אבי לולו שמריז מכפר עזה, אביו של אלון שנורה ונהרג מאש כוחותינו לאחר שהצליח להשתחרר משוביו, טוען שהייתה רשלנות פושעת, פועל שבנו יוכר כחלל צה"ל וממשיך להילחם נגד הפקרת החטופים
אבי לולו שמריז מכפר עזה, אביו של אלון שמריז שנורה ונהרג ביום שישי שעבר מאש כוחותינו יחד עם חבריו יותם חיים מכפר עזה וסאמר א-טלאלקה מחורה, לא התרגש במיוחד כשהתפרסם ביום רביעי האחרון שבנו וחבריו שהו עם שוביהם בבית בשכונת שג'אעיה שהותקף על ידי כוח של סיירת גולני, ושבאותו אירוע נשלח לבית כלב עם מצלמת גו-פרו שנהרג על ידי שוביהם, שחוסלו בהמשך על ידי חיילי הסיירת. בפרסום ביום רביעי דובר על כך שהתקרית באותו בית אירעה ביום ראשון, חמישה ימים לפני ששלושת החטופים נורו, ושרק לאחר למעלה משבוע נאסף הכלב עם המצלמה, שבה נשמעו החטופים קוראים לעזרה. איזה פספוס בעיתוי ציינו הפרשנים, אבל אבי לא שותף לדעה שרק הפספוס הזה הביא למותו של בנו אלון.
"אני לאורך כל הדרך מרגיש את הפספוס של הצבא לדאוג לשחרר את החטופים ולצאת גדולים", הוא אומר, "הכלב עם המצלמה זה אירוע שני. הרי החטופים צעקו גם קודם, והחיילים שמעו אותם צועקים ולא עשו עם זה שום דבר. אחרי זה הם לא הלכו למשוך את הכלב עם המצלמה, שזה מרכיב בסיסי. הרי הכלב רץ בתוך הבית ואת המידע שהוא צילם הם היו צריכים. הם פספסו גם את זה. אחרי זה אלון והחברים שמו שלטים מבד בבית אחר, וגם את זה הם פספסו. כל הזמן פספוס על גבי פספוס, וככה הגענו לסוף הטראגי. זה רק מראה שהמטרה שלהם לא הייתה לבוא לשחרר את החטופים, אלא לבוא לחסל את חמאס. אם היה להם דחף לשחרר את החטופים, דרך הפעולה שלהם הייתה שונה".
כתב שלט SOS
אלון (26) נולד להוריו אבי ודקלה אחרי שני בנים: יונתן (33) ועידו (31), ואחריו נולדה רוני (20). הוא גדל והתחנך בקבוצת אשל בכפר עזה, ולמד בבית הספר היסודי והתיכון בשער הנגב.
"הוא תמיד התבלט בכישורים החברתיים שלו", מספר אבי, "אהב להצחיק, להיות חברמן, להיות עם החברים. הוא היה מוקד משיכה. כל הזמן באו אליו הביתה לשחק איתו. החברים שלו אהבו לבוא אלינו הביתה. הוא היה ילד חייכן, ומהר מאוד הוא התחבר לשני האחים הגדולים. עד הגיוס הם כל הזמן היו ביחד. היינו נוסעים לחו"ל כל המשפחה, וראינו ששלושת הבנים ממש מחוברים. החיבור שלהם היה מדהים. הם אף פעם לא רבו ביניהם. כל הזמן היה ביניהם פרגון הדדי, ואחד תמך בשני. בגלל שאלון היה הקטן באחים, הם כל הזמן שמרו עליו וטיפלו בו".
את השירות הצבאי שלו עשה אלון ביחידת יהל"ם, יחידה הנדסית למשימות מיוחדות של ההנדסה הקרבית, שאחד מעיסוקיה המרכזיים היה טיפול במנהרות חמאס. לאחר שירותו הצבאי הצטרף אלון למפעל לעיבוד עץ שפתחו אחיו בקיבוץ סעד, כשתפקידו היה אחראי על הלוגיסטיקה. בשלב מסוים יצא לטיול הגדול בחו"ל יחד עם חבריו לקיבוץ, ובהם גלי וזיוי ברמן שגם הם נחטפו על ידי חמאס לעזה. הם טיילו בדרום אמריקה קרוב לשנה, ולאחר ששבו ארצה אלון חזר למפעל לעבוד עם אחיו. הוא הספיק לעשות מכינה ולסיים אותה בהצטיינות, והתקבל ללימודי הנדסת מחשבים במכללת ספיר.
בשבת השחורה, 7 באוקטובר, שהה אלון בדירתו בשכונת הדור הצעיר בכפר עזה שהייתה נתונה להתקפה קשה. ב-9:59 הוא כתב לאחיו יונתן בווטסאפ שהמחבלים חדרו לדירתו, וב-10:02 הוא שלח לו אימוג'י של לב, וזה היה אות החיים האחרון ממנו. עשרה ימים לאחר המתקפה נודע למשפחתו, ששכנו של אלון כתב שאלון נחטף. כיום הם יכולים לשחזר את המסלול שעבר.
"הוא היה 41 יום במקום מסוים במנהרות חמאס עם יותם, סאמר ופועל תאילנדי", מציין אבי, "ואחרי זה הזיזו אותם למנהרה יותר עמוקה. ביום ה-51 התאילנדי השתחרר, והם נשארו במנהרות של חמאס. בשלב מסוים העלו אותם אל פני השטח, והכניסו אותם לדירה בשג'אעיה שבה שמרו עליהם. בדירה הזו שהייתה מרוחקת כקילומטר מהדירה שממנה ירו עליהם, הייתה ההתקלות עם סיירת גולני והם ברחו ממנה אחרי שהשומרים שלהם חוסלו. הם הגיעו לדירה אחרת, כ-200 מטר מנקודת הירי, ושם אלון כתב על בד את השלט שהם חטופים ושלט SOS. ביום שישי הם בחרו לצעוד לעבר הכוחות שלנו לאור יום. הם יצאו בשעה 10 בבוקר, כדי שהכוחות שהם רצו להגיע אליהם, לא יהיו מטושטשים או לא ערניים מספיק. זו שעה שבה הלוחמים יכלו לזהות אותם בנחת. הם הורידו חולצות, הניפו דגל לבן והלכו באמצע הרחוב. בסופו של דבר, בכלל לא ניסו לזהות אותם. פשוט ירו בהם. אלון וסאמר נהרגו במקום, וליותם שנפצע וברח לבית סמוך כרזו לצאת ואז ירו בו אחרי שהוא צעק הצילו בעברית".
ביום שישי שעבר בשש וחצי בערב, הגיעו אל המשפחה קציני הנפגעים של צה"ל להודיע על מותו.
בלי חולצה, עם דגל לבן
אני מציג בפני אבי לולו שמריז שלוש גישות שהתפרסמו לאחר שנודע על הירי בחטופים. הראשונה, של ח"כ טלי גוטליב, שגרסה שצה"ל לא היה צריך לפרסם את האירוע, כי הפרסום יפגע במורל החיילים. השנייה, של הרמטכ"ל הרצי הלוי ושל פרשנים לענייני צבא, שטענו שהחיילים אומנם פעלו בניגוד להוראות הפתיחה באש, אבל צריך להבין את הנסיבות ולהתחשב בלחץ שבו הם נתונים. השלישית, של נחום ברנע, שכתב ב"דיעות אחרונות" שלא מדובר בתקלה אלא בפשע מלחמה, רשלנות פושעת והפקרות.
איך אתה מתייחס לאירוע הירי?
"קודם כול, אני לא שם ראשון בשרשרת את החייל היורה. הוא האחרון בשרשרת התקלות. הוא זה שלחץ על ההדק, ואני מייחס לו זדון, חוסר מחשבה, אבל הוא בסך הכול לוחם שמילא הוראות. אני לא מסכים להוראות האלו. הוא היה צריך לקבל הוראות אחרות, והוא בעצמו היה צריך להפעיל שיקול דעת, ולדעת שלא יורים בכל הוראה. אני גם הייתי לוחם בצבא. הייתי בצנחנים, ואני יודע שכשאומרים לך לירות, אתה לא יורה אם זה בניגוד לכללים. בכל זאת היורה מבחינתי הוא לא הראשון בשרשרת. הוא קיבל הוראות, וזה שנתן לו את ההוראות – לירות על מנת להרוג, לא לקח בחשבון שאלו יכולים להיות חטופים. אני לא מסכים שזה פשע מלחמה. אני מודע לזה שהחיילים נמצאים בלחץ, ומצד שני, אני כן מסכים שזו הייתה רשלנות פושעת. מבחינתי זה לא משנה אם זה חטופים או מחבלים. לא יורים על בן אדם שנכנע, מרים ידיים, ומניף דגל לבן. היה צריך לנטרל אותם, לבדוק שהם לא חמושים, לוודא שהם לא מסכנים את כוחותינו, אבל לא על ידי ירי על מנת להרוג. זאת לא הדרך".
אחר כך התפרסם שהחיילים שירו טוענים שלא דיווחו להם על הכתובות שנמצאו בבית בשכונה, שהם לא ראו את הדגל הלבן, ושבמקום אחר אדם בן 60 הסתער על כוח אחר עם חגורת נפץ. אתה יכול לקבל את הדברים שלהם?
"בוא נעשה סדר בדברים. הבן שלי לא רץ באמצע הרחוב, צעק 'אללה אכבר' והתפוצץ לפני החיילים. הוא הלך באמצע הרחוב, בלי חולצה ועם דגל לבן. זה שהם אומרים שהם לא ראו דגל לבן זה לא נכון. זאת כבר גרסה כבושה, כדי להצדיק את הירי. הגרסה הראשונה הייתה שהם כן ראו דגל לבן בזווית העין כשהם ירו, אבל הם חשבו שזה נשק שמסכן אותם. אני לא מקבל את זה. כל חייל שיורה אפילו במטווח מסתכל דרך הכוונות, ולא יורה באופן אוטומטי אלא מסתכל טוב על הדמות ומכוון אליה. זה נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר על קלע עם טלסקופ, כפי שהיה במקרה הזה, שלא יכול לטעון שהוא ראה את הדגל רק בזווית העין. ברור ששמים כאן גרסה כבושה, כדי להצדיק את הירי. כולם מסכימים כבר שהגרסה הזאת כבושה. היה דגל לבן ברור, הם הלכו באמצע הרחוב באור יום, ולא היה להם בכלל מקום לספק שהחיילים יידעו שאלו אנשים שבאו להסגיר את עצמם. שמעתי שהיה גם אירוע אחר, שבו פלסטינים הרימו דגל לבן, ואז מישהו מתוכם הרים אר.פי.ג'י וירה בטנק. אני אומר שבמקרים כאלו אני לא רוצה לרפות את ידי חיילי צה"ל. זה ברור לי שכאנשים מניפים דגל לבן, החיילים צריכים להישאר בכוננות ולהיות דרוכים. הם צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש, ובין השאר הם צריכים לדעת לנטרל מחבלים, ואם הם רואים שעדיין קיימת סכנה לחייהם הם יורים על מנת להרוג וזה בסדר. חייל צריך לדעת לטפל באירוע שבו מישהו מתחזה ויורה לכיוונו, ולהבדיל בינו לבין מישהו שבא ונכנע ואין לו שום כוונות זדון. הרי לא לקחנו אספסוף ונתנו לו נשק שיגן עלינו. מדובר בחיילים שהם לפחות עשרה חודשים בצבא, שעושים קורס מ"כים, ושאמורים להיות בעלי ניסיון קרבי".
צריך לקבל צל"ש
התמיכה במשפחת שמריז גם בלוויה וגם בשבעה, הייתה מחממת לבבות. אל בית המשפחה במלון בשפיים באו מנחמים שאת חלקם הם לא הכירו, וצבאו על דלתם בכל ימות השבוע שעבר. "עם ישראל במלוא תפארתו והדרו בא לנחם אותנו", מספר אבי, "באו אנשים מכל גווני הקשת, גם חברים, גם שרים, גם חברי כנסת, גם חיילים, ובעצם כל מי שהכיר אותנו במשך השנים. הם תמכו וחיזקו, וזה ממש חימם את הלב".
הקפטן של קבוצת הכדורסל של כפר עזה, סיפר בטלוויזיה שאלון שיחק כמו לוחם. סיפרו לכם בשבעה דברים שלא ידעתם על אלון?
"זה היה בעיקר דברים מהחבר'ה שלו מהצבא, ופחות מהחבר'ה מהכדורסל כי היינו בכל המשחקים שלו ושום דבר לא נסתר מעינינו. היינו באים לאימונים שלו, היינו באים למשחקים, וזה היה הווי משפחתי. כשהגיעו החבר'ה מהצבא הם נתנו את הצדדים של אלון שפחות הכרנו. כשהם היו בסדיר בעוטף עזה, מדי פעם אירחנו אותם אצלנו בבית. בשבעה הגיע המ"פ שלו מהסדיר, וסיפר כמה אלון היה לוחם אמיתי ובחור חכם. זה לא דברים שלא ידענו, אבל הוא נתן צדדים נוספים שממש חיממו לנו את הלב".
איפה עומדת הבקשה שלכם להכיר באלון כחלל צה"ל והיוזמה להעניק לו עיטור הצטיינות?
"קודם כל, ראש אכ"א, אלוף יניב עשור, כנראה שלא הבחין שחיילו את אלון ב-7 באוקטובר. ביום הזה שלחו לו צו 8 שמשמעותו חיול לכל דבר, רק שהחבר'ה שלו התייצבו בבסיס והוא התייצב אצל חמאס. זה הכול. הוא קיבל צו 8 ומבחינתי הוא חויל, כי לא צריך לחתום על מסמך חיול. הקריאה נעשית במערכות הקשר בטלפון. החברים שלו מהמילואים התקשרו באותו יום ושאלו למה הוא לא מגיע, אבל מה לעשות שחמאס לקח אותו קודם. אני גם אומר שלכל אורך הדרך הוא פעל כחייל. הוא דאג לטפל בחברים שלו החטופים, והוא דאג בחמשת הימים שבהם הם היו חופשיים, לעשות את כל הפעולות שצה"ל לימד אותו והדריך אותו בדיוק למקרים האלו. הוא עשה את הכול לפי הספר. גם הרמטכ"ל אמר את זה, וגם המפקדים שלו אמרו את זה. הוא לא פספס אף פרט. אם יהיה אי פעם מקום שבו ילמדו את החיילים איך לנהוג במצב של שחרור מהשבי וחבירה לכוחות צה"ל, ייקחו את זה וילמדו את זה, כי זה בדיוק מה שצריך לעשות. למרות זאת ראש אכ"א סירב לבקשתנו, לדעתי סירוב סתמי ולא מובן. אני צריך את ההכרה כחלל צה"ל, כי הבן שלי היה גיבור. הבן שלי דאג לקחת על עצמו עוד שני חטופים, ולהביא אותם לחוף מבטחים. למרות שהתוצאה הייתה טראגית, הדרך לשם הייתה הרואית. זה בן גיבור שדאג לחברים שלו בהתאם לערכי צה"ל. בסופו של דבר, הוא חויל, היה בשבי חמאס, עבר תופת של 70 יום, שרד את התופת הזאת, דאג לחברים שלו, עשה כל מה שהצבא לימד אותו, ולכן מבחינתי הוא חלל צה"ל. לגבי העיטור שראש הממשלה מציע לתת לשלושת החטופים, הבן שלי צריך לקבל צל"ש. לא עיטור, ולא נעליים. הוא צריך לקבל צל"ש, כי הוא עשה את מה שהצבא לא ציפה שהוא יעשה. הוא השתחרר מהשובים שלו, דאג לחברים שלו, הנהיג אותם, והביא אותם לחוף מבטחים. בכל תולדות צה"ל אין עוד מקרה של מישהו שהשתחרר משבי חמאס, ועשה את הפעולות שהבן שלי עשה. לכן אחרי שיכירו בו כחלל צה"ל, הוא גם צריך לקבל צל"ש. לשם אני מכוון. אני לא סתם נלחם עכשיו שהוא יהיה חלל צה"ל. אני נלחם על זה שהוא יהיה חלל צה"ל, ושאחרי זה יתנו לו צל"ש כי זה מה שמגיע לו. הבן שלי גיבור, וככה הצבא צריך להכיר אותו".
מי שקלקל לא יכול לתקן
כשאבי שומע שכחלק מהפקת הלקחים מהירי בחטופים, מחלקים לחיילי צה"ל ברצועת עזה תמונות ושמות של החטופים, הוא מביע שביעות רצון. "זו הייתה הדרישה שלנו עוד מלפני אירוע הירי, אבל זה התחזק כשבאנו וטענו שהצבא לא מכווין את עצמו בניסיון למצוא חטופים. אם הוא היה מכווין את עצמו לזה, אז הוא היה צריך לחלק את התמונות והשמות עוד קודם. אבל טוב מאוחר מאשר בכלל לא".
מה אתם כמשפחה מתכוונים לעשות עכשיו? לפעול במטה החטופים או לצאת בפעילות מחאה משלכם?
"אנחנו נשב בקרוב ונטכס עצה מה אנחנו עושים מכאן והלאה. ראשית, אנחנו לרשות מטה החטופים, ונעשה את כל מה שהם יבקשו. זה שהבן שלנו גמר את חייו בנסיבות טראגיות, לא אומר שלא אכפת לנו משאר החטופים. ההיפך, זה עדיין חשוב לנו, ואנחנו רוצים שכל החטופים הנותרים יחזרו הביתה בשלום, שלמים ובריאים, ואם אפשר שזה יהיה מחר אז זה הכי טוב. יש מטה מאורגן של החטופים, יש שם אנשים שיודעים את העבודה שלהם, ואם יש משהו שאנחנו יכולים לסייע להם אז נשמח לסייע. אבל מעבר לזה אנחנו לא יכולים לאפשר למקבלי ההחלטות בממשלה, להמשיך להישאר על הכיסא שלהם. הם ממשיכים לעשות טעות על גבי טעות על גבי טעות, ואין להם שום כוונה להביא לשחרור החטופים. יש להם כוונה למוטט את חמאס, ואם בדרך הם יצליחו לשחרר חטופים, מה טוב. זה לא מקובל עלינו. מי שקלקל לא יכול לתקן. לא נאפשר את המשך הביזיון של הפקרת החטופים. לכן אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתארגנים, איך אנחנו יוצאים במאבק מול הממשלה הזדונית הזאת, ואיך אנחנו גורמים לבעלי התפקידים להניח את המפתחות. צריך למנות לתפקידים הבכירים אנשים ראויים, ואני בטוח שהאנשים שיתמנו ידאגו גם לשחרור החטופים וגם למיטוט חמאס".
