גלים של תקווה

אלי אמיתי מחבר הספר "גם לתקווה יש עוד מקום", שנולד במושב מגדים, מספר על ילדותו בבית יתומים, הלימודים בפנימיות, הקריירה הצבאית והרגש הפטריוטי שמוביל אותו

"פרידה – זוהי כותרת חיי. זוהי המשמעות לדרך בה פסעתי אל הלא נודע מאז בחרו בי החיים והשאירו לי להחליט אם אצטרף אליהם", במילים אלה נפתח הספר המרתק "גם לתקווה יש עוד מקום" שכתב אלי אמיתי.

בספר "גם לתקווה יש עוד מקום" (הוצאת ספרי ניב) תיאור סיפור חיים שתחילתו בטרגדיה והמשכו בבחירה בתקווה. בילוי משפחתי בים הסתיים במוות ובפרדה מאימו ומאחיו. אביו המתייסר התקשה לאחות את השברים, ואת אלי ואחותו הקטנה העבירו לבית יתומים ובהמשך לפנימיות עד גיוסו לצבא. מאז זימנו החיים לאלי מבחנים והחלטות גורליות. "הספר שלי עוסק במסע שעברתי בנתיבי החיים עם כל צמתי ההכרעה בצבא ובאזרחות," אומר אלי, בוגר תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בלימודי ביטחון, שניהם באוניברסיטת ת"א.

אלי אמיתי (65), תת אלוף במיל', מנהל צוות בחברת "סטביליטי" ואב לשתי בנות, נולד במושב מגדים בחוף הכרמל כבן למשפחת אמסלם, שעלתה ממרוקו באוניית מעפילים בזמן שלטון הבריטים. הבריטים הפנו את האנייה לקפריסין בה שהו היהודים במחנה מעצר. אימו של אלי הייתה עם ילדה בת שנה וחצי בשם אסתר ובמשך שבעת החודשים שבהם שהתה במחנה ילדה את בנה השני. עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל עלתה המשפחה לארץ והתחנה הראשונה שלה הייתה מעברת "נווה שלום".

כשאסתר חלתה הפנו את אימה לבית חולים "הדסה" בתל אביב וכשהלכה הנחו אותה להשאירה ללילה. למחרת, כשהגיעה לאסוף את בתה נאמר לה שהיא מתה. "הוריי היו אנשים פשוטים שמאמינים למה שאומרים להם במוסדות הרשמיים של המדינה", מספר אלי. "הם לא ערערו על הקביעה שהיא מתה, רק ביקשו לקבור את הילדה. נאמר להם שהרבנות דואגת לקבורה".

שנה לפני שנולד אלי נפלה אחותו בת שבע מהשולחן, קיבלה מכה בראשה ונפטרה. לדברי אלי אביו לא דיבר על המוות של בתו אסתר, אלא רק כשקיבל תזכורות מהמדינה בדמות צו גיוס על שם הבת, דבר שהעצים את הכאב.

בכך לא הסתיימו האסונות במשפחה. ב-6 באוגוסט 1960 כשאלי בן 3 בלבד, טבעו למוות אימו ואחיו. "אבא לקח אותנו לים ורצינו לשחות," נזכר אלי. "אימא לקחה אותי ביד אחת וביד השנייה את אחי שמעון שהיה בן 12 וחצי. נכנסנו למים ונתקלנו במערבולת. שלושתנו נסחפנו לעומק הים. אימא שלי דחפה אותי כלפי מעלה עד שהגיע אדם מהחוף שמשך אותי והציל את חיי. לצערי לא היה מי שיעזור לאימי ולאחי שירדו למצולות."

האסון פיזר את המשפחה. האב שלא יכול היה לשאת לבדו בעול גידול הילדים, שלח שלושה מהם לפנימיות. אלי היה עדיין עולל והשישי משבעת הילדים הנותרים, נשלח עם אחות קטנה ממנו לחסות בבית היתומים בחדרה, ממנו הוא זוכר רק פרדס שהיה בקרבת מקום.

"למרות שהייתי בן 3 ואחותי הייתה בת שנה וחצי תפקדתי כאח הבוגר ושמרתי עליה," משתף אלי. "אני זוכר ששמעתי בלילה הרבה ילדים יתומים כמוני שבוכים. גם אני רציתי לבכות, אבל ידעתי שיש לי אחריות לדאוג לאחותי. הלכתי אליה לראות שהיא בסדר, שיש לה שמיכה להתכסות איתה. דאגתי לא רק לאחותי, אלא גם לילדים אחרים שהיה להם יותר קשה. גיליתי שמתוך המצוקה אני מגלה יכולת מנהיגות."

בגיל שש העבירו אותו ל"נווה מיכאל" בפרדס חנה, מקום מפלט נוסף לילדים ממשפחות הרוסות. הוא מתאר את עצמו אז כילד שובב ותזזיתי, משם גם ההתקשחות, הקרקע שעליה צמחה תפיסת העולם שגיבש לפיה "החיים הם מאבק בלתי פוסק".

בשלב מסוים עזבה אחותו את הפנימיה, אבל הוא המשיך עד כיתה י"ב במסגרת פנימייה עד לגיוס לצה"ל.

רצית ללכת לשייטת. המוות של אימא שלך בים לא הרתיע אותך?

"לא, להיפך. דווקא בגלל המוות של אימא רציתי לחקור את הנושא הזה לעומק. רציתי להתמודד עם הפחד הזה. התאמנתי בכיתה י"א ו-י"ב לקראת השייטת וידעתי שאני חייב להיות שם. בגיבוש של השייטת הצטיינתי, אבל בסוף המסלול קראו אליי המפקדים ואמרו לי שלא אסיים כי לא סיפרתי להם את הסיפור על אימא שלי. הם חששו שזה עלול להשפיע עליי, למרות שהייתי בטוח שזה לא ישפיע עליי. הייתי שבור כשהלכתי לבקו"ם ועד היום ההחמצה הזאת מהדהדת בי, למרות שעשיתי קריירה צבאית מפוארת."

הספר מתמקד במסלולים שחצב אלי במו ידיו כדי לפלס את דרכו בצבא, החל מגיוסו לצנחנים וכלה בדרגות הפיקוד הגבוהות. בין היתר כיהן כמפקד חטיבת הנח"ל, מפקד עוצבת לבנון וכראש חטיבת המבצעים במטכ"ל. בדצמבר 1997 היה אלי אמיתי יעד למארב חיזבאללה.

כאשר פיקד אלי על גזרת הביטחון בלבנון – הזירה שרוב חייו בצבא הייתה מנת חלקו. כמפקד צעיר במבצע ליטני 1978 נלחם בלבנון ונפצע, כמפקד פלוגה בצנחנים וסגן מפקד גדוד במלחמת שלום הגליל נפצע פעמיים ובשנת 1996 הוענקה לאלי דרגת תת אלוף והוא התמנה למפקד עוצבת הלבנון ועיצב בעזרת כל כישוריו וניסיונו את אופי וסגנון הלחימה כדי להלום באויב שמנגד – החיזבאללה. במהלך תפקידו בלבנון הפך ליעד מרכזי של החיזבאללה שחיפש כל דרך להתנקש בחייו.

ב-1997 ביום בו חזר לגזרה לאחר שנעדר ממנה כשבוע בשל האבל על מות אביו, יצא למוצב "ריחן" בשיירה של שלושה רכבי מרצדס. על פי סימנים היה ברור שחוליה נמצאת בשטח, נותרו רק שני נעלמים לפתור: היכן היא, ומה בכוונתה לעשות. כשאמיתי סיים לתדרך את הלוחמים בריחן הוא יצא דרומה לכיוון עאישייה, ואז כשהשיירה נסעה בשטח נחות, נפתחה עליה אש מקלעים וטילי נ"ט מאחור מטווח של 150 מטר מהכביש. אמיתי וחיילי החפ"ק שלו קפצו מכלי הרכב והסתערו לעבר הגבעה ממנה נורתה האש. הם הרגו שני לוחמי חיזבאללה. שאר המחבלים בשתי חוליות שהציבו את המארב, ניתקו מגע ובמרדף שהתפתח אחר הנסוגים נהרג מחבל נוסף. בפעולה הזאת נפגע אמיתי מכדור ברגלו והקשר שלו איתי נפגע בראשו. אמיתי טופל בשטח והמשיך לפעול. חמישה ימים לאחר מכן הוא נפצע שוב, כשליווה את אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין למוצב צד"ל בברעשית. בהגיעם למוצב קידמה אותם הפגזת מרגמות, ואמיתי נפצע קל בגבו בתוך כדי ריצה למחסה. הוא הועבר לבית החולים בצפת, טופל וחזר ליחידה בו ביום. "אני פצוע ומוכן לשים את הגוף שלי על מוקש כדי להציל את המדינה," אמר.

עם פרישתו מצה"ל ניהל אלי את רשות הטבע והגנים במשך כעשר שנים ולאחר מכן היה אחראי על פרויקטים באפריקה. בשנים האחרונות סגר מעגל כשהציעו לו להיות מנהל כפר הנוער "כפר גלים" – המקום בו החלו חייו, סמוך למקום שבו טבעו אימו ואחיו.

געגועים לאמא

באופן טבעי המוות של אימו השפיע עמוקות על אלי, שגם בחר להקדיש לה את ספרו: "הספר מוקדש לאימי פיפין שנפרדה ממני בהיותי בן שלוש ושחותמה מהדהד בי ומעצב את חיי עד היום. למרות שאיבדתי את אימי בגיל צעיר מאוד אני זוכר את החום והאהבה שהיא נתנה לי והתחושות האלה ליוו אותי במשך זמן רב, לצד התחושה הקשה של הפרידה. הרגשתי את היד החמה של אימא שלי ופתאום היא נעלמה לי. זה הותיר בי משהו לא פתור. לא עיבדתי את האובדן של אימא. היום אני יכול לראות סרט על ילד ואימא ואני בוכה כמו ילד קטן."

למרות שנפרד מאימו בגיל צעיר מאוד היה אלי איש משפחה ששואב ממנה הרבה כוחות לאורך כל חיי. "מאז שבנותיי נולדו הן מרכז חיי. הן שנותנות לי את האור בחיי, נוכחותן מעניקה לכל רגע בחיי משמעות וחיים," הוא כותב בספרו.

בתו של אלי לקחה אותו למזכיר המושב שנפטר לאחרונה שסיפר לו על המוות של אימו, כפי שהוא זכר אותו. "המזכיר אמר לבת שלי: עד היום אני כועס על קיבוץ החותרים שאספו את החול מחוף הים לבנייה ובשלב מסוים הוציאו חול מתוך הים וכך נעשו בורות שלא הורגשו ממבט מהחוף וזה מה שגרם לבורות ולמערבולת שבה הם מתו."

היו לך מחשבות מה היה קורה אם אימך לא הייתה מצילה אותך? אולי היא הייתה מצילה את עצמה?

"אימא לא וויתרה עליי וכמו כל אימא היא הקריבה את חייה למען בניה. שלושתנו היינו במצב מאוד קשה. היא עשתה כל שיכלה ודחפה אותי למעלה."

יש לך מחשבות מה אימא שלך הייתה אומרת על כל מה שעברת בחיים?

"אני לא יודע, אבל אני חושב שהיא הייתה גאה בי שאני עושה מה שאני אוהב ותורם למדינה. אם היא ליוותה אותי מלמעלה לאורך השנים האלה היא בטח ראתה כמה התגעגעתי אליה וכמה הרגשתי בחסרונה. ללא ספק הרגשתי בכמה אירועים מסוכנים בהם ניצבתי שאימא שומרת עליי."

הספר מלא בגעגועים לא רק לאימו של אלי, אלא גם לארץ ישראל הישנה והטובה. אלי זוכר ילדות תמימה עם קשר עמוק לאדמה. "חרשנו את האדמה וקצרנו בחרמש," הוא מספר. "לכל מקום הגענו על גבי עגלה, אליה היה קשור פרד. איתו הסתובבנו ברחבי המושב שהקים אבי בשנת 1948. היו לנו פרות שחלבנו במו ידינו – זאת הייתה תקופה אחרת, חיים אחרים."

מה גרם לך לכתוב את הספר?

"האהבה לעם ישראל והרצון לעזור לאנשים שעוברים קשיים בדרך כמו שאני עברתי. בספר שלי אני מבקש להדגיש את חשיבות חינוך והערבות ההדדית שהייתה מנת חלקי לאורך שנים רבות. בכל שנות ההתבגרות שלי למדתי עם ילדי פנימיות מכל חלקי העם, גם בצבא ובמסגרת החינוך שניהלתי דאגתי לעשות ככל יכולתי כדי שנהיה חברת מופת בעלת ערכים של סולידריות, קבלת השונה ועזרה הדדית."

קראת לספר "גם לתקווה יש עוד מקום". איך מצאת מקום לתקווה עם כל המכות שנטחו עליך בחיים?

"זאת שאלה טובה. אני מניח שזה קשור לכך שגדלתי במסגרות מחוץ לבית ומגיל צעיר מאוד הייתי עצמאי. זה גרם לי להבין שיש לי יכולות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא. לא כל ילד מבין מה היכולות שלו כי גם אם הוא חוטף מכה, יש לידו אבא ואימא או אח גדול שידאגו לו. לי לא הייתה מעטפת כזאת. הייתי צריך לדאוג לעצמי וידעתי שמה שאני לא אעשה בשביל עצמי אף אחד לא יעשה. זה לא היה פשוט. ישנתי עם שבעה ילדים בחדר, עם שמיכת צמר לא נעימה, אבל לא התפנקתי. אמרתי לעצמי: 'אל תדרוש כלום מאף אחד, יש לך יכולות להתמודד עם הכול'. את המסר הזה רציתי להעביר באמצעות הספר לאנשים שמתמודדים היום עם משברים מכל סוג. זה יכול להיות אובדן, מוות, גירושין, מצוקה כלכלית. כל אחד נקלע לקושי, השאלה איך הוא מתמודד איתו – הוא יכול למצוא דמות לחיקוי כמו מפקד נערץ שיעזור לו כמה שהוא יכול, אבל בסופו של יום הוא צריך להבין שהוא לבד ושיש לו כוחות להתמודד". כל אדם חייב להבין שיש בו כוחות גלויים והרבה סמויים שבעת משבר או צרה הם משתחררים ועליו לפעול ברצון ובאמונה גם כשקשה כשבתבונתו לעשות וליצור בדרכו שלו".

לדבריו הספר שלו מיועד לבני הנוער, לאלה שצריכים עידוד לנוכח קושי, לאלה שבאמצעות הסיפור יראו צד נוסף, לאלה שחייבים להאמין בכוחם הטמון והחסוי שישתחרר במצבים אחרים וקשים, לאנשי חינוך, לחיילים – אליהם הוא רוצה להעביר את המסר שיש עוד הרבה מקום לתקווה. "אני רוצה להסביר להם שהם ייקלעו למצבים קשים, אבל שיידעו שיש להם כוחות גדולים להתמודד עם הקושי", הוא אומר. "אני מתאר בספר קרבות בהם השתתפתי והובלתי, בעיקר בלבנון. זאת הייתה זירה שצה"ל לא ידע להתמודד איתה כי התמודדנו מול לוחמי גרילה. בחלק הזה של הספר אני מבקש להעביר מסר חשוב על מנהיגות ואני מאמין שמי שיקרא את הספר יוכל לקבל כלים גם בתחום הזה".

בספרו מספר אלי אמיתי על אחת משיחות הטלפון הגורליות שקיבל בשנת 2015 מראש המועצה האזורית חוף הכרמל. "כרמל סלע ז"ל ביקש ממני לבדוק אם ארצה להגיש את מועמדותי לניהול כפר הנוער 'כפר גלים'. כל זיכרונות הילדות צפו לנגד עיני. מושב מגדים, חוף הכרמל, הר הכרמל הירוק, גידולי החקלאות במושב, פרות החליבה, הפרד – חמידו, הבית הקטן שמספרו עשרים, כפר הנוער בו למדתי, ריחות וטעמים, אחיי הגדולים ואחותי חנה הצעירה. כל אלה היו הרקע והתפאורה לזיכרון העד של אימא ולפרידה ממנה. כמובן שהסכמתי. כפר הנוער 'כפר גלים' נמצא מצפון לקיבוץ החותרים שניצב מצפון למושב מגדים. כשעבדתי שם השקפתי על הים הכחול מחלון משרדי לא רחוק ממקום הטביעה של אימי כשממזרח נשקף אליי ההר אליו רצתי בחופשות מהפנימייה – זאת למעשה הייתה סגירת מעגל."

הספר "גם לתקווה יש עוד מקום" זמין בחנויות הספרים המקוונות.