יבול שיא
הרפת והחלב
אורלי סלע. בנתה את שיטת הריפוי תנועה אפקטיבית. אלום פרטי

הריקוד המרפא 

6 דק' קריאה

שיתוף:

סיפור חייה של אורלי סלע ממושב מולדת הוא סיפור של שורשים מאירופה * סלע היא דור שלישי לניצולי שואה, עם שורשים משפחתיים הנטועים במושב מולדת, סיפור של הרפתקה בלב האוקיאנוס ואז מוסיקה, ריקוד, ריפוי והנצחה 

אורלי סלע, אישה בתחילת שנות החמישים לחייה, היא אישה שבחרה בדרכה לשלב ריקוד כדרך מרפאת, בעיקר לחולי פרקינסון ולהציג את הסיפור המיוחד של סבתא שלה, ניצולת השואה בגוף ראשון. אלו שראו אותה במופע זה התרשמו והעידו שהעדות הזו בגוף ראשון אוטנטית ומרשימה ביותר.  

אורלי סלע נולדה וגדלה במושב מולדת. שני הוריה הם בני המקום, מה שאומר שאורלי גדלה בחיק משפחה רחבה, כששני הסבים והסבתות שלה נוכחים ומהווים חלק מאד משמעותי בילדותה.  

סבה וסבתה היקים היו ממקימי מולדת, יהודים שהגיעו לארץ טרם מלחמת העולם השניה – היו מארבעת המשפחות הראשונות במושב ואיבדו את כל משפחתם בגרמניה. שמם היה ולטר וקלרה נאוה, הורי אמה של אורלי. גם הורי אביה, יהודית ושמואל קליין, עברו את השואה באושוויץ, הגיעו לארץ בשנת 1948 מהונגריה והיו לחברי מולדת. מכאן ברור שילדותה של אורלי במולדת, הייתה ילדות  עטופה  במשפחה מורחבת וחיי כפר.  

אורלי מפעילה וותיקים
אורלי מפעילה וותיקים. אלבום פרטי 

הבחירה בריקוד 

אורלי היא בת בכורה להוריה ואחריה נולדו שתי אחיותיה: "לא הייתי נכדה בכורה לסבי וסבתי מהונגריה, אבל בעבורה כל נכד שנולד היווה ניצחון על הנאצים," סלע מספרת.   

בשנות העשרים אורלי נישאה וילדה את בנה יונתן, התגרשה והתפנית שיצרה בחייה הייתה הבחירה ללמוד לרקוד ריקודי בטן: "למדתי חינוך לגיל הרך. כשהתגרשתי, עברתי משבר והחלטתי ללכת ללמוד ריקודי בטן. הבחירה ללמוד ריקודי בטן יצרה תפנית ודרך חדשה בחיי.  

"שנה אחרי שהתחלתי ללמוד ריקודי בטן התחלתי ללמד ריקודי בטן. אז, הבנתי ונוכחתי בכוח המופלא שבריקוד. נוכחתי בכוח המרפא הטמון בריקוד. הייתי אישה צעירה עם ילד קטן ובאמצעות הריקוד ריפאתי את עצמי. הריקוד המזרחי הוא ריקוד חושני, ריקוד מאד נשי היוצר חיבור להוויה הנשית ומוביל לאמונה בעצמך, להתייחסות מיטיבה ומחזקת את הנשיות. התנועות החושניות, המוסיקה הערבית, הרגשות – הכל יוצר נשיות בגדולתה ויופיה.  

"בילדותי רקדתי בלט קלאסי. בבלט קלאסי יש דיוק של אחזקת הגוף, של גמישות ועוד. לעומתו, בריקוד המזרחי היה חופש להזיז את האגן אחרת, בחושניות ,הברכיים מתנועעות באופן שונה. עברתי  שינוי פנימי במהות שלי. האישה שפתחה בפניי דלת רחבה ללמד את הריקוד המזרחי היתה מרים ורד, שריכזה וניהלה ב'דורות בגלבוע'. 'דורות בגלבוע' הוא המקום בו מתקיימת פעילות רחבה ועצומה לבני הגיל השלישי לתושבי המועצה האזורית גלבוע." 

הריקוד כתרופה לפרקינסון 

"מספר שנים לאחר מכן, יצאתי למסע בעולם עם בן זוג מאירופה לאוסטרליה. היה זה מסע משנה חיים. התנאים בהן עשינו מסע זה היו לא פשוטים. רק שנינו, על סירה קטנה באוקיינוס. המפגש עם הים, עם הטבע, עם מקומות יוצאי דופן, איים נידחים ואנשים החיים בתנאים כל כך שונים ממה שידעתי ותיארתי לעצמי – הפגישו אותי עם עצמי שלא ידעתי והכרתי.  

