לב אבוד בין מילים של סופר צעיר 

אסף ולדן הותיר אחרי לכתו שני ספרים – את ספר הפרוזה: "אורות הפנסים האחרונים" ואת ספר השירה: "לב אבוד בין מילים", שני יהלומי ספרות שפוערים צוהר קטן לנפשו המרתקת של ולדן. ספר "אורות הפנסים האחרונים" הוא למעשה ספר פילוסופי על תורת הספרות. ניכר שהוא בקיא מאוד בתורה זו ובעל ידע נרחב על סופרים וספרים

בשנת 2024 ראו אור שני ספרים שהכותב שלהם אסף ולדן לא זכה לראות. האחד הוא ספר השירה: "לב אבוד בין מילים" בעריכת רפי וייכרט, בהוצאת "עמדה"; והשני ספר הפרוזה: "אורות הפנסים האחרונים", בעריכת עודד וולקשטיין, בהוצאת "תשע נשמות". הוריו של אסף ולדן, צביה ורפי, יזמו הוצאה לאור של שני הספרים אחרי פרישתו מהעולם למוד סבל. אימו צביה מאירה את דמותו בהקדמה לספר השירים: 

"לאסף היתה ילדות מאושרת, כפי שהעיד על עצמו. הוא למד לקרוא בגיל צעיר, זכר בעל-פה טקסטים שלמים, וגדל להיות ילד ואיש של מילים. הוא למד לנגן בכלים רבים והיה לו חוש הומור נפלא. […] בסביבות גיל שבע-עשרה הוא החל לסבול מדיכאון, שבהמשך התפתח לדיכאון קליני עמיד לכל טיפול. […] למרות הקשיים הוא הצליח לסיים את לימודיו בתלמה ילין במגמת מוסיקה, להופיע בגדה השמאלית בשני קונצרטים, להתגייס ולשרת ככתב בביטאון חיל האוויר,  וכן להתנדב בכישורית, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. אחרי השחרור סיים את לימודיו לתואר ראשון בספרות, ובמקביל למד בקורס למורי יוגה. כשהחל ללמד בגימנסיה הרצליה השלים את חובותיו וקיבל תעודת-הוראה בספרות ובלשון עברית. כמורה הוא זכה שם להערכה רבה בקרב תלמידיו, ובהמשך אך הנחה מורים בכל הארץ."  

"אורות הפנסים האחרונים" 

"אורות הפנסים האחרונים" הוא ספר הפרוזה של אסף ולדן. 

לא קל לקרוא בספר זה, בו נער ואחר כך אדם צעיר, מצוי בתהומות של סבל. הוא מתאר בריאליזם מדויק מצבים נפשיים מייאשים, שגורמים לתגובות פיסיות, וגם אלו מפורטות, מעידות על התפרקות הגוף וחוסר האפשרות להשתחרר מהכאב. אולם לצידם, הספר רווי גם בתיאורים מלאי הומור שאדגים בהמשך. 

הוא מנסה למצוא גאולה באמצעות ספר שהוא יכתוב. הוא מתחבט ומחפש כל חייו צירופי מילים או משפטים מזוקקים. הוא לא יתפשר על משהו שהוא פחות ממצוין. כי הוא פרפקציוניסט. וחוץ מזה, הוא מגיע למסקנות לגבי ריבוי הספרים, אם זה בספרייה של סבא שלו, שהוא לקח על עצמו לסדר והוא נחנק ביניהם, עד כדי רצון להרוס את הקירות או לשרוף ספרים; ואם זה בחנות ספרים בה הוא עובד ומגיע שיטפון של מים שהוא כמעט טובע בו, תוך התלבטות מה מן הספרים (והסופרים) להציל. במיוחד מטרידה אותו העובדה שהוא לא יספיק לקרוא חלק גדול מהם, והוא מנסה למיין אותם לפי דחיפות הקריאה בהם. 

בעצם ניתן להגדיר את הספר הזה גם כספר פילוסופי על תורת הספרות. ניכר שהוא בקיא מאוד בתורה זו ובעל ידע נרחב על סופרים וספרים. השפה שלו עשירה, מקורית וצעירה. יש בה גם הומור, ולמרות שילוב של מילים וביטויים יום-יומיים – שעוברים לעתים את גבול הנימוס אם משמיעים אותם בחברה – היא שומרת על רמה גבוהה. זה סגנון דיבור של צעירים, שיכול בקלות להפוך לטקסט של צוות שחקנים, עם סאטירה משולבת בתובנות אמיתיות על העולם והאדם. 

באחד הסיפורים הקצרים בספר מחפש הצעיר חלק חילוף למכונית. מוכר חלקי החילוף למכוניות אומר לו שהחלק הזה חסר אצלו. הוא ממליץ לו להתקשר למישהו אחר ונותן לו פתק עם פרטים: 

"אני חוזר לאוטו ומדליק סיגריה, מוציא מהכיס את הפתק ששאול נתן לי, ולהפתעתי הרבה כתוב על הפתק: 'קונה סיפורים לפירוק'. […] אני מגיע למקום שאליו שאול כיוון אותי, מחנה את האוטו ויורד. מאחורי השער, אני מגלה רכס הרים של פיסות נייר קרועות, הפסגות של ההרים מתנשאות לגובה ארבעה מטר. 

מופיע בחור לבוש בסרבל, גם הוא בשם שאול, וזו השיחה שמתחילה ביניהם: 

תראה, בכל הארץ יש מלא אנשים שכותבים סיפורים, משכתבים אותם ומשכתבים אותם עוד ועוד ועוד עד שאי אפשר כבר לקרוא אותם. ובמצב השוק כיום, מי יקנה סיפור כזה משומש, לעוס, נדוש, אה? אז אני קונה את הסיפורים האלה, מפרק אותם ומוכר את החלקים אחר כך למי שצריך.    

"ואנשים באים?" אני שואל. 

"בטח באים" עונה שאול בקורת רוח, "לפני חצי שעה היתה פה קסטל-בלום. מכרתי לה סוף של סיפור ושם של ילדה עם קונוטציות הוליוודיות". 

"אמילי?" אני מנסה לנחש. 

"מצטער, נשמה", שאול אומר ופושט את ידיו, "אני שומר על דיסקרטיות עד שמוציאים לאור". 

"אתה מוכר להרבה מפורסמים?" אני ממשיך לחקור. 

"בטח! מכיר פסחזון?" 

"החזיר?" 

"אצלי הוא קנה. הערבי מהיער?" 

"של יהושע?" 

"בטח. היתה פה רוסייה מסכנה, לא היה לה מה לאכול; באה מכרה לי סיפור שסבתא שלה ביערות של קזחסטן בא אליה איזה ערבי רצה להתחתן עם הבת שלה, אמרה לו לא, אז הוא שרף לה את הבית. פירקתי את הערבי משם, מכרתי ליהושע, עשה מזה קריירה שלמה". 

"מה אתה אומר?" 

"בטח." 

אז מה… מה עוד אתה מוכר?" 

"משפטי פתיחה הולך חזק, אביו של גולדמן מת באחד באפריל וזה וזה…" 

"לא נכון!" 

"בטח נכון, כולם קנו אצלי. אני אומר לך, אנשים לא מבינים שמה שאחד זורק לפח זה זהב בשביל מישהו אחר." (עמ' 102 -105). 

"לב אבוד בין מילים" 

 ספר השירה של אסף ולדן  "לב אבוד בין מילים" מעיד על כישרונו הספרותי ועל יכולתו לשחק  במילים. השירים כל כך נוגעים ללב. בכל אחד מהשירים יש שורות נפלאות, פנינים, שנכתבו מעומק הלב, בסערות נפש ובשפה כל כך עשירה. כפי שכתב בסוף הספר כתב רפי וייכרט באחרית הדבר, הכתיבה הייתה הפדות שלו. 

הנה שלושה שירים: מתוך הספר: 

הַחֹם לֹא סָבִיר 

הַחֹם לֹא סָבִיר 

וַאֲנִי לֹא כָּשִׁיר 

אֲנִי אוּלַי כְּשִׁיר 

דָּבִיק וְנִמְרָח 

מִתְחַנֵּן לִרְוָחִים קְצָת יוֹתֵר תְּכוּפִים 

לְשׁוּרוֹת קְצָת יוֹתֵר קְצָרוֹת 

אֲבָל אֲנִי לֹא כַּשִּׁיר 

הַשּׁוּרוֹת שֶׁלִּי תָּמִיד אֲרֻכּוֹת מִדַּי 

מְסֻרְבָּלוֹת וְטַרְחָנִיּוֹת 

לֹא בְּדִיּוּק קוֹלְעוֹת 

לֹא מַסְפִּיק פּוֹגְעוֹת 

מִשְׂתָּרְכוֹת, צוֹלְעוֹת 

אֲנִי לֹא כָּשִׁיר 

וְלֹא כְּמַנְגִּינָה 

אֲנִי מֵי תְּהוֹם, 

קוֹלְחִין, שׁוֹפְכִין 

חַף מִכָּל כַּוָּנָה 

וְהַלַּחוּת הַמְּשֻׁגַּעַת 

אֲנִי כָּמוֹךְ 

לָבָן וְעָדִין וְרַךְ 

אֲנִי לֹא מֻכְשָׁר לְכָל זֶה, אַתְּ יוֹדַעַת 

אֲנִי לֹא כָּשִׁיר 

לִכְתֹּב אוֹתָךְ 

הַסַּנְדְּלָר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ יָחֵף 

הַסַּנְדְּלָר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ יָחֵף 

מְכַוֵּן הַפְּסַנְתֵּרִים שֶׁלִּי מְזַיֵּף 

הָאוֹפֶה אוֹכֵל לֶחֶם יָבֵשׁ 

וְהַכַּבַּאי שֶׁלִּי עוֹלֶה בָּאֵשׁ 

לַמְּאַבְטֵחַ אֵין מִמָּה לַחְשֹׁשׁ 

וְהַפְּסִיכִיאָטֶר מְשֻׁגָּע עַל כָּל הָרֹאשׁ 

לַקַּרְדְּיוֹלוֹג יֵשׁ לֵב שָׁבוּר 

הַשּׁוֹטֵר עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאָסוּר  

הַמּוֹרָה לְיוֹגָה בִּכְלָל לֹא גְּמִישָׁה 

הַשַּׁדְכָן כְּבָר שָׁנָה לֹא נָגַע בְּאִשָּׁה 

לַתּוֹבֵעַ אֵין אַף הַרְשָׁעָה 

וְלַמְּשׁוֹרֵר אֵין טִפַּת הַשְׁרָאָה 

הַמַּצִּיל טוֹבֵעַ 

הֶחָתוּל נוֹבֵחַ 

הַמְּכוֹנָה לֹא מְשֻׁמֶּנֶת 

וְהַזּוֹנָה לֹא נוֹתֶנֶת 

וְאוּלַי זוֹ הַדֶּרֶךְ, דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, 

אוּלַי זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי-הָאָדָם 

אֶת מָה שֶׁהֵם עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל כֶּסֶף, 

הֵם לֹא עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל עַצְמָם 

בְּחִנָּם 

סְתָם 

לֹא נִשְׁאָר שׁוּם-דָּבָר בִּשְׁבִילְךָ 

כִּי מִי שֶׁנּוֹתֵן, לֹא מַשְׁאִיר לְעַצְמוֹ כְּלוּם 

סְגִירַת יוֹם 

תּוֹדָה 

עַל הַזְּכוּת לְהַגִּיד תּוֹדָה 

עַל זֶה שֶׁיֵּשׁ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶם 

עַל הַיְּכֹלֶת לְהַבְחִין בֵּין חֶמְלָה לְרַחֲמִים 

בַּהֶבְדֵּל בֵּין אַשְׁמָה וְאַחְרָיוּת. 

עַל הַיְּכֹלֶת לְהַבְחִין בֵּין לִרְאוֹת אֶת הַזּוּלָת לְבֵין לְנַתֵּחַ 

עַל לְהַפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל עַל הַכֹּל מִלְּמַטָּה אוֹ מִלְּמַעְלָה 

לָתֵת אֶת מָה שֶׁלָּמַדְתִּי, לִלְמֹד מָה יֵשׁ לִי לָתֵת 

לְהַרְגִּישׁ שֶׁזֶּה מַסְפִּיק, שֶׁאֲנִי מַסְפִּיק 

עַל הַזְּכוּת לִלְבֹּשׁ רַק טְרֵינִינג מִיָּנוּאָר עַד אַפְּרִיל 

וְרַק כַּפְכַּפִּים מֵאַפְּרִיל עַד יוּלִי 

עַל הַזְּכוּת לַעֲסֹק בַּדְּבָרִים הֲכִי עֲמֻקִּים וַאֲמִתִּיִּים, 

עַל הַזְּכוּת לְמַזְמֵז אֶת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁלְּךָ שְׁנֵי שְׁלִישׁ מֵהַיּוֹם 

עַל הַזְּכוּת לִבְכּוֹת מוּל אֲנָשִׁים, בְּלִי לְכַסּוֹת אֶת הַפָּנִים, 

בְּלִי לְנַגֵּב אֶת הַדְּמָעוֹת 

עַל הַזְּכוּת לָתֵת לְהַר הַגַּעַשׁ שֶׁבִּפְנִים לְהִתְפּוֹצֵץ 

וּלְגַלּוֹת שֶׁלֹּא הֶחְרַבְתִּי אֶת עַצְמִי וְאֶת כָּל הָעוֹלָם 

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב כָּכָה – 

אֶת הַזּוּלָת, אֶת עַצְמִי, אֶת הַחַיִּים 

הבאתי טעימות משני הספרים. כמה חבל שכישרון כזה נגדע.