"אתה היית מסכים שהילד שלך יהיה שנה במקלט?" 

שואלת עירית מילס, יו"ר ועד מושב כרם בן זמרה ומנהלת קהילה במושב עלמה * במעון הילדים שוהים הפעוטות במקלט קטן (25 מ"ר), בתנאים שאינם הולמים לגידול ילדים * בגן הילדים שוהים הילדים מזה שנה, שישה ימים בשבוע שש שעות ביום * ואם זה לא מספיק, התושבים נקראו לשלם כרגיל על המעון וגן הילדים 3,220 ₪ לחודש, כאילו אין מלחמה * "הישובים הכלואים" – שנה למלחמה במרום הגליל 

הם קוראים לעצמם "הישובים הכלואים" כי ככה הם מרגישים. ביישובי מרום גליל הלא מפונים עלמה, כרם בן זמרה ובישוב הצ'רקסי ריחניה, זועמים על מוסדות מדינת ישראל, שהובילה אותם לחיים בלתי אפשריים, במציאות כואבת של מלחמה מתמדת. מדובר בשלושה יישובים שהיו מועמדים לפינוי ולבסוף הוחלט בצה"ל שלא יפנו אותם וכבר שנה שלמה שהם נמצאים בחיים בלתי נסבלים. 

בכרם בן זמרה אני נפגש עם עירית מילס, יו"ר ועד המושב, המכהנת גם כמנהלת הקהילה במושב עלמה ועם יוסי אמיר, חבר המושב. ברקע נשמעים בומים מוכרים, הפגזה שלנו על מטרות באזורי הכפרים הלבנונים שממול. אפשר לראות את פגיעות התותחנים, את ענני העשן, הכל לנגד עיני התושבים. 

אין ממ"דים 

אחד הדברים שהכי כואבים לתושבי היישובים הלא מפונים הם העובדה שילדי הגן ופעוטות בגיל הרך, נאלצים כבר שנה שלמה לשהות במקלט, כיוון שאין ממ"דים במוסדות החינוך באותם יישובים. בכרם בן זמרה ובעלמה החלה בניית הממ"דים, אבל איש לא יודע מתי הסיוט הזה ייגמר. בינתיים נאלצים התושבים להתמודד עם התקפות יומיומיות של חיזבאללה ולא רואים את הסוף באופק. רבים מהתושבים בלחץ, חיים מיום ליום ולכולם יש תחושה שאיפשהו מדינת ישראל שכחה אותם והשאירה אותם להתמודד עם המלחמה בעצמם. 

עידית מילס אומרת: "אני בבית שלי מסודרת, כשתהיה הפגזה, אני ארוץ לממ"ד הפרטי שלי, אבל מה שמטריף אותי זה שילדים וצוות מטפלים ומחנכים שוהים כבר במשך שנה שלמה במקלט בתת תנאים." 

יוסי אמיר לוקח אותנו לביתו של א. חבר מושב, שהוא ואשתו זוג צעיר ונשוי במושב עם ילדים קטנים ותינוק שנולד זה עתה. בבית שלהם אין ממ"ד וכשנולד התינוק, באמצע המלחמה, רעייתו לא הסכימה לחזור עם התינוק לבית ללא מיגון. בלית ברירה נאלצו בני הזוג לרכוש מיגונית, בשווי של מעל 100 אלף שקל, כדי שיוכלו להמשיך ולגדל את הילדים בבטחה. היום ישנה המשפחה הצעירה במיגונית שהוסבה לחדר השינה של המשפחה. 

מילס: "רק מזכירה שהיינו אמורים בהתחלה להתפנות ולבסוף צה"ל החליט שלא מפנים אותנו. התושבים הבינו שלא רוצים לפנות אותנו אבל תנו לנו את התנאים המינימלים לקיום חיים נורמלים. המצב כאן ממש גרוע, אני מסתכלת על התושבים, אנשים איבדו את זה, כבר משתגעים מהמצב ואי הוודאות ששוררת כאן, בלי פרנסה, בלי ביטחון, גורמת לכולם לחיות על הקצה." 