"נוכחתי שיש בי הרבה אומץ ,חוזק וחוסן שלא ידעתי ויכולת התמודדות במצבים קשים. חזרתי לארץ עם החלטה ללמוד במכון ווינגייט הדרכת מחול. הייתי בת 45, לאחר פרידה מבן הזוג שלי ושוב יב תחילת לימודיי , ראיתי את הסרט של מיקי חיימוביץ ופרופ' רפי אלדור." 

פרופ' אלדור, בוגר הרווארד ומרצה בעל שם עולמי בתחום הכלכלה, גילה יום אחד שהוא חולה במחלת הפרקינסון. את סיפורו מעורר ההשראה של רפי ומלחמתו במחלה, סיקרה מיקי חיימוביץ בעונה האחרונה של 'המערכת'.  

אורלי: "פרופ' אלדור חלה בפרקינסון ובחר לרקוד ונוכח שהריקוד הוא כלי טיפולי ומרפא. כשראיתי את הסרט הזה, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ללמד חוליי פרקינסון ריקוד ולהביא ריפוי והטבה. שבוע אחריי פגשתי חבר קרוב. הוא היה בן 38 וחלה בפרקינסון. הצעתי לו לנסות לרקוד. הוא היה הנסיין שלי.  

"פרופסור רפי אלדור הוא בעל ממון, השקיע הרבה כסף בריקוד, רקד עם רקדניות מהשורה הראשונה, התחרה בתחרויות ריקוד והפך למקצוען. אני חשבתי לעצמי שחשוב לאפשר וללמד אנשים עם פרקינסון מכל שכבות העם ריקוד." 

מה יש בריקוד שמאפשר ריפוי ושיפור המצב הגופני? 

"אני מדריכה איך להזיז את האגן, תנועת הברכיים – והעבודה על השחרור מוציאה מהנוקשות הגופנית. אני יודעת הרבה סגנונות ריקוד, ומתאימה לאנשים את הסגנון היוצר את השחרור מהנוקשות ויוצר תנועה זורמת. פתחתי קבוצות נוספות ונשים מעידות שהתחושות הפיסיות השתנו ויש כאלו שאומרות שלו היו רוקדות מידי יום היו מפסיקות לקחת תרופות.  

"במידה רבה נוכחתי שזה היעוד שלי – להגיע וללמד כמה שיותר נשים לרקוד וליצור ריפוי פנימי. כיום אני מדריכה ועובדת עם כחמש מאות נשים בשבוע. אני עובדת במספר מקומות: ב'דורות בגלבוע', ב'סביום' במועצה אזורית יזרעאל, עם 'נשים בעמק יזרעאל' ובתוכנית של הרב פירר במרכז הארץ, זוהי תוכנית שהרב פירר מממן.  

"בשנת 2017 העמקתי ולמדתי בתוכנית מיוחדת בניו יורק. למדתי בקורס שנקרא: 'לרקוד עם הפרקינסון'. קורס זה מכשיר אומני תנועה מכל העולם במספר סגנונות להדרכת אנשים שחלו בפרקינסון. מסתבר שבאנשים שחלו בפרקינסון, ההתדרדרות של המחלה איטית. הריקוד מזכיר לאנשים עם בעיות בריאותיות שהעולם יפה וטוב. ריקוד זו אמנות. החוויה שלי בעבודה זו היא של נסים. אני בוחרת ויוצרת פלייליסטים עם מוסיקה בסגנונות שונים: המוסיקה והתנועה יוצרים ומפגישים אנשים עם העולם הרגשי שלהם עם מקורות חדשים של הנאה והנעה."  

הפעלה בתנועה אפקטיבית
הפעלה בתנועה אפקטיבית. אלבום פרטי 

תנועה אפקטיבית 

אורלי בנתה שיטת ריפוי חדשנית הנקראת "תנועה אפקטיבית": "אצלי התנועות מאד מרחביות וגדולות. התנועות יוצרות תנועות פנימיות, הן ברמה הפיסית והן ברמה הנפשית רגשית. אני  מקשיבה לאנשים, יוצרת קשר אישי, נוכחת שוב ושוב שמתקיים הרבה כעס אצל אנשים שחלו, חווית החיים שלהם שהגוף שלהם בגד בהם.  

