תינוק בריא ומקסים ילדה גוני אלון (34) מנען, אם פונדקאית שבחרה לעבור הריון ולידה עבור משפחה בה האימא לא יכלה לשאת הריון נוסף בשל סיבה רפואית, מתוך "רצון להוקיר את הטוב בחיים שלי"
הכול התחיל כשגוני, נשואה לדרור ואם לשני ילדים, לביא (5) וכרמל (3.5), יועצת חינוכית בחטיבת הביניים של בית הספר רבין במזכרת בתיה ומטפלת רגשית בשיטת CBT, חשה שמשהו חסר בחייה. "זה התחיל לפני כשנתיים, הייתי אימא לשני ילדים צעירים ועבדתי באינטנסיביות בעבודה שאני אוהבת ובכל זאת חשתי חוסר בעולמי הפנימי. רציתי להכניס לחיי פעולה לערך של נתינה, של עזרה, עשייה למען האחר".
"הלכתי עם התחושה הזו, עם השאלה מה אני מכניסה לחיי שיעסוק בנתינה", מספרת גוני, "על אף שבעבודתי כיועצת ומטפלת יש המון נתינה, חיפשתי לעשות עוד שלא במסגרת העבודה. חיפשתי התנדבויות ועלו כל מיני רעיונות, עד שעלה הרעיון של הפונדקאות". גוני, בת שביעית למשפחת גורן הענפה, ובעלה דרור החליטו שהם רוצים שני ילדים במשפחתם, "ועלה הרעיון להיכנס להריון וללדת כמתנה למשפחה אחרת".
גוני התלבטה עם הרעיון "היו לי חששות ומניעות. שיתפתי את בעלי במחשבות ובלבטים, עד לאותו ערב שבו הוא פתח מחשב, חיפש ומצא חברת פונדקאות ורשם את הפרטים שלי".
"גורלנו נקשר"
להיות פונדקאית עבור משפחה אחרת, לעבור הריון על השינויים הפיזיים וההורמונליים לגוף ולעבור לידה, מתוך ידיעה וכוונה שהתינוק שבילה ברחמך תשעה חודשים מיועד למשפחה אחרת, איך עושים את זה? אני שואלת את גוני.
"עברתי שני הריונות של שני ילדי באופן קל יחסית והייתה חווית לידה טובה. הרגשתי שאני מוכנה לעבור שוב הריון ולידה ולתת ילד למשפחה שאין לה דרך אחרת שלא בפונדקאות להכניס עוד ילד, עוד אח למשפחה. זה לא אומר שלא היו לי חששות, הייתי צריכה לאזור הרבה אומץ. יש אי ודאות איך הפעם הגוף יחווה את ההיריון, איך הילדים שלי יקבלו את זה, סיכונים שיכולים לקרות בכל הריון. לקחתי צעד אמיץ וגיליתי על עצמי המון דברים חדשים".
דווקא על ה"מה יגידו בקיבוץ" לא בזבזה גוני זמן ומחשבות. "המשפחה מאוד חיזקה ופרגנה והייתה גאה בהחלטה שקיבלנו". כשהבטן החלה להראות, הוזמנה גוני לשתף בשיח פתוח את חברי הקיבוץ, היא ראתה בכך הזדמנות לעורר השראה, להעז ללכת אחרי חלומות. "קיבלתי תגובות מרגשות, מפרגנות ומחזקות. זה נוגע לאנשים בלב".
לאחר ההתקשרות הראשונית עם חברת הפונדקאות, תהליך שכולל בדיקות רפואיות וגם בדיקות פסיכולוגיות לאישה ולבעל שכוללות בדיקה של חוסן נפשי, כוחות ותמיכה מהבית, עושה הסוכנות התאמה בין הפונדקאית למשפחה ומזמינה אותם ל"פגישה עיוורת", "אנחנו סיפרנו על עצמנו והם על עצמם, התחברתי לזה שיש להם ילד אחד בן שבע, ושלא הצליחו להביא עוד ילדים לעולם, והם רצו להרחיב את המשפחה ולהעניק אח לבנם".
