושיק בכנות, כבר בפתיח, הבהירה לי מיד שמדובר באחת מאותן מחלוקות משפחתיות שסוכמו במשפט המוכר: "הכעס הצטבר שם הרבה מאוד שנים." קשרים משפחתיים שהתנפצו ונאספו לתוך תיבת פנדורה, שאף אחד לא העז לפתוח ולהתמודד איתם, כי כולם ידעו שאין כבר סיכוי, ואת הקשר המשפחתי הזה כבר אי אפשר להציל. אף פעם לא מאוחר מדי?
"את מבינה, אבא שלי עשה את המעשה שכל אחד מהאחים היה צריך לעשות. לפני יותר משלושים שנה הסבא והסבתא שלי שקעו לבוץ כלכלי, ואבי היה היחיד שעזב הכול וחילץ אותם. הוא מכר את העסק שלו, ואימא שלי לא אמרה על כך מילה. גם אחרי שמכרנו את הבית וחזרנו לגור איתם במושב, עזבנו מסגרות של לימודים ונפרדנו מחברים, אימא שלי לא פצתה פה. אבי שילם את כל החובות של ההורים שלו." היה ברור לי שמושיק גאה באביו, "אתה יכול להגיד לילדים שלך אלף פעמים משהו, וזה לא יחלחל להם פנימה. אבל המעשה הזה של אבא שלי, היה בשבילנו שיעור לחיים."
האחים, ששערם הלבין כבר לפני הרבה מאוד שנים, התקרבו זה לזה והתחבקו. אין לי ספק שהרגע הזה לא ימלא את מצבורי המחסור ארוכי השנים, ובכל זאת, הם קיבלו מתנה. רגע יקר, שבו הם זכו לחבק אחד את השני. רגע אחד, שבו הם חזרו להיות משפחה, רגע אחד שהם כבר לא היו לבד
אחרי שנפטרו ההורים עבר המשק לידו של אביו ואחיו כעסו מאוד על כך. "אני זוכר את השתיקות. פתאום ממשפחה גדולה עם דודים, דודות, בני ובנות דודים, נשארנו רק אנחנו ואבא שלי שאיבד ביום אחד את שמחת החיים." מושיק היה כבר חייל, וכשמידי פעם עלה הנושא בהבזק של רגע, מושיק תמך בו: "את מבינה, אני באמת חשבתי שאבא צודק. אם הוא לא היה פודה בזמנו את החובות של סבא וסבתא שלי – המשק היה נמכר. הוא הציל אותם ואפשר להם להזדקן בנחת במשק ולעסוק במה שהם אוהבים. אבי לעומת זאת ניסה שנים לפני הפיצוץ עם האחים לפייס אותם ולמצוא פתרונות, שלא סיפקו את רצונם. אני חשבתי שהוא מתכופף לרצונותיהם, כעסתי על כך שהם מנצלים את טוב ליבו ועודדתי אותו להילחם בהם. המעניין הוא שאף פעם הוא לא הגיב לכעס שהתעורר אצלי כלפיהם; כאילו ידע שיום יבוא ואבין."
מושיק שתק, ואחרי מספר רגעים שאלתי אותו מה הוא חושב היום. "היום הזה הגיע. היום אני מבין את המחיר הכבד שאבא שלי שילם, ואני לא מדבר על מה שהוא עשה למען הוריו. אני מדבר על הנתק מהאחים שלו… בחתונות שלי ושל אחיי אף אחד מהדודים ובני הדודים לא היה," אמר בעצב מהול בכעס. "זה קרע לו את הלב." מושיק המשיך וסיפר על הקשר הנהדר שיש בינו לבין אחיו ואחותו, על הילדים שלו, שמלוכדים כל כך, וגם על אבא שלו "שנשאר לבד."
מריבה בת עשרות שנים -אף פעם לא מאוחר מדי?
במשפחה של מושיק חלפו עשרות שנים מאז הנתק. אביו והאחים שלו לא נהיים צעירים יותר. האם אתם חושבים שמאוחר מדי לנסות לשקם את היחסים? אני חושבת שאף פעם לא מאוחר מדי. אופטימית, אמרתי כבר. תמיד שווה לנסות. מקסימום לא נצליח, הרי ממילא הם כבר שם, בריב ובנתק.
נחזור למשפחת פרג'. הבמאי והשחקן קובי פרג', בנו של האח הצעיר במשפחה, יצא להתחקות אחר ההיסטוריה המשפחתית לחטט בארכיונים הפרטיים, כדי לגלות את קורות המשפחה ולנסות לפתור את חידת התפוררותה והיפרדותם זה מזה.
סיפור השושלת המשפחתית, שקיבלה את הכינוי "משפחת הצילום הראשונה בארץ" ושתרומתה לענף הצילום בארץ הייתה עצומה. אבל אחרי שבר משפחתי גדול, זכתה לכינוי נוסף שהסתכם במשפט אחד: "הכעס הצטבר שם שנים." ובכל זאת, לפני שלוש שנים הגיעו לפרמיירה של הסרט האחים פרג' המיתולוגיים אחרי נתק ארוך שנים. בכתבה דוקומנטרית תועדו הרגעים, בהם ילדיהם הכירו זה את זו בפעם הראשונה. מרגש עד דמעות, ובכל זאת ריחפה מעל שאלת השאלות – האם היה זה מאוחר מידי?
יש כאלה שוודאי יגידו שאת הגשר הזה כבר אי אפשר לבנות מחדש, ובכל זאת בסוף הכתבה היה רגע אחד שהרעיד אצלי מיתר של התרגשות ומעט תקווה. האחים, ששערם הלבין כבר לפני הרבה מאוד שנים, התקרבו זה לזה והתחבקו. אין לי ספק שהרגע הזה לא ימלא את מצבורי המחסור ארוכי השנים, ובכל זאת, הם קיבלו מתנה. רגע יקר, שבו הם זכו לחבק אחד את השני. רגע אחד, שבו הם חזרו להיות משפחה, רגע אחד שהם כבר לא היו לבד.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