"בריקוד, אותם אנשים נוכחים שהם רוקדים כפי שרקדו בילדותם. יש הרבה רגעי קסם ונסים שמתחוללים בזמן הריקוד. יש הרבה כאב וקושי אצל רב האנשים, בוודאי אצל אנשים שחלו במחלה זו. המוסיקה, המרחב, התנועה יוצרים מרחב שונה, האפקט בחיים עצום. כשאני פוגשת אנשים חולים  מתקיימת בי הידיעה שאני נמצאת במקום הנכון והמדויק שלי.  

"יש הבדל בין נשים וגברים. גברים, כשהם מאובחנים כחולים, הם יותר מבולבלים, פחות מחוברים לגוף שלהם, יותר מנותקים רגשית. נשים יותר ברורות, מקשיבות ומחוברות לעולם הרגשי שלהם וקשובות לפן הפיסי שלהן." 

זיכרון בגוף ראשון 

אורלי סלע מממשת וחיה משמעות – לרקוד ולטפל דרך הריקוד. לאחרונה פנתה סלע לשימור זיכרון השואה בדרך מיוחדת: "קראתי ספרים מגיל ארבע. מרגע שלמדתי לקרוא, הקריאה הייתה חלק משמעותי בהוויית חיי. הייתי מחליפה ספרים בספריית הישוב. בשלב מסוים התחלתי לקרוא ולהתעניין בשואה.  

"הספרנית בספרייה אפשרה לי לקרוא את הספרים על השואה. מגיל 12 זה הפך לאובססיה שלי, לקרוא וללמוד על השואה. גדלתי עם סבא וסבתא שהיו בשואה, אך מעולם לא ממש שיתפו וסיפרו. היה לי קשר מאד קרוב עם סבתא יהודית – ניצולת השואה. בימי שישי לפנות ערב היינו רואות יחד את הסרט הערבי. היה לנו קשר נשי קרוב במיוחד.  

"סבתא שמרה אפודה מיוחדת אותה הביאה מהשואה. האפודה הייתה סגורה ושמורה בשקית. מידי פעם הייתי אומרת לה לזרוק את האפודה. סבתא נפטרה, הייתי אז בת 38. כשסבתא נפטרה, אבא מסר את האפודה למוזיאון לזכר יהודי הונגריה בצפת.  

"בשנת 2019  הופיעה ידיעה בפייסבוק  שעמותה בשם 'בגוף ראשון' פרסמה וקראה לאנשים לספר את ספור השואה והשורדים בני משפחה, בגוף ראשון. הם פיתחו טכניקה מעולם המשחק כיצד ליצור זיכרון אוטנטי. שלושה ימים אחרי זה ,התייצבתי בקורס הזה. הייתה זו חוויה אדירה בעבורי, שהנה אני נמצאת עם אנשים שחולקים כמוני את חווית השואה. 

"מאז שבגרתי, בכל עיר בעולם בה ביקרתי, הייתי מבקרת במוזיאונים לזכר השואה. הסתבר לי באותו מפגש אנושי, שדווקא הדור השלישי מעורב מאד בספור השואה. הקורס הזה, עם דודי רונן מקבוצת יבנה, היה מרתק ומשנה חיים בעבורי. למדתי לבנות את ספור חייה של סבתא ולעמוד מול קהל.  

"סבתא שיתפה את ספור חייה בשואה עם אסתי דרור מקבוץ בית אלפא. אסתי דרור עשתה את הדוקטורט שלה על נשים בשואה. אסתי ידעה והכירה את סיפור האפודה והיא זו שסיפרה לי מהו סיפור האפודה של סבתא. מסתבר שסבתא מכרה לחם ובכך מימנה את הצמר והחוטים של האפודה שסרגה. האפודה הזו אותה סרגה ועליה שמה כל השנים היא זו שאפיינה את סבתא יהודית. האפודה הזו מסמלת נשיות ומלחמה, נחישות וחריצות.  

"מאז למדתי ובניתי את סיפור חייה של סבתא, אותו אני מספרת בגוף ראשון. משמעות הדבר הנכחת החוויה שלה וחיבור עמוק ברמה הרגשית. החיבור הרגשי הוא שלי וכך גם לבאים למפגשים אלו. נכון להיום, אני מופיעה כבר ארבע שנים במסגרות שונות, בבתי ספר, במועדונים, בחברות שונות . בעבורי זו הדרך הנכונה ביותר להנציח את השואה. יש כיום כ-700 שגרירים שמספרים  של הסבים והסבתות שלהם." 

מהי השליחות הזו, הסבירי? 