גוני אומרת שמטרת המפגש לראות שיש התאמה ושעד החתימה על ההסכם ניתן לומר שלא מתאים. "הכול נעשה ברגישות רבה לאורך התהליך כולו. החלטנו להמשיך עם הזוג, חתמנו על חוזה מאוד מסודר, עם המון סעיפים, על הכול דיברנו מראש. האימא הגיעה לכל בדיקה, זה היה חשוב לה וחשוב לי ולשמחתי הם נתנו בי אמון שאני עושה מה שצריך ולא היו רגשות לא נוחים, הרגשתי שדואגים לי, שרואים אותי ותוך כדי נוצרה חברות, גורלנו נקשר".
"מתוך האובדן החלטתי להמשיך"
אבל כמו שקורה לפעמים בחיים, לא הכול הלך חלק. אחרי חתימת ההסכם מתחילים בתהליך החזרת העוברים (הקפואים) לרחמה של גוני. בעודה מחכה להתחיל בתהליך אביה נפטר במפתיע מחיידק טורף. "הוא היה כמעט בן 76, בשיא חייו, אדם שמטייל, אוהב חיים, דמות להשראה, גם כיום אני מאוד מחוברת אליו. זה היה פתאומי ולא הספקנו להיפרד ועברתי טלטלה גדולה, רגשות של אבל ותדהמה וביום שהסתיימה השבעה היה צריך לעבור את תהליך החזרת העובר. עלו אצלי שאלות, להמשיך, לעצור, מה אני רוצה לעשות? ודווקא מתוך האובדן החלטתי להמשיך. בחרתי לעסוק בנתינה, בעזרה למישהו, וזה עזר לי להתמודד עם האובדן של אבא שלי שמאוד תמך והיה גאה בי על הבחירה הזו".
שלוש פעמים נעשו החזרות של עוברים שלא הצליחו. "היה מתסכל, לא נעים, ההורמונים מציפים והתמודדות עם תסכול ועם אבל. צריך להתמודד, לנסות פעם ועוד פעם, ולהאמין שיש לי כוחות, יש לי חוסן, שאני יכולה לעשות את זה". לקראת ההחזרה בפעם הרביעית עשתה האם שוב שאיבת ביציות. עובר אחד הוחזר ונקלט. "הצלחנו. היה משמח מאוד".
ההיריון נקלט, סקירה ראשונה עוברת בהצלחה, ועם הנראות של הבטן משתפים גוני ודרור את ילדיהם הקטנים בבשורה. "קנינו ספר ילדים שעוסק בפונדקאות 'מי ידגור על הביצה?' שמספר על זוג תרנגולים שנעזרו בתרנגולת אחרת כי רצו אפרוח. סיפרנו לילדים שהכרנו זוג, כמו התרנגולים, שרוצים ילד, אבל האימא לא יכולה ללדת ושאלנו אותם אם יש להם רעיון מה אפשר לעשות. לביא בן ה-5 אמר 'שאמא שלנו תוליד להם תינוק', וזה היה מרגש שזה בא ממנו. חיזקנו אותו על הרעיון היפה ואמרנו שגם אנחנו חשבנו על אותו פתרון, כולנו יחד שומרים על התינוק וכשיהיה גדול ויצא מהבטן נביא אותו למשפחה. הילדים קיבלו יפה את ההסבר ומאוד התרגשו. נפגשנו גם עם המשפחה ועם הילד שלהם ונוצר חיבור בין הילדים שלנו לילד שלהם. היה לי חשוב בכל התהליך להעביר לילדים שלי מסר חינוכי של עזרה ונתינה לאחר, להוות בשבילם מודלינג, שאנחנו לא רק מדברים על זה אלא עושים את זה".
