מה בסך הכול רוצה הבן אדם? לשמור על כושר במכון בלב קלאנסווה מול מסך שמציע סרט רגוע. אז רוצה
הלכתי למכון הכושר הקבוע שלי בקלנסווה.
לקח לי קצת זמן להגיע להחלטה הזאת. בזמן שהתלבטתי בעניין, שמעתי על מטוס ישראלי שנחת בשבוע הראשון למלחמה בדאגסטן – מסתבר שיש מקום כזה בעולם, והוא חלק מהפדרציה הרוסית, והוא אוטונומי, והוא מוסלמי, ותושביו מוטרדים מאוד משתי שאלות:
- למה אנחנו לא מופיעים על הגלובוס ואף אחד לא שמע עלינו?
- למה מאפשרים ליהודים לחיות?
על השאלה הראשונה לא נראה שיש לדאגסטנים הרבה השפעה, ועל כן הם נשארו בגדר חור שחור על המפה, אבל על השאלה השנייה החליטו כמה עשרות דאגסטנים ליטול בידיהם את היוזמה ולהפסיק את חייהם של לפחות מספר יהודים – אלו שישבו במטוס שנחת אצלם, כנראה בטעות.
כוחות משטרה רוסיים שהוזעקו למקום הצילו את חייהם של אותם יהודים וישראלים, ומכיוון שאני אדם בעל מוח עסקי פורה, מיד כששמעתי על האירוע עלה במוחי רעיון לסטארט-אפ שיכול להכניס לי כסף: לייצר עבור ישראלים שבוחרים לטוס בימים אלו לדאגסטן ולמדינות ידידותיות מסוג זה, קרם גוף בניחוח שווארמה.
זאת, מאחר שאין לי ספק שכל מי שינחת בתקופה זו במדינות כמו דאגסטן ודומותיה, יעשו ממנו שווארמה-עגל במקרה הטוב, אז למה לא להתכונן ולקצר תהליכים?
הבעיה היא הדרך
כמה ימים אחר כך חזר ועלה במוחי עניין השווארמה, כששאלתי את עצמי בשבוע הראשון למלחמה מה אני עושה בעניין האימונים בחדר הכושר הקבוע שלי בקלנסווה.
על חדר הכושר בקלנסווה כתבתי בטור "שיר השרירים", שהופיע בזמנו בעיתון הנוכחי. זהו חדר הכושר הטוב ביותר שהייתי בו מימיי, והייתי במהלך חיי בכמה וכמה כאלה. המקום מושקע לעילא, הבעלים משוגע לדבר ופתח אותו מתוך אידיאולוגיה ולא משיקולים עסקיים דווקא, יש בו מכשירים באיכות מעולה ובכמות שמספיקה לעשרות המתאמנים המצויים בו בכל שעה, הוא פתוח סביב השעון, 24 שעות ביממה, והכי נחמד ומלבב בעיניי – יש בו עשרות חוגי ספורט וכושר לילדים ונוער, כולל ילדות, מכל הגילים, כולל עשרות זאטוטים בני ארבע וחמש, המתאמנים על הדשא הסינטטי שברחבה בחצר.
אני זקן המכון, אז גם היחס אלי מכובד, ונעים לי להגיע אליו בכל שעה פנויה ומדי יומיים, כי לא טוב להתאמן ברציפות, יום אחרי יום.
הבעיה היא הדרך אליו.
שכן הדרך אליו עוברת בכביש הראשי של אזור התעשייה, שהוא גם כביש הכניסה ליישוב וגם מעבר דרכים לכביש 444, ובמקרים קודמים של מצבי לחימה, במבצעי צה"ל קודמים, היה הכביש נמלא בצעירים חמומי-מוח שחיפשו מכוניות של יהודים לעשות במכוניות שפטים.
אני מדגיש שמדובר בגילים הצעירים. האוכלוסייה המבוגרת בקלנסווה רואים עצמם אזרחים ישראלים לכל דבר ועניין. באוכלוסייה הצעירה הדברים קצת שונים.
כאן גם המקום לציין שאני מאוד אוהב לאכול שווארמה ב"שווארמה הכיכר" בקלנסווה, שלדעתי היא אחת השווארמות הטובות בארץ, וגם המחיר שלה, כמקובל, הוא חצי ממחיר שווארמה בנתניה.
הבעיה מתחילה כשאני מדמיין שאני מחליף את הכבש על השיפוד המסתובב. איכשהו הרעיון הזה לא עושה לי טוב בנשמה. עם זאת, קיבלתי פסק זמן בדילמה איך לנהוג, לאחר שאחת מבנותיי אושפזה ביום הראשון למלחמה בבית החולים "כרמל" בחיפה.
כידוע לקוראיו הקבועים של טור זה, אני נוסע מדי יום או יומיים, לפי הצורך, אל בתי שהיא נכת-צה"ל 100+, המתגוררת ביפו, בשוק הפשפשים. זה כשלעצמו תיק מספיק כדי למלא בו את הימים והשעות, אבל עדיין מותיר בידי זמן להתאמן בקביעות במכון, ואפילו לכתוב את הטור הזה.
אבל כשהצטרפה גם הבת השנייה ב"כרמל" בחיפה לסבב הנסיעות, השתנו סדרי העדיפויות, וכשחזרתי הבייתה עייף עם ערב, מכון הכושר לא היה ביניהן.
זה נתן לי תירוץ במשך שלושה שבועות שלא לנסוע להתאמן, עד שהרגשתי שהגוף והנפש זועקים לחזור לאימון. כמות הזעם והתסכול שהצטברו בי לנוכח פני ממשלת החורבן והטרלול, ולנוכח התוצאות הקשות של התנהלותה, חיפשו מקום לפרוק אותם.
בינתיים, אציין כאן, הלכנו חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני פעמיים אל רופא השיניים הקבוע שלנו בבאקה אל גרביה. גם בביקורינו אצל רופא השיניים שלנו וגם בהסתובבות בכפרים הערביים שסביב היישוב שלנו הייתה לי הרגשה שהפעם זה משהו אחר. שבניגוד ל"זקן לבן", "תחתוני תחרה", "אשכי ברזל" ו"איבר הפלדה" – או איך שלא קראו לכל המבצעים הצבאיים ההם שאינני זוכר את שמם ושדומים זה לזה כמו שני אברכים בישיבה – הפעם יש תחושת זעזוע גם בקרב הציבור הערבי לנוכח הטבח שנעשה בעוטף, ויש איזו קבלה שקטה של מה שקורה עכשיו.
אז נסעתי למכון.
"חובה לשמור על דו קיום ולא להיכנע להסתה של סמוטריץ' ובן-גביר", סיננתי בין שיניי לחניה המודאגת.
עיניו ופניו של אחיו הצעיר של בעל המכון אורו כשראה אותי. הוא חייך חיוך רחב והושיט ידיו ללחיצה וחיבוק חם.
"התגעגענו אליך", הוא אמר.
"הייתי על הקו בין בית החולים כרמל שבו אושפזה בת אחת שלי, לבין יפו שבה מתגוררת הבת שלי הנכה", אמרתי במבוכה. התירוץ שתכננתי בשלושת השבועות האחרונים לא נשמע לי משכנע פתאום.
הוא גילה אמפתיה. "תצטרך להתחיל בקטן," אמר. "השרירים שלך בטח לא רגילים למאמץ עכשיו."
ושוב הרגשתי בבית.
בלתי נשכחים
עליתי על ההליכון והפעלתי אותו.
"איזה כיף לחזור למכון", חשבתי. "לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ".
מולי ניצב מסך ההליכון הגדול המיועד להפיג את השעמום בזמן הדריכה במקום. הדלקתי אותו וחיפשתי סרט כלשהו ביוטיוב. עלו כמה אפשרויות על המסך, בחרתי בסרט "בלתי נשכחים 4" של סילבסטר סטאלון.
קבוצה של אנשים חמושים עד השיניים עלו על המסך. הם דהרו בטנדרים לבנים ופרצו למחנה צבאי כלשהו, יורים לכל עבר והורגים או רוצחים את כל מי ומה שזז שם. לא ידעתי אם הם "הרגו" או "רצחו" את כולם, כי לא ידעתי אם אלו הטובים בסרט או דווקא הרעים שבו. גם לא נשארתי לבדוק. אנשים עם טנדרים לבנים שיורים בכל מה שזז עושים לי רע בעת הזו, משום-מה.
נראה לי שאני עם סרטי פעולה כבר לא במערכת יחסים.
לחצתי על BACK וחזרתי למסך האפשרויות. ראיתי בין מסכי הבחירה תמונה של סרט טבע בסוואנה.
"סרט טבע מתאים לי בעת הזאת," חשבתי. "מעט דברים אני מכיר שהם מרגיעים כמו סרט טבע".
לחצתי עליו.
קרנף שוטט לו בניחותא בסוואנה, לוחך עשב, מחרחר.
"אין כמו סרט טבע להשרות על נפש האדם מנוחה", חשבתי תוך שאני מתנשף על ההליכון.
לא עברו 20 שניות ומשום מקום צצה להקה של אריות, ואיתן לביאות. לביאות הן בנות-הזוג-לחיים-ארוכים של האריות, אם לא ידעתם.
האריות והלביאות היו רעבים. הם כנראה חזרו מאימון במכון הכושר בסוואנה או משהו. מבלי להסס התנפלו על הקרנף וניסו להרוג אותו. הקרנף, שהוא אחת החיות החזקות על פני כדור הארץ, חרחר והשתולל ונאבק על חייו.
כיביתי את המסך.
מי לעזאזל אמר שסרט טבע הוא דבר רגוע??! זה מה שאני צריך עכשיו? קרנף נואש נלחם על חייו??!
כיביתי את ההליכון ועברתי למשקולות.
שם לפחות הדאגה היחידה שתהיה לי היא שצפויה לי וואחד-התכווצות-שרירים ביום המחרת.