"אני כמובן מבינה אותם אבל הכי מכאיב לי לראות את הפעוטות האללה בתוך מקלט, בלי חצר. הורים בתל אביב היו מסכימים שהפעוט או הפעוטה שלהם יהיו במשך שנה במקלט קטן? אתה היית מסכים שהילד שלך יהיה שנה במקלט? אם יש כאן אזעקה אנחנו באפס שניות מהמתרחש ואין לנו ממ"דים במוסדות החינוך וברוב הבתים." 

ויש איזה פתרון? 

מילס: "רק עכשיו משרד הביטחון התחיל לבנות ממ"דים למוסדות חינוך, יש קבלן שקיבל את הפרויקט לשלושת הישובים, אבל מתיי הוא יסיים אלוהים יודע. בהתחלה אמרו לנו שיהיו מוכנים ב-1 בספטמבר, אחר כך אמרו שבחגים ואני אומרת לך, ממה שאני רואה בשטח, שגם זה לא יקרה, אולי בדצמבר. במבואות חרמון העבירו את התלמידים לכורזים ושדה אליעזר. אצלנו דוב"ב ואביבים מפונים, גם אותנו אמרו שיפנו אבל צה"ל הטיל וטו והחליטו שלא מפנים אותנו. אז בסדר, אתם לא מפנים אותנו, אבל לפחות תנו לנו את התנאים הבסיסיים לחיים של ביטחון." 

"אני שואלת אותך, למה שהורה לילד ישלם על מעון כרגיל כשהילד שלו בכלל נמצא במקלט? זה נשמע הגיוני? הילדים שלומדים בתיכון צריכים לנסוע כל יום במשך שעה לקיבוץ רביד, בסכנה שמשהו יקרה להם בדרך. זו המדיניות של המדינה כאן, אחרי שבמשך עשרות שנים לא דאגו למיגון הולם למוסדות החינוך שלנו.  

"כבר לפני המלחמה כתבתי למועצה שאין לנו ממ"דים ואני רוצה להבהיר: אני לא מאשימה את המועצה אלא מדינת ישראל. ראש המועצה שלנו נאבק מידי יום כדי שיהיו לנו ממ"דים במהירות ועושה את כל המאמצים לשפר את תנאי החיים שלנו. זו התעסקות מטורפת ואני מברכת על כך, אבל המדינה צריכה להתעורר ולהבין שתושבים כאן חיים במציאות בלתי נסבלת." 

השהות של הפעוטות והילדים במקלטים מדאיגה את עירית מילס מאוד. "תראה, זו המלחמה הכי ארוכה בתולדות מדינת ישראל. אף אחד לא חשב על מה זה עלול לעשות לילדים שישהו במקלטים במשך שנה שלמה. חשבו שזה ייגמר תוך שבועיים-שלושה אבל הנה חלפה לה שנה." 

"ידוע שבמקלטים יש גז ראדון, זה משהו שכל בעל מקצוע יודע. אז אמרו שבוע-שבועיים במקלט זה לא נורא, אין לזה השפעה בריאותית משמעותית. אבל עברה כבר שנה, אני מייחלת שמישהו ממשרד הבריאות יגיע לכאן וייתן חוות דעתו על כך, שילדים קטנים שוהים מידי יום שש שעות במקלט חשופים לגז הזה. וזה מעבר לעובדה שאין להם חצר לשחק בה, הם לא רואים אור יום והם בלחץ מהאזעקות, מהבומים ומכל מה שמתרחש בחוץ." 

"גם במיקרה הידוע של לוחמי השייטת שהתאמנו בנחל הקישון גילו את זה רק אחרי עשרות שנים, אני מאוד מודאגת מהמצב הזה ונראה כאילו שלאף אחד במדינה הזאת לא אכפת. באו לפה חברי כנסת ושרי ממשלה, שמעו את הטענות שלנו ובאמת – היו מזועזעים. אבל הם חזרו לירושלים ולבתיהם ופשוט שכחו מאיתנו, כאילו לא נאמר להם דבר. לא יכולים לצאת למלחמה עכשיו? לא רוצים לפנות אותנו? לפחות תדאגו לנו לתנאים הולמים." 