"אסור לשכוח את השואה. כל אדם שמספרים את הסיפור שלו, ממשיך לחיות. עבורי, לספר את ספור חייה של סבתא, דווקא בגלל שלא דיברה ושיתפה אותנו – זו שליחות." 

ספרי על המופע שלך? 

"אני משלבת במופע הומור, צחוק וכמובן עצב. אני מופיעה כיהודית קליין. רק עם סיום המופע אני מציגה עצמי ומי שאני. המופע הזה, אותנטי, נוגע. לקחתי על עצמי להחזיק ולהרים את דגל השואה של משפחתי – זהו כבוד גדול בשבילי.  

"סבתא הייתה שורדת שואה. הבחירה הזו אינה נובעת מהתרפקות על העבר, אלא מתוך ידיעה שחשוב להנציח  כדי ליצור הווה ועתיד טוב… אמא שלי הינה ממשפחה שכולה. אחיה איתן נווה נהרג בקרב על גבעת התחמושת. איתן היה בן 23 במותו, אב לתינוק. באותו קרב בגבעת התחמושת איתן הרג 23 חיילים ירדנים עד שנהרג. במידה רבה הספור המשפחתי שלי הוא ספורה של המדינה. שכול ואובדן לצד חיים מלאים ואמונה גדולה בחיים, גבורה ובניית מדינה." 

כמובן ,אי אפשר שלא לשאול את אורלי על התייחסותה למוות. 

אורלי: "אני פוגשת את המוות לעיתים קרובות, ודווקא מפגש זה גורם לי לחיות את החיים במלואם. בעבורי המוות הוא חלק מהחיים. אני לא מפחדת מהמוות ואיני מפחדת לחיות. יש כאן תהליך מעצים  ושם זרקור על כוח החיים ויופיים של החיים. החיים שלי לא תמיד פשוטים. נוכחתי כשגם ויש שיבושים ושינויים איני נלחצת. אני מאמינה ויודעת ש'הכל משתבש לטובה'." 

בעוד זמן קצר אורלי תקבל את התואר סבתא. יונתן  ובת זוגו יהיו להורים. החיים חזקים. אורלי, אישה גבוהה ויפה כל כך – בת כפר ויחד עם זאת אישה קוסמופוליטית – ממשיכה לנתב לריפוי, לשיפור, לזיכרון בסלון, למשמעות אישית ומשמעות בעבור מי שאיתה ועימה.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דקלה אריה בדלר, ממושב אשתאול שבהרי יהודה, היא בן אדם מעורר השתאות וסקרנות, בעלת תפישה חינוכית ייחודית לגיל הרך * ביום יום עורכת דקלה סדנאות ליווי התפתחותי לתינוקות ופעוטות, שמיועדות לתינוקות מגיל 3 חודשים
6 דק' קריאה
הם עזבו הכל, את העסק הפרטי שכל כך קשה עבדו עליו ויצאו להילחם ולשרת במילואים למען המדינה * רבים מהם שירתו שלושה חודשים ואף נקראו לסבב שני ובינתיים מצב העסק שהושאר מאחור הידרדר *
10 דק' קריאה
אסף ולדן הותיר אחרי לכתו שני ספרים – את ספר הפרוזה: "אורות הפנסים האחרונים" ואת ספר השירה: "לב אבוד בין מילים", שני יהלומי ספרות שפוערים צוהר קטן לנפשו המרתקת של ולדן. ספר "אורות הפנסים האחרונים"
5 דק' קריאה
בדי אוהלים המסמלים את הנדודים והטלטלות של אלו שפונו מביתם שמשו השראה למערכת לבוש שיצרה שיר כץ מצבעון. הפריפריה מגיעה לאופנה *תמונה ראשית: שיר כץ, מרגישה תלושה. "קהילת צבעון מפוזרת בכל המדינה. המשפחה שלי
5 דק' קריאה
13 דירות בבית ההולך ונבנה בנהריה, רכשו חברי קיבוץ רות. כשתסתיים הבנייה בעוד כשנתיים, יעברו אליו חברי הקיבוץ וילדיהם. "אנחנו בנהריה כדי להישאר, כי העיר והצפון חשובים לנו"  הקיבוץ העירוני "רות" של בוגרי השומר
6 דק' קריאה
בית המשפט מלמד הורים פרודים מהי אחריות הורית ״בית המשפט לא אמור להמשיך ללוות הורים עד שילדיהם יגיעו לבגרות, הדבר אינו מתיישב עם טובת הקטינים", אמרה השופטת הילה גורביץ עובדיה, מבית משפט לענייני משפחה
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן