"אני פונה לאימהות, תהיו גיבורות, קומו על הרגליים, היו גאות שהבנים שלנו גיבורים, לא לחפש רחמים, לא להיות עצובות, להיות גיבורות בדיוק כמו הבנים שלנו" * כך אמרה אווה ברנס, מכפר ברוך, שב-7 באוקטובר שכלה את בנה שלו ברנס ז"ל, לוחם גדוד 13 בגולני, בימים הראשונים לאחר מותו * כמה עוצמה וגבורה יש באווה ברנס
אווה ואבשלום ברנס גרים במושב כפר ברוך שבעמק יזרעאל. אווה נולדה וגדלה במגדל העמק ואילו אבשלום גדל מרבית שנותיו בקרית ביאליק ותקופה מילדותו גדל במגדל העמק. הם הכירו צעירים מאד, נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים: שלו הבן הבכור, רון בן ה-17 ומאי בת ה-11. משפחה מאושרת. כבר כשנולדו הילדים, אווה החליטה שילדיה יתחנכו במסגרת קיבוצית. הילדים התחנכו במסגרת הגנים בקבוץ גבת ובהמשך למדו בנהלל, הן בבית הספר היסודי והן בתיכון.
שלו הבן הבכור של משפחת ברנס. הוא התגייס לגדוד 13 של גולני וצוות בפלוגה ג'. שלו החליט להיות לוחם בגולני בעקבות האב אבשלום. גם הדוד של שלו , אחיה של שאווה, היה לוחם בסיירת גולני.
אווה : "הרצון והבחירה של שלו להתגייס לגולני היו עזים כי שלו רצה להיות לוחם, כי הוא ידע שגולני זו משפחה, ששם יממש את רצונו להיות לוחם. שלו היה חייל מאושר בגולני, תמיד הוביל ואכן ,עבר את המסלול בגולני, קיבל פעמיים חייל מצטיין. היה חייל מצטיין בקורס נמרים, ומצטיין גדודי. שלו היה בחור מוביל בדרכו השקטה.
ספרי לי על ה-7.10.
אווה: "הייתה זו שבת רגילה לחלוטין. באותה שבת התעוררתי מוקדם. אבשלום היה עם הפלאפון שלו. הבנתי שקרה משהו, אך הוא לא ענה לי. שלחתי הודעה לשלו והוא ענה לי שתיכף הוא יתקשר. בעשר ורבע בבוקר שוב פניתי אליו. שלו, שהיה באמצע הלחימה, ענה לי: 'הכל בסדר', עם תוספת של ארבע לבבות – וכתב שתיכף הוא יתקשר.
"מסתבר שבאותו בוקר, בשעה שש וחצי, שלו היה בסיור בוקר. קראו לו לבוא למוצב. מפקד המוצב קרא לכולם לבוא ולהיכנס למרחב המוגן. הוא הודיע לכל החיילים שיש חדירה של מחבלים. שם המלחמה החלה, בסביבות שמונה בבוקר. התחילו להכניס פצועים לחדר האוכל. מפקד המוצב נהרג.
"לקראת הצהריים, מחבלים זרקו רימונים והבעירו מזרונים, היה קושי גדול לנשום. שלו קיבל החלטה לצאת מחדר האוכל ולהילחם במחבלים, על מנת להציל את כל החיילים שהיו בחדר האוכל. שלו פנה לחבריו, איתי גליסקו, עידן רז ויקיר לוי, שייצאו יחד להילחם במחבלים. הם יצאו מחדר האוכל, נלחמו הרגו את המחבלים ונהרגו. הם ידעו שבכך שייצאו מחדר האוכל ייהרגו.
"בזכות מעשה הגבורה הזה הם הצילו עשרים ושלושה חיילים. אותו מניע שהניע אותו לכל אורך חייו היה גם כאן. שלו היה נועז, אהב את הצבא ואת חבריו. אני הרגשתי בתוכי, כבר בשעות הצהריים, ששלו נהרג. הייתה לי תחושת בטן. רק ביום שלישי, שלושה ימים אחר כך, באו להודיע לי, אבל אני ידעתי כבר. חיכיתי למודיעים בשער הכניסה לבית. תוך שניות, הבית התמלא באנשים. ביום רביעי התקיימה הלוויה של שלו, כאן בכפר ברוך, בחלקה הצבאית. שלו ברנס הוא החלל השלישי מהמושב שנהרג במלחמות ישראל. מאז, מידי יום, אני מגיעה לבית העלמין ומדליקה נרות גם על קברי שני החללים הנוספים."
אופי יוצא דופן
כשפניתי לאווה על מנת להיפגש ולראיין אותה על שלו, על ההתמודדות שלה מאז ששלו נהרג, אווה ענתה לי: "אני כואבת וגאה בבן הגיבור שלי." הרגשתי שבאישה הזאת יש עוצמה מדהימה, פנטסטית. שלו הינו הבן הבכור במשפחה, ילד אהוב כל כך – וכפי שאווה ואבשלום מתארים אותו: "בחור יוצא דופן."
"הקשר ביני ובין שלו היה יוצא דופן, בקרבה בינינו," מספרת אווה. "שלו היה ילד שניתן לומר עליו 'נחת של ילד'. הוא היה ילד סקרן, תמיד הרכיב וחיבר דברים, בעל ידי זהב. בגולני היה אמלחיסט, וגם בגדוד קראו לו 'ידי זהב'. במהותו שלו היה מפקד ומוביל.
"הקשרים שלו עם המשפחה היו מאוד מיוחדים. מאי, אחותו הקטנה, הייתה אהובת ליבו והיה אח גדול ואוהב כל כך. עם אחיו רון, בננו השני, היה רוכב על אופנועים. עם אבשלום היה משוחח ומשתף על הצבא ועימי הקשר היה עמוק במיוחד. היו לנו שיחות אינטימיות, הומור משותף וסודות. הוא היה מכנה אותי: 'גונדרית' ובכך הביע את הערכתו ואת ההבנה שאני אישה חזקה. שלו היה בחור חברתי, מוקף חברים, וכשהיה מגיע בשבתות הבייתה – הבית היה מוקף חברים. כששלו היה בבית – הבית היה חי ותוסס."
שתי ידיה של אווה מלאות קעקועים. קעקועים אותם עשתה לפני השביעי באוקטובר. "כל הקעקועים שעל ידיי," היא אומרת, "היו לכבודו של שלו. שלו ביקש ממני שאעשה קעקועים גם בעבור רון ומאי. היו בשלו תכונות אופי יוצאות דופן. היה מחבר בין אנשים, הוא היה צנוע, היה איש סוד של כל מי שחייו השיקו בחייו. שלו היה בן עשרים במותו אך מאד בוגר ועם חוכמה נדירה."
מה שלו היה רוצה?
חלפו חמישה חודשים מאז שלו נהרג ואווה, אבשלום, רון ומאי הפכו למשפחה שכולה. אווה ואבשלום החליטו שיעשו את הכל על מנת להנציח את שלו. בביתם על שולחן גדול מונחות תמונות רבות של שלו. התחושה היא ששלו נוכח כאן בבית זה, במשפחה הנהדרת הזו. מאי ילדה בת אחת עשרה אפתה עוגות נפלאות. בתבנית נוספת חלות לשבת, אותן אפתה אווה. ביתם של אווה ואבשלום הוא בית חי.
כחלק מפרויקט ההנצחה של שלו החליטו אווה ואבשלום שייכתב ספר תורה על שמו של שלו ויינתן לבית הכנסת בכפר ברוך בחנוכה. הבחירה להנציח את זכרו של שלו בספר תורה על שמו – בשל הקדושה והטוהר שיש בספר תורה.
אווה: "אנחנו מאד מחוברים לדת, ובעבורנו זה מה ששלו היה רוצה. אנו בוחרים שרוחו של שלו, רצונותיו, אופיו ומי שהיה – הם שיובילו אותנו. אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו: מה שלו היה רוצה? זה מה שמנחה אותנו. החלטנו לעשות ולהנציח את שלו, לאט, לאט – וברור לנו שבהמשך יהיו עוד רעיונות שאותם נממש.
"ברור לי ששלו היה רוצה שנמשיך בחיים, שהבית שלנו יהיה בית שמח, ושהיחד שלנו יימשך," מוסיפה אווה. "במספר מקומות נטעו עצים לזכרו של שלו. למשל, בבית ספר פסגות, שם דיברתי וסיפרתי על שלו. בבית הספר בנהלל יינטעו עץ לזכרו בשביעי למרץ. ברשתות החברתיות שלו מונצח. באינסטגרם ובפייס בוק עשו דף לזכרו.
"שלו נולד ב-22 ליוני. חבריו מארגנים מסע אופנועים לזכרו – חברים מהמושב ומהעמק. אמנם שלו היה צעיר כל כך אבל חי חיים שמחים ואהובים. היו לו בנות זוג וכאשר התגייס החליט להפנות את כל המשאבים שלו לצבא. בכל תחום בו הוא עסק והתעניין – הוא היה למקצוען.
אווה אישה חזקה המתמודדת עם כאב האבדן והשכול: "הבנתי שלא יהיה נכון לבכות בבית וזה יקשה מאד על ילדינו רון ומאי. מצאתי לי גבעה הנמצאת ליד בית העלמין. לגבעה זו אני קוראת 'גבעת הצעקות'. שלו היה מגיע לגבעה זו בסיום מסלול הרכיבה שלו על האופנוע. אני מגיעה ל'גבעת הצעקות' שלי ושם אני פורקת את כאבי. בעבורי, בעבורנו, שלו היה גיבור ישראל. כך אני אומרת לילדיי רון ומאי, 'אחיכם היה גיבור'."
פגשתי אישה גיבורה, איש גיבור וילדים גיבורים. ביתם של אווה ואבשלום, הבית בו גדל שלו, שבזכות גבורתו ניצלו חיי כל כך הרבה אנשים. משפחה שהחליטה שיש לחיות את החיים ולהמשיך במלוא העוצמה, גם כשהכאב הולם ונוכח. העצב נוכח בביתם, אך ביתם אינו בית עצוב.
לא זכיתי להכיר את שלו, אבל זכיתי להכיר את הוריו, זכיתי להיות בביתם היפה. זכיתי להכיר ולו במעט את בנם המקסים דרך הסיפורים שלהם ודרך האווירה השוררת בביתם. תודה להם שהסכימו לשתף, לספר ובכך הגדילו והנכיחו את שלו ברנס בליבי ובלב הקוראים.