מעון במקלט 5X5 מטרים 

אנחנו מגיעים למעון הפעוטות של המושב, המקום זעיר וקשה להאמין שמדובר במעון לפעוטים. מדובר במקלט עילי שכל גודלו 5 על 5 מטרים (25 מ"ר) ובו תשעה ילדים ששוהים מידי יום (כולל ימי שישי), ישנים, אוכלים וגם עושים את הצרכים. כך הוא המצב במשך שנה. "גם הצוות כאן חווה קשיים, זה לא רק הילדים," מסבירה עירית בכניסה למקלט. "רק שתבין, הפעוטות פה לא ראו חצר." 

הסייעת במעון טיפלה ומטפלת בילדים האלה במשך כל חודשי המלחמה. היא מספרת שבזמן אזעקות הילדים זועקים, חלקם מרטיבים, חלקם מתקשים לישון, כאשר המטפלות עושות את הכל כדי להרגיע את המצב. 

משם אנחנו ממשיכים לגן הילדים, שממוקם במקלט ליד אולם הספורט. למעשה, זה הוא המקלט הרביעי שגן הילדים עובר אליו, כאשר בכל פעם התנאים נמצאו כלא מתאימים ללימוד ילדים בגילאי גן. במקלט הזה, יש לציין, השקיעה המועצה 100 אלף שקלים להתקנת שירותים. מדובר בשירותים שלא בנויים לילדים, אבל זה הרבה יותר מהמצב הקודם, בו נאלצו לעלות בכל פעם למעלה לשירותים בחוץ. 

מירי אליה, סייעת בגן, המתגוררת במושב הסמוך עלמה: "מעבר לסכנה הבריאותית של גז הראדון יש את הקושי של ילדים ללא חצר, ללא תנועה, בלי אוויר צח. אנחנו עובדים פה עם מאווררים, המקום פה מטבע הדברים מאוד סגור וכשהילד רוצה את השחרור שלו אין לי איך לפרוק את זה. אנחנו נותנות להם לשחק בכדור, כשאנחנו מזיזות פה את כל השולחנות ומפנה 'מגרש כדורגל' במקלט, רק שיוכלו לשחק קצת. מנסים לאלתר כל הזמן דברים שיהיה להם טוב וכייף." 

מירי אליה: "להעביר ילדים בתקופה כזאת ממקלט למקלט זה גרוע, לא שאני מעבירה אותו למקום שבו הוא יכול ליהנות יותר, זה אותו דבר רק קצת יותר גדול. אנחנו כבר שנה באותו מצב, זו חוויה לא נעימה לילדים – ילדים שמרטיבים בלילה, ילדים שצורחים כבר בכניסה על הבוקר לגן, זה לא נעים. אנחנו עובדות פה המון שנים, ההורים מכירים אותנו, בוטחים בנו, ובכל זאת הילד בא בבכי ובצורה לא נעימה לגן, מישהו חייב להתעורר.  

"זה גם מתסכל אותנו וגם את הילד. כל החוויות הרגילות שחווים בגן – אין להם את זה כאן. אנחנו מנסות 'להגדיל ראש' ולעשות דברים מאוד חיוניים לילדים. אתה רואה, אפילו להכין חלות לכבוד שבת, שזה באמת הקושי שבקושי במקלט, הכל כדי לנסות להעביר להם את החוויה. יש סיכון בכך שהתנור נמצא פה והילדים מסביב ואנחנו שומרות מכל משמר, אנחנו כאן בדריכות כל היום. עזוב שעכשיו יש לנו שירותים, אבל הייתי עם הילדים במקלט קטן כשהשירותים הם פה בחדר והילדים אוכלים ליד. זה בדיוק המצב במעון. לא יודעת איך אמא משאירה את הילד כשאחד עושה צואה והילד השני אוכל, אבל אין להן ברירה, הן חייבות להתפרנס." 

אני מבין שההורים במעון קיבלו הודעות תשלום של תשלום 3,220 ₪ לילד מהמתנ"ס. 

מירי: "זה הזוי, על מה? זה נראה לך הגיוני להחליף חיתול לילד אחד כששני לידו אוכל? עזוב שיש ילדים שמשלשלים או באים חולים לתוך מקום סגור וכזה קטן. הייתי עם הילדים האלה שמה, זה סיוט עולמי להיות שם ולהעלות ילדים שנעולים לשירותים שנמצאים למעלה זה בכלל סיוט." 

"אני גם לא יודעת מה יהיה איתי נפשית. עזוב בריאות, אלה דברים שאני יודעת ואין מה לעשות, אני צריכה לפרנס את הילדים שלי. בסוף היום אני מקבלת סחרחורות, מקבלת הבזקים. בכלל בתחילת המלחמה הייתי עם כאבי ראש חזקים, התופעות היו חזקות מאוד עד שהגוף שלי פשוט התרגל. היו לי כאבי ראש בלילות. הייתי מגיעה לפה בבוקר ממש חצי בן אדם, אבל צריך לעבוד. זה הזוי, פשוט הזוי. מי שלא חווה את זה ביום יום לא יבין מה שאנחנו עוברות פה." 

"הילדים שלי (כלומר הילדים של הגן) יצאו מפה עם חוויות מאוד מאוד קשות. יש ילדים שהוריהם העבירו אותם לגן ילדים בעמוקה, כי שם לפחות יש חצר. למה ילד צריך לקבל שוב בפעם החמישית את המעבר הזה? זה להכיר חברים חדשים, זה להכיר צוות חדש ואולי יחזירו אותם כשנעבור למבנה אחר." 

ליאת דוקרקר, מנהלת הגן: "זהו המקלט הרביעי שעברנו אליו. עברנו בהתחלה ממקלט למקלט. צריך להבין שגן ילדים במושב זה לא כמו גן בעיר. אנחנו קהילה מגובשת בה כולם מכירים את כולם. ואתה רואה שהקהילה מתפרקת, וזה כואב לי. הלב שלנו נשבר, הקהילה מתפרקת לגמרי." 

"כל החיבור של הקהילה במושב מתחיל מהגיל הרך, ובסוף הילדים האלה מחברים גם את ההורים וגם את הסבים את הסבתות ואת הכל. מתחילת השנה עזבו חמישה ילדים, ילדים שאני כבר שנים איתם, הם והאחים שלהם מכירים אותי ועברו לגנים אחרים וזה שובר לי את הלב. החוזק שלנו בקהילה מאוחדת, בלהיות ביחד – וזה עצוב, אין לי משהו אחר להגיד על זה." 

יוסי אמיר: "ראית שהבן שלי איתמר נכנס לפה וכל הילדים הקטנים מכירים אותו ומחבקים אותו. אנחנו קהילה שבה כל הילדים גדלים ביחד והמצב הזה מפרק את הכל לרסיסים."  

במיקרה אנחנו נפגשים עם פז לוי, אחד מתושבי המושב. פז הוא אחד ממספר תושבים שהחליטו להוציא את הילדים ולהעבירם לישוב אחר וממוגן יותר עם תנאים הולמים. פז ורעייתו הוציאו את הילדה מגן הילדים במושב, לאחר שנה שהילדה למד במקלט.  

"הוצאנו אותה מתחילת ספטמבר, כשהתחילו הלימודים, החלטנו שהיא לא תהיה יותר במקלט פה ושני הילדים שבבית ספר גם לומדים רחוק מפה. החלטנו להעביר אותה ל'בראשית', שזה גן ילדים רגיל במירון, זה במקום שתהיה פה במקלט עם כל הגזים והתנאים שם. זה אומר שבכל בוקר יש לנו נסיעה של חצי שעה ב'כביש אדום' להביא אותה לגן ולחזור. והיא לא רגילה שם, היא לא מכירה אף ילד אבל לא הייתה לנו ברירה. ביום ראשון של הלימודים גם הייתה להם אזעקה והם נאלצו לרוץ למקלטים. שגרת החיים פה פשוט לא נורמלית, אבל לאיפה נלך כשאף אחד לא עוזר לך בדיור?" 

"המצב פה באמת קשה מאוד," אומר לי פז לוי. "המצב הקשה פה באמת הוא הדאגה לילדים. אין פה מסגרות תקניות כמו שצריך. לתת לילד להיות במקלט כל יום עם כל מה שקורה שם זה לא תקני וזה לא בריא לילדים. ולך תדע מתי זה יתפרץ להם, אם זה יתפרץ להם עכשיו או עוד כמה שנים, אי אפשר לדעת, המציאות הזאת היא לא טובה לאף אחד." 

