להפיח תקווה בחבל אשכול 

חלומה של סיון שפר ממושב עין הבשור – להקים חוות מרפא הן לאנשים והן לבעלי חיים – קורם עור וגידים * החווה היא לזכרו של אחיינה דודי תורג'מן הי"ד, שהשתתף במסיבת הנובה ונרצח יחד עם חבריו כאשר ניסו לשוב הביתה 

סיון שפר נטועה היטב בחבל אשכול אשר נפגע קשות לאורך השנים בגלל הקרבה אל הגבול עם עזה. במלחמת "חרבות ברזל" פונו יישובים מיושביהם ועתה מנסים לשקם את האזור.  

סיון נולדה במושב שדה ניצן. הוריה בוו וברוס הגיעו ארצה מארצות הברית בשנת 1970. אביה עשה את הפוסט דוקטורט שלו בטכניון בחיפה. באחד הימים הוא ראה מודעה בעיתון, ובה קריאה לזוגות צעירים אקדמאים, דוברי אנגלית להקים מושב בנגב. השניים, שכבר היו הורים לבן, הצטרפו לקבוצת עולים מקנדה, ניו זילנד דרום אפריקה ומארצות הברית, אשר מנתה עשרה זוגות. קבוצה זו הקימה את מושב שדה ניצן בשנת 1973. סיון נולדה במושב בשנת 1975. היא בת זקונים לעוד 2 אחיות ואח. 

"מגיל 17 עברתי לגור עם בן זוגי יואב במושב עין הבשור, מושב קרוב לשדה-ניצן," מספרת סיון. "יואב בן זוגי נולד וגדל במושב שדות בפתחת רפיח, ולאחר הפינוי עבר עם משפחתו, משפחת שפר, לעין הבשור. אנחנו הורים לשלושה בנים, נגב בן שמונה-עשרה, איתן בן ארבע-עשרה ואורן בן שמונה." 

למען חיות ואנשים    

סיון יזמה הקמת חווה, אשר בה תוכל עם שותפיה לפעול הן למען בעלי חיים במצוקה והן למען אנשים שזקוקים למרחב בעל פוטנציאל מרפא. הפעילות תהיה מבוססת על גישה טיפולית שהיא והפסיכולוגית הקלינית שולי כליל פיתחו לאורך השנים ובבסיסה דיאלוג עם האחר. לצורך התשתיות והקמת החווה הן יצאו לקמפיין גיוס המונים.  

מסתבר שהקשר של סיון לטבע ולבעלי חיים הוא רב שנים: "כל חיי עסקתי בחקלאות. ההורים שלי טיפחו משק במשך שנים רבות. הם גידלו עגבניות, פרחים מסוגים שונים כמו ורדים, אסטר וגיפסנית. ברור שבילדותי ובנעוריי גם אני עבדתי במשק. עבדתי במשק מגיל מאוד מאוד צעיר, כל יום לפני בית הספר ולאחריו, יחד עם אחי ואחיותיי."  

אחרי השירות הצבאי בו היא שרתה כחובשת בחיל האוויר, עבדה סיון בחקלאות ביישובים שונים באזור וכן בפינת חי גדולה של קיבוץ שכן ובחוות סוסים שהייתה במושב. 

"תמיד חלמתי שתהיה לי איזו שהיא חווה משלי," היא ממשיכה בסיפורה. "למדתי בכל מיני קורסים שמכשירים לעבודה עם בעלי חיים: אילוף סוסים, הדרכת רכיבה, רכיבה טיפולית, אילוף כלבים וכלבנות טיפולית וגם בכל מיני קורסים שקשורים לפסיכולוגיה." 

בנוסף היא למדה גם הדרכת הורים, מתוך הבנה שבזמן טיפול בילדים היא תצטרך גם להדריך את הוריהם. תוך כדי ההכשרות הללו החלה סיון לעבוד עם אוכלוסיות מגוונות של ילדים, נוער ומבוגרים. 

"דיאלוג לחיים"   

לפני שתים-עשרה שנים סיון ושותפתה שולי כליל, שהיא פסיכולוגית קלינית בהתמחות, פיתחו גישה מאוד ייחודית לעבודה עם בעלי חיים ואנשים. בתחילה הן קראו לה "דיאלוג עם סוסים", אבל הרחיבו אותה לטיפול עם בעלי חיים בכלל ועם אנשים.  

מסבירה סיון: "הגישה שלנו מבוססת על מערכת יחסים מיטיבה. לא משנה אם ה'אחר' הוא סוס, כלב, חבר שלי, אימא שלי או ילד שלי. אני רוצה ליצור בינינו קשר שמבוסס על אמון. לדוגמה: אם ארצה להיות באינטראקציה עם הסוס, אזמין אותו לבוא אליי, ובמידה והוא בוחר שלא, אז לא אכריח את הסוס לבוא אתי עכשיו, אם הוא לא רוצה בכך; כמו שלא אכריח חבר שלי לבוא אתי אם הוא לא רוצה.  

"כלומר, אלו מפגשים טיפוליים שנראים מאוד אחרת ממפגשים נפוצים בטיפול עם בעלי חיים," מציינת סיון. "יחד עם זאת, הגישה שלנו מלמדת איך יוצרים קשר עם האחר, ואיך יוצרים מרחב שהוא מרחב בטוח עבור כולם, אם זה ילד, מבוגר או בעל-חיים. הטיפול בשיטה זו הוא גם פרטני וגם קבוצתי.   

לפני תשע שנים הקימה סיון חוות סוסים טיפולית בכפר השיקומי "עדי נגב" וניהלה אותה. לאחר כשש שנים היא עזבה את העבודה שם והקימה עמותה שנקראת "דיאלוג לחיים" במטרה להקים חוות הצלה לבעלי חיים וחוות מרפא לאנשים. היא ושותפיה לדרך החלו לחפש שטח מתאים ולא מצאו. 

בשבעה באוקטובר 

על ה-7 באוקטובר אומרת סיון: " זה היה יום נוראי, נוראי, נוראי ומאז אנחנו עדיין בתוך תקופה נוראית."  

בבלוג שכתבה בפייסבוק סיפרה סיון: "בשש וחצי בבוקר כולם בבית ישנו חוץ ממני, שמעתי פיצוצים מאוד חזקים והבנתי שמשהו מאוד חריג קורה, הערתי את יואב בן הזוג שלי שהוא הרבש"צ (אחראי על הבטחון) של המושב. יואב קלט מהר את גודל האירוע ויצא מיד מהבית להגן על היישוב. נשארתי בבית עם ילדיי. רוב תשומת הלב והדאגה שלי הייתה ליואב ולדוּדי האחיין שלי, שהיה בדרכו חזרה הביתה ממסיבת הנובה, אשר לא הצליחו ליצור אתו קשר."  

שעות ישבו סיון והבנים בממ"ד במושב, שהוא במרחק של שבעה קילומטרים מעזה. ברור שחוסר הוודאות לגבי מה שקורה בחוץ הגביר מאוד את הדאגה. ואז קיבלה סיון טלפון מאחותה יונית תורג'מן, שסיפרה שבנה דוּדי נרצח.  

מציינת סיון בכאב: "בשבעה באוקטובר, בנוסף לכל האובדנים הטרגיים בגוף ובנפש, איבדנו בישראל את תחושת הביטחון והאמון בבני אדם ובערכים ההומניים שבהם האמנו; איבדנו את האמון במי שאמורים להגן עלינו; איבדנו את האמון בשכנינו מעבר לגדר ואיבדנו את האמון בעצמנו. 

"לקח לי כמה חודשים לאסוף את עצמי ולמצוא כוחות, ובשלב מסוים מצאתי את המשימה שלי. הבנתי שעכשיו בדיוק מתאימה הגישה שפיתחנו במשך השנים – לקדם אמון בין כל היצורים החיים. הבנתי ש'לדיאלוג' יש תפקיד עצום בשיקום האמון, במיוחד עכשיו, בתקופה קשה זו, שבה כל החברה שלנו איבדה את האמון הבסיסי באדם ובערכים ההומניים." 

וכך הוחלט להקים את חוות "דיאלוג לחיים", שתהיה חוות הצלה לבעלי חיים ומרחב מרפא לאנשים. 

סיון מדגישה את חשיבות המיקום: "כאן, בלב המועצה האזורית אשכול, במקום שהוא הבית שלי, שהיה הבית של דוּדי אחייני, הבית של המשפחה שלי, של הקהילה שלי – הקהילה השבורה שלי. מטרת החווה היא להביא תקווה לעולמנו (ולליבנו) השבור. דווקא עכשיו, למרות כל השכול, הכאב והעצב, אני יחד עם קבוצה מדהימה של אנשים קמים לעשות מעשה, קמים לבנות מקום מרפא לבני אדם ולבעלי חיים." 

לזכרו של דודי תורג'מן 

אומרת סיון בכאב: "חוות 'דיאלוג לחיים' מוקמת בדמותו, ברוחו ולזכרו הטוב והכואב של האחיין האהוב שלי דודי תורג'מן. החווה הזאת כל כולה 'מדברת' אותו, את הדברים שאהב לעשות ואת הלב הרחב והטוב שלו. יש לי כל כך הרבה זיכרונות ממנו. אני זוכרת איך היה מטפל ומשקיע בבעלי חיים, רק כדי שיהיה להם טוב. הוא כל כך אהב בעלי חיים וכל כך כל כך אהב את החיים. הלוואי והוא היה כאן. אבל הוא לא. עכשיו כשהוא איננו, הלב הכואב שלי רוצה להנציח אותו ולספר את הסיפור שלו, כדי שכולם יכירו אותו, כדי שזכרו יישאר איתנו."  

והיא מוסיפה: "דודי האחיין שלי גם מאוד אהב בעלי חיים ומאוד אהב טבע ואני חשתי קרבה מאוד גדולה אליו. אחרי השבעה באוקטובר המשפחה שלנו פה בעין הבשור, משפחת שפר, החלטנו שאנחנו תורמים את הקרקע, שטח בן 20 דונם, קרקע חקלאית שלנו, לצורך הקמת החווה לזכרו."  

אחותה של סיון, אימו של דודי יונית תורג'מן, כותבת: "דודי שלי זכה בדודה סיון. דודה סיון היתה שם איתי בחדר הלידה שדודי הגיח לאוויר העולם, היא היתה איתו בינקות, בילדות, בנעורים, בבגרות. היא הדודה 'המגניבה' זאת שאוספת מהגן, זאת שיורדים אצלה ישר מבית הספר… היא הדודה שאף פעם לא משעמם איתה או אצלה. היא הדודה המיוחדת שאוהבת טבע וחיות, מגדלת, מטפלת, דואגת, מרגישה אותם… היא הלוחשת לחיות. דודי שלי זכה לגדול עם דודה סיון, לגדול בטבע מוקף חיות סביבו, סביבם. […] דודה סיון מקדישה את חלום חייה להנצחת דודי שלי/שלנו, חווה שאין ספק בדמותו ורוחו של דודי." 

להפיח תקוה בחבל אשכול 

לאחר ההחלטה של משפחת שפר לתרום את השטח שלה בעין הבשור, הצטרפו אל סיון ובני המשפחה אנשים טובים מהמרכז, שמאוד התחברו לרעיון של 'דיאלוג' ואליה. מציינת סיון: "בנוסף לאנשי קהילת חבל הבשור, עוד אנשים מדהימים התלהבו והצטרפו אלינו. הם רוצים לעזור לשקם את 'העוטף' ולהקים את החווה שבאמת היא תהיה מאוד מיוחדת. נרקם שיתוף פעולה מעניין עם קבוצות של חיילים פוסט טראומטיים שרוצים להתנדב ולעזור בהקמה. וכן קבוצת השינשינים (שנת שירות) שנמצאים במושב. כך שזו תהיה חווה שהקהילה עוזרת להקים והיא למען הקהילה. תהיינה עוד פעילויות בנוסף לטיפול עם ובסביבת בעלי החיים וגינון טיפולי. יהיו כל מיני מרחבים למרפא כגון: עבודה בעץ, עבודה בחֵמר וסדנאות גוף-נפש. אלו יהיו מרחבי מרפא לכל מי שזקוק וגם מקום לאנשים שרוצים לבוא לתרום ולהיתרם."  

מוסיפה סיון: "זהו פרויקט מאוד גדול, מאוד מיוחד, מאוד חלוצי, כי הוא עובד על פי תפיסת העולם הדיאלוגית הזו, הדגש הוא על יצירת מערכות יחסים מיטיבות, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין האחר, (ולא משנה מי האחר) ובינינו לבין הסביבה. המטרה שלו היא להפיח תקווה, בעיקר פה בקרב הקהילה של אשכול שנפגעה קשות, ואשר התקווה, האמון והביטחון בקרב אנשיה מאוד מאוד נפגעו." 

צעדים ראשונים להקמת החווה 

לשאלה אם יש כבר בעלי חיים בשטח החווה, עונה סיון: "לי תמיד היו ויש בעלי חיים. בחצר הבית נמצאות עכשיו תרנגולות וכן 'מרשמלו' ו'חלבה',  שתי עיזים שהיו זקוקות לשיקום."  

סיון מציינת לאלו בעלי חיים מיועדת החווה: "זו תהיה חווה שיