כמעט כולם מכירים את שלמה שרף, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, איש שמעולם לא הסתיר את דעותיו * מאז ששכל את מאי, נכדתו האהובה שנרצחה ב-7.10, התגייס למען עמותת "יד עזר לחבר", שמטפלת ומסייעת לניצולי שואה בחיפה, שם הוא תורם, מבשל, מסייע בהגשת ארוחות ועוד * בראיון ל"קו למושב" שלמה לא חוסך ביקורת חריפה נגד הממשלה והעומד בראשה
כולנו ראינו את שלמה שרף בלוויה של מאי נעים ז"ל, בכאבו, בשברונו וליבנו איתו נשבר. שלמה דיבר על קברה של נכדתו האהובה והפעם דיבר על יופיה של מאי, על אישיותה היוצאת דופן.
שלמה: "מאי היתה בחורה של נתינה אינסופית, יפה מבחוץ ובעיקר יפה מבפנים. מאי נרצחה ב-7.10 וב-11.10 קברנו את הילדה שלנו. מאז אני באבל כבד, יש לי כמו אבן גדולה בחזה. הכאב הוא אין סופי. אני עובר לילות ללא שינה.
"מאי היא הנכדה השנייה שלי," מוסיף שלמה בכאב, "מאי היתה ילדה מלאת שמחת חיים ואהבת אין קץ. ילדה של אהבה, ילדה שמחה עם לב ענק. לאחר הטיול לדרום אמריקה עבדה במסעדה בהרצליה. באחד הימים הגיע אדם חסר אמצעים למסעדה, מנהל המסעדה גירש את האדם הזה. מאי יצאה החוצה לבן אדם וקנתה ממנו בובה, את הבובה הזו הניחה במסעדה. לאחר מכן החליטו במסעדה לקרוא לעוגה, אחת מהעוגות הטובות שיש שם, לקרוא לעוגה 'מייקיס קייק', לאות טוב ליבה ואופייה של מאי (מייקי ,שם החיבה שלה).
"מאי נכדתי האהובה הייתה אישה אוהבת אדם. כל אדם שפגשה הייתה נותנת לו הרגשה שהוא אחד יחיד ומיוחד. מאי שירתה בצבא ביחידת דובדבן ולאחר מותה נוכחנו כי בכל מקום בו שהתה הייתה אהובה במיוחד. מותה של מאי הוא צער גדול ובלתי נסבל. צער על מותה וצער על אמא שלה, בתי. צער על אחיה של מאי, על אביה, על כולנו."
סיפורה של המדינה
שלמה שרף, מי שכיהן שנים רבות כמאמן נבחרת ישראל (ולפני כן כמאמן כל כך הרבה קבוצות כדורגל) גר במושב גן חיים. גן חיים הוא מושב הנמצא בפאתי כפר סבא.
סיפור חייו של שלמה שרף מספר את סיפורה של מדינת ישראל. שלמה נולד בסיביר. הוריו הצליחו לברוח מפולין לסיביר ממש בתחילת מלחמת העולם השנייה. האב זיהה את שעמד להתרחש וברח לסיביר. לימים התברר שכל משפחתו נספתה בשואה. משפחתה של אימו בחלקה הגדול שרדה, אך חלקם עברו לבוליביה. שלמה זכה לגדול עם סבתו, אמה של אמו.
שלמה: "נולדתי בראשון בינואר 1943. אבי היה ציוני נלהב, אהב את בית"ר של פעם, אהב והעריך מאד את ז'בוטינסקי. הגענו באוניה לנמל חיפה, משם לקחו אותנו לפרדס חנה למחנה עולים. אני נולדתי ממש לתוך השואה. גרנו במחנה העולים. לא היה מה לאכול,
"אנשים מדברים היום על ישראל השנייה מתוך תחושת קיפוח. היו אלו ימים מאד לא קלים ואף פעם הוריי לא התלוננו ולא טענו על קיפוח. אני זוכר את האוהלים שעפו, ריססו אותנו. אבא עבד בפרדסים, אמא עבדה בשדות בקטיף תפוחי אדמה. הוריי עבדו מאד קשה – היו ממש פועלים קשיי יום.
"היינו כפליטים. גידלנו תרנגולות, ואני שהייתי ילד בן חמש נשאתי באחריות והייתי אוסף עשבים על מנת לתת אוכל לתרנגולות. פעם בשנה הוריי קנו לי נעליים. היתה ממש דלות.
"מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי כדורגל. כשהרגל שלי גדלה והנעליים לחצו, אבי כל כמה שבועות היה חותך בסכין של סנדלרים את הנעל והבוהן יצאה החוצה. לא היה כסף אבל הייתה אהבה גדולה וחינוך מאד ברור. גדלתי בהמשך חיי בכפר סבא שם הוריי החליטו לחיות ועם השנים הם התבססו."
ספר על השירות הצבאי שלך?
שלמה: "הופניתי לקורס של בוחני תחמושת. סיימתי את הקורס בהצטיינות. עשיתי שירות מאד משמעותי – שירתי במדור ניסויים של תחמושת בתל השומר ובמגזרים שונים בצה"ל. היה לי שירות צבאי מעניין ורב גוני, ויחד עם היותי חייל המשכתי במקביל לשחק כדורגל וכמובן לעזור להוריי.
"הורי פתחו מסעדה בכפר סבא. אמא בישלה במסעדה אוכל מזרח אירופי וכמובן שהיה זה מקום בו הגיעו אנשים שאהבו את האוכל המסורתי היהודי. אני עזרתיו כמו בילדותי הייתי כוח עזר מאד משמעותי במשפחה. בשנות העשרים שלי ,פתחתי דיסקוטק על גג המסעדה של הוריי ואף לימדתי ריקודים סלוניים. שם הכרתי את לאה אשתי. בשנות העשרים שלנו נישאנו והבאנו שלושה ילדים."
כאמור, שלמה שרף נודע וידוע כמאמן נבחרת ישראל, כשחקן כדורגל ובשנים האחרונות כפרשן כדורגל. "הייתי כבר בילדותי כדורגלן מצטיין," אומר שלמה, "כדורגל זו אהבתי הגדולה. זכיתי שעבדתי כמאמן, זכיתי בעבודה בה נהניתי ואהבתי כל ימי חיי. זוהי זכות גדולה."
השיחה נסובה על האיכויות הרצויות במאמן נבחרת. מאמן נבחרת הוא בהרבה מובנים מנהיג של קבוצה והמטרה היא כמובן ניצחון וניצחונות. "מאמן של קבוצה הוא המוביל," מסביר לי שלמה. "יש הרבה פרמטרים הנדרשים ממאמן. אני כמאמן הייתי אחראי על הכל. זהו עלם ומלואו. אציין רק חלק מהנדרש ממאמן – מאמן הוא מנהיג, הוא הנושא באחריות והוא זה הנותן דוגמא.
"המאמן חייב להיות קשוב לכל שחקן ולדעת לאבחן את הכישרונות והיכולות, הן את היכולות הפיסיות והן את היכולות המנטליות. המאמן הוא האב הטוב של הקבוצה והוא חייב לדעת לנווט את כל הספינה. זו העבודה היחידה בעולם בה התוצאות לא תמיד תלויות בך.
"אני המצאתי את המושג 'השפיץ של הנעל' – מושג שידוע היום בעולם הכדורגל. זו עבודה שיש בה הרבה אכזריות. הקהל תמיד מאשים את המאמן במידה ויש כשלון. להיות מאמן זה אומר לדעת לנווט את הספינה. לצד הקשיים, עבורי הייתה זו עבודה עם הנאה עצומה. לו היו שואלים אותי היום ואפשר היה, לא הייתי משנה אף בחירה שלי. הבחירות שלי היו מעולות בעבורי. חיי היו מספקים, מלאי אתגרים, בעלי משמעות ומאד מעניינים."
במושב גן חיים
"לאה ואני החלטנו לעבור לגן חיים כי רצינו לגור בסביבה כפרית. כשעברנו לגן חיים, הרבה אנשים תמהו ואמרו לי: 'איך אתה עושה החלטה כזו?' הייתה זו החלטה נפלאה לנו ולילדינו. בנינו את ביתנו על הנחלה ולאחר מכן שלושת ילדינו בנו וגרים כאן במושב.
"לאה נפטרה לפני מספר שנים ממחלה ואני חי מוקף בילדיי ונכדיי. שניים מילדיי בנו את ביתם כאן על הנחלה שלי ובן אחד בנה בשכונת הבנים. כל נכדיי, 11 במספר, הם כאן לידי ומטבע הדברים הקשרים שלי עם ילדיי ונכדיי הם מאד קרובים וחמים. אני הוא זה המבשל ומארח בכל שישי וחג. בכל ארוחה אותה אני מכין יש לפחות 25 אנשים והיחסים והחיים המשפחתיים מאד קרובים וחמים.
"אני לא חקלאי אבל בעל נחלה. בחלק מהנחלה אני מגדל פקאנים וחלק גדול נתתי לחקלאים אחרים שיעבדו את האדמה. ההחלטה לעבור ולחיות בגן חיים הם חסד גדול בעבורי ובעבור ילדיי ונכדיי."
ה-7.10 הוא המשך השואה
שלמה שרף נולד בתקופת השואה ועבורו השואה כיום שקרתה לנו ב-7 באוקטובר היא המשך של השואה.
שלמה: "אני רואה חיבור אולטימטיבי בין השואה באירופה לשואה שקרתה לנו באוקטובר. אני לא מפריד בין שתי שואות אלו. השואה כיום היא שואה שקרתה לנו במדינתנו, בשל חוסר תפקוד והפקרה של ראש הממשלה וחברי ממשלתו. השואה הנוכחית היא בשל חוסר ההנהגה של ביבי. האיש משסע, משקר, אינו דוגמא אישית. בעבורי מנהיג הוא אדם הנושא באחריות, נושא בתוצאות. אדם המנווט את הספינה קדימה בשל ראייה רחבה וחזון. הוא זה שבנה את החמאס, אין בו תכונה אחת של מנהיג או של מנהיגות."
השיחה סביב מהו מאמן טוב לעומת הנהגת המדינה מעוררת אי נוחות: "יש מצב שמישהו מהאוהדים של קבוצת כדורגל היו מוכנים שמאמן הקבוצה יצהיר בפניי העולם, שהקבוצה כפסע מהניצחון בשעה שברור שיש בעיות שלא יביאו ניצחון לקבוצה שלהם? יש מצב שמאמן קבוצה ישסע ויפלג שחקנים בקבוצה שלו אחד כנגד השני? או ידאג לשיפוץ הבריכה שלו בזמן משחק על חשבון כספיי הקבוצה?"
הכעס של שלמה עצום, למעשה שלמה רתח מכעס עוד לפני השביעי באוקטובר. היום במציאות הנוכחית בה מאי הנכדה נרצחה בשל התנהלות ההנהגה הכעס שלו גדול שבעתיים. שום דבר במערכת הערכים של שלמה שרף האדם, המאמן המוביל בן ה-81, אינו תואם את השואה שקרתה כאן במדינת ישראל.
התרומה לקהילה
תקופה קצרה לאחר שמאי נרצחה במסיבת הנובה, שלמה החליט להפנות את כל יכולותיו ומרצו לתרומה ועשייה ופנה לשמעון סבג, שהוא היוזם ומנהל של עמותת "יד עזר לחבר", שנוסדה בשנת 1955 ושמה לה למטרה לטפל ולעזור לניצולי שואה בחיפה.
עמותת יד עזר לחבר מפעילה קריית חסד לתפארת, הפרוסה על שלושה רחובות בחיפה, שם מתגוררים ניצולי שואה רבים שחיו בעבר מתחת לקו העוני. בקריה הם זוכים למגורים נאים, שלוש ארוחות ביום טיפולים במכון פיזיותרפיה ופעילויות חברתיות מגוונות.
במתחם בו הם מתגוררים יש מועדון חברתי מפואר וטיפול שוטף ויומיומי ברמה הגבוהה ביותר בניצולי השואה. בנוסף מחלקת העמותה מאות ארוחות חמות לניצולי השואה באמצעות בית התמחוי שלה, שנוסד לפני שלושה עשורים. כמו כן, העמותה מפעילה גם את בית הילד לילדים ונוער בסיכון, מסייעת לקשישים ולמשפחות מעוטות יכולת – ומאז ה-7.10 תרמה והביאה מזון לדרום הארץ ועוזרת ומתנדבת ככל יכולתה.
שלמה פנה אל שמעון סבג ומאז הוא שם בעבורם. שלמה מגיע למתחם – מבשל ועובד בהכנת האוכל. מכיוון שעמותה זו מתקיימת אך ורק על כספיי תרומות ולא מקבלת כל עזרה מהמדינה, שלמה החליט שהוא נותן ככל יכולתו.
"שאלתי את מנכל העמותה כיצד אוכל לעזור. שמעון אמר לי שההוצאות על הוצאת אמבולנסים לבתי חולים בשעת הצורך מאד יקרה, ורכישת אמבולנס תהווה עזרה מאד גדולה בשל החסכון בעלויות. החלטתי לקנות ולתרום אמבולנס ובכך להנציח את זכרה של מאי שלנו."
בתשיעי לינואר נערך הטכס בה הושקה האמבולנס אותו תרם שלמה לעמותת "יד עזר לחבר". על האמבולנס מתנוססת תמונתה של מאי ושמה. האמבולנס הזה ישרת לא רק את ניצולי השואה אלא את כל אנשיי הצפון שזקוקים לעזרה.
שלמה שרף חבר לעמותת "יד עזר לחבר" ובכך סגר מעגל, מעגל עם השואה שהייתה וניצולי השואה, להם הוא מקדיש כיום את עזרתו, והשואה הפרטית שלו עם השואה הנוראית שקרתה לנו במדינה. הכל קשור בהכל, אותם ניצולי שואה בהם מטפלת עמותת "יד עזר לחבר", מטפלת – אנשים אלו והנרצחים שנרצחו בשל התנהלות מחפירה של ראשי המדינה. כמה סימלי להנציח את מאי כך, בנתינה שכזו. כזו הייתה מאי, אישה כל כך צעירה עם התייחסות לכל אדם בכבוד, בנתינה ובחסד גדול. תרומתו זו של שלמה עם ההתנדבות השבועית שלו היא התקווה והאמונה שעשייה ולקיחת אחריות עם תרומה ונתינה אכן יביאו עתיד טוב יותר.