ואיפה הפרנסה? 

התיירות, אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של היישובים הללו כבר לא קיימת מה-7 באוקטובר. החקלאות מקרטעת. החקלאים לפעמים מורשים לרדת למטעים ולמירעה הפרות, לפעמים לא.  

יוסי אמיר: "בחקלאות הכל היום יקר: המים יקרים, למעשה המים לחקלאות בישראל הכי יקרים בעולם. עובד זר מרוויח כמו עובד ישראלי. גם ככה לחקלאים מאוד קשה. במהלך השנה הזאת הטיפולים בעצי המטעים לא נעשו בזמן, וכשיש הפגזות העובדים פשוט לא מוכנים לצאת. כמובן שאף אחד לא מנסה לשכנע אותם ורק אומרים תודה על שנשארו ולא עזבו. עדרי בקר רבים סובלים מגניבות ולאיש אין זמן לטפל בזה עכשיו. עכשיו מלחמה." 

עירית מילס: "כשאומרים שהתיירות נפגעה לא מתכוונים רק לבעלי צימרים והיקבים. מדובר גם במכבסה שנתנה שירותים לצימרים, לעובדי הניקיון, לנשים שהכינו ארוחות לצימרים, לאישה שהתפרנסה מקונדיטוריה, מהכנת עוגות ומאפים לישובים בסביבה. עכשיו רובם מפונים, ממה היא תתפרנס? מתכוונים גם לעובדים ביקבים ובכרמים, במרכזי המבקרים שנסגרו. זו שרשרת שבה כולם תלויים זה בזה. אבל כמה זמן אפשר למשוך את התושבים פה? יש פה נשים שנאלצות לחזור הביתה מוקדם כי המעון וגן הילדים מסתיימים בשעה 14:00 בצהרים. יש אישה שעובדת כקופאית בסופרמרקט בקרית שמונה וכל בוקר עולה על הרכב ונוסעת לעבודה, כי מי יביא פרנסה? היא לא היחידה. יש כאן אלפי אנשים שקמים בבוקר ונוסעים על כבישים מאוימים, מול עיני החיזבאללה ונוסעים לעבודה. יש פה חקלאים שכל בוקר יורדים ללול בסכנת נפשות ואוספים ביצים, אנשים חייבים להתפרנס." 

לחמותו של פז לוי יש מתחם צימרים במושב, שעומד בשיממונו כמעט שנה. הבריכה מלאה ירוקת, הצימרים מעלים אבק, הצמחים לא מטופלים כי חבל על חשבון המים. הכל עומד. 

"הגדירו אותנו כישוב מפונה אבל מצד שני לא עוזרים לנו ולא תומכים בנו וזה נושא מאוד בעייתי," פז מוסיף. "אני לא חושב שמישהו מכל הממשלה ומאנשי המרכז באמת חושב עלינו. והנה עובדה, אתמול בלילה הפציצו אצלנו ובצפת ולא קורה כלום ואף אחד לא עושה כלום. כאילו רגיל שמפציצים אותנו. ואם זה קורה בתל אביב אז פתאום אנשים מתעוררים, צה"ל יוצא לפעולה נרחבת ועושים שרירים. לא סופרים אותנו." 

"כמו שאתה רואה, יש פה מתחם צימרים אבל אין תיירות, התיירות נגמרה מתחילת המלחמה. אתה רואה שהכל כבר מוזנח פה ואין מה להשקיע כי אף אחד לא בא לפה. זה ממש עצוב כי זה צימרים ששגשגו עם נוף מטורף ויפיפה ופשוט עצוב לראות את זה." 

"זאת הייתה פרנסה ויש פה אנשים שזו הייתה כל ההכנסה שלהם. עזרה לא קיבלנו. הצימרים של חמותי והיא לא קיבלה שקל מהמדינה. לא עוזרים לה והיא עדיין משלמת ארנונה על הצימרים למרות שהם עומדים ריקים. זה מצב בלתי נסבל כי יש אנשים שזה כל החיים שלהם התיירות פה והם לא מקבלים שקל מהמדינה. כשתיגמר המלחמה חמותי תצטרך לשים עשרות אלפי שקלים כדי להחזיר את המצב לקדמותו. המצב פה קטסטרופה." 

"שנה עברה," אומר פז, "ואנחנו לא רואים את האופק ואני גם לא יודע מתיי זה יקרה. אנשים פה מדברים על עוד שנה שלמה. לא רואים לזה סוף וחבל שאף אחד מהממשלה לא בא לעזור, מכניס את היד לכיס ומסייע במשהו לתושבים כאן שחיים במצב הבלתי נסבל הזה." 

עירית מילס: "אני חייבת להגיד ששר התיירות, שכדי לדעת את שמו עשיתי גוגל. לא היה פה אפילו פעם אחת, הוא לא דיבר עם התיירנים במועצה שלנו – הוא לא בא למועצה בכלל. לפחות שר החקלאות, אבי דיכטר, בא לפה מספר פעמים והקים פה מטה והקשיב לתושבים ולחקלאים." 

פז לוי: "לשר התיירות פשוט לא אכפת. אנשים פה חיים מתיירות, היקבים לא עובדים, הכל נמצא ב-hold ואיש במשרד התיירות לא מתעניין איך אפשר לעזור. הכל נעצר פה. עכשיו יש אנשים שזה כל החיים שלהם, שזו ההכנסה היחידה שלהם ואין להם מה לעשות, הם לא מקבלים כסף מאף אחד. מחפשים אלטרנטיבות אבל גם אי אפשר לעזוב פה, מחירי השכירויות הוכפלו בכל האזור כי הם יודעים שמי שמפונה מחפש והם מנצלים את זה. המדינה מנסה לאכוף סדר וזה לא מצליח. נוצר מצב שאם אתה רוצה לצאת אתה צריך לפחות 20 אלף שקל, מאיפה אנשים יביאו את הסכום הזה? אין להם. גם למצוא עבודה בחוץ זה קטסטרופה, זה בלתי אפשרי." 

"עזוב שניה כסף, עזוב שניה את התיירות והחקלאות והמלחמה, ומה עם המצב הנפשי של התושבים פה? המצב הנפשי של התושבים פה הוא על הפנים. אנשים פה על כדורים, אנשים לא יוצאים מהבתים, אנחנו מנסים לעזור אבל המצב של האנשים כאן ממש קשה ואף אחד לא מסתכל עלינו. המצב לא טוב. פעם הפארק פה היה שוקק אדם, תלך לשם אחר הצהרים אולי תמצא זוג צעיר אחד, כי רוב האנשים מפחדים. באמצע הפארק שמו מיגונית וכל הכבוד למועצה שהצליחו להביא אותה, אבל התחושה היא שבממשלה לא רואים אותנו. זה לא נעים, אתה כל הזמן בהיכון לקראת משהו. אתמול באחת וחצי היו אזעקות, רצנו ביחד הילדים למקלט, כל הדברים שהאלה משפיעים על הילדים, יתכן שזה יתפרץ בעתיד וזה מה שאני מפחד. 

לא רואים את הצפון 

אנחנו מגיעים לבתי ההרחבה של המושב, שם אנחנו נפגשים עם יוסי אמיר, חבר המושב שמגיע עם ילדו איתמר. "הוא לא הלך היום לבית הספר בגלל הלילה המסויט שהיה לנו אתמול," אומר לי יוסי. "אני שכיר ואשתי גם כן שכירה. אתמול הערנו אותו באמצע הלילה. בדלתון נפלו שברים מהיירוטים." 

רעייתו של אמיר, אתי, עובדת כמנהלת מחלקת תזונה בבית החולים זיו בצפת, מקבלת את פנינו. בתי ההרחבה אוכלסו בשנת 2006 והם הבתים היחידים במושב המצוידים בממ"דים. לאורך השנים, איש לא חשב שיש צורך לצייד את בתי תושבי הישובים ואת בנייני מוסדות הציבור והחינוך הישנים בממ"דים. 