"בשמחה אתמודד למען הדבר הגדול שנתתי"
כחודש לפני תאריך הלידה המשוער נפגשו המשפחות בבדיקה שגרתית וההורים המיועדים וילדם נסעו לחופשת קיץ בכרתים. דווקא אז, מוקדם מהצפוי, הייתה לגוני ירידת מים ובאותו לילה נסעה ללדת, לידה שהתפתחה לניתוח קיסרי כיוון שהעובר היה במנח עכוז. "האחיות שאלו אותי אם אני רוצה להחזיק את התינוק או לראות אותו, וכיוון שההורים לא היו, ביקשתי לראות שהכול בסדר, אבל לא החזקתי אותו. הסבתא הגיעה והחזיקה את התינוק והייתה לי הקלה גדולה שלמרות שהוא נולד חודש לפני הזמן הכול עבר בשלום, והתינוק נולד במשקל טוב. תחושה של סיפוק, של התרוממות רוח".
איך מצליחים לא להיקשר לתינוק שגדל בתוכך? אני מקשה.
"לא נקשרתי לתינוק בכלל, ידעתי שיש לי חוסן להפריד, הוא לא שלי בשום צורה. נקשרתי לרעיון, ראיתי כמה התהליך מדהים ומעצים, רציתי לסיים בטוב ושיצאו בידיים מלאות. זה לא ילד שלי. ההיריון היה לשם הנתינה. אני ואם התינוק בקשר כמעט יומיומי, זה ממלא בשמחה, בסיפוק, בגאווה ובהתרוממות רוח. הרעיון הפך למעשה שלם".
ואחרי הלידה, אין ריקנות? תופעות פיזיות, הורמונליות?
"יכול להיות שתהיה גם ריקנות, ואחפש משהו אחר לעשות ולתת. עברתי שתי לידות, התכוננתי נפשית וזה עוזר. מלאות השדים, הכאבים, זה יעבור, זה זמני לעומת הבאת ילד לעולם. זה עוד חלק שבשמחה אתמודד למען הדבר הגדול שנתתי, המעשה הגדול להעניק להם ילד. ידעתי שאני מוכנה פיזית ונפשית למעשה של הבאת ילד לעולם עבור משפחה אחרת, זה ערך חשוב ואני אמשיך לחפש איך לתרום".
היה שווה את המסע
לגוני יש תמיכה ממשפחתה הגדולה שבקיבוץ וגם מחברי הקיבוץ "שהתייחסו אלי כמו ליולדת, הביאו מאכלים והיו תגובות מחזקות, זה מרגש ועוזר לתהליך ההחלמה". היא אומרת שבחיים האמיתיים לא כל אישה שמביעה התעניינות בתהליך תוכל לשמש פונדקאית, וכי נושא התמיכה הכרחי. "מי שעושה זאת ללא תמיכה וממניעים כספים יהיה לה קשה" אומרת גוני.
תישארו בקשר עם המשפחה?
"לא דיברנו מה יהיה אחרי הלידה. אנחנו בקשר עם המשפחה וקבענו שיבואו לבקר ולהראות את התינוק לילדים שלנו, שבאו גם לבית חולים אחרי הלידה וראו אותי. האימא בודקת שאני מרגישה טוב, הגורל נקשר. מניחה שנלווה את הילד שיגדל, מה שיהיה יהיה. התרוממות הרוח שלהם, לראות אותם מאושרים, היה שווה את כל המסע.
זו הייתה החלטה אמיצה, למרות שהיו חששות. אני מרגישה שהמעשה הזה פתח לי פתח לעשות דברים אמיצים נוספים. פתחתי קליניקה לטיפול, אני יכולה לעשות כל כך הרבה, ויש הבנה של עצמי כמה יש בי. ללכת לפי הערכים שאני מאמינה בהם נותן תחושת אושר טהורה, אני עושה מה שאני מאמינה בו, מכניסה את הערכים לחיים, וזה ממלא אושר, סיפוק ותחושה טובה. זה ערך חשוב לי בחיים ואני אמשיך לחפש איך לתרום".
תגובה אחת
הערכה ענקית לרעיון ולביצוע! נראה שהתא המשפחתי הראשוני שלך מאוד הרמוני וחזק!
יישר כוח!