אנחנו יושבים מול רכס ההרים, כשעל הרכס נשקפים בתיו של הכפר הלבנוני מרון א-ארס, ממש בכינון ישיר. מאוד לא ברור מדוע החליטו בצה"ל שהישובים הללו לא מיועדים לפינוי. 

"ב-20 השנים האחרונות," אומרת לי מילס, "כרם בן זמרה לא גדלה בבית אחד. כשאנחנו צופים על מרון א-ארס לעומת לפני 20 שנה, הם בערך השלישו את גודלה. אתה מבין שזו  מדינת ישראל, זו ההתיישבות. כדי שצעיר יבנה פה בית הוא צריך לעבור מדורי גיהינום, כשהמושב ימצא לפחות 10 שנים ימצא בתהליך תב"א למגרש. אין שום הקלות, יש רק הכבדות. בממשלה לא חושבים שבעצם הימצאותנו פה על הגבול זה הביטחון של מדינת ישראל, עוד לא הפנימו את מה שקרה בדרום.  

"למה? רוב האנשים פה עוסקים בחקלאות. 70% מהתושבים במושבים יש להם לולים. לא עזב פה בן אחד את הישוב, כי הם חקלאים. אנשים לא ישאירו לולים לבד, לא ישאירו בקר לבד. לא ישאירו מטעים וכרמים, כי החקלאים פה הם אוהבי אדמה. וזה הביטחון של המדינה, כי אם לא יהיו פה חקלאים, ולא יעבדו אדמות, איזו זכות יש לנו על האדמה? והמדינה דואגת לחסל את החקלאים, בכל פעם מוציאים עוד איזה קושי. החקלאים עד היום לא פוצו בשקל על מה שמתחולל פה שנה."  

אי וודאות 

עמית סופר, ראש המועצה האזורית מרום הגליל, אומר: "את הבעיות בחינוך לצערי אני מכיר היטב. לגבי הדרישת תשלום שההורים קיבלו מהמתנ"ס, נתתי למתנ"ס הנחיה לקחת 50% מהתשלום שדרשו, ואני במועצה משלם את היתרה." 

עירית מילס: "יפה מאוד אבל עדיין אני חושבת שהפיתרון היה צריך לעבור דרך המדינה. יש פה שרים, יש פה את שר הכלכלה, הוא לא היה פה יום אחד, הוא ראה איך פה הכל מתנהל?" 

סופר: "יש הרבה דברים שצריכים להגיע דרך הממשלה אבל מה לעשות, בסופו של דבר אנחנו נאלצים להיכנס ללקונה הזאת גם, אין לנו ברירה." 

עמית, שנה חלפה, אין תיירות, אין חקלאות, וזה לא רק התיירנים והחקלאים אלא גם כל נותני השירותים מסביב. מה יהיה הסוף? 

סופר: "מה הסוף? אתה שואל אותי או אתה שואל את הממשלה? לצערי, האי ודאות הפכה להיות בת לוויה של כל המלחמה הזאת. הציפיה שלי שלפחות במקום שאפשר לתת בהירות לתושבים, לפחות שמה ניתן. אבל לצערי זה לא קורה ולא פוגש אותנו בהרבה עולמות, שממשלה שיכולה לתת בהירות במקומות שהיא כן יכולה לאפשר. אתה יודע, לפחות שנקבל סיוע בפריזמה הכלכלית, חינוך, דברים שאני כראש מועצה צריך להתמודד איתם יום יום, שעה שעה." 

יצאתי הביתה דרומה. רבע שעה אחרי שעברתי את צומת עמיעד התפוצץ שם כטב"ם, זה המציאות של תושבי הצפון. אין בצלם נפילות טילים חריגות, אצלם הפיצוצים הם ביום יום במשך שנה ומי שסובל זה התושבים ובעיקר הילדים. 

פז לוי: "עזוב שניה כסף, עזוב שניה את התיירות והחקלאות והמלחמה, ומה עם המצב הנפשי של התושבים פה? המצב הנפשי של התושבים פה הוא על הפנים. אנשים פה על כדורים, אנשים לא יוצאים מהבתים, אנחנו מנסים לעזור אבל המצב של האנשים כאן ממש קשה ואף אחד לא מסתכל עלינו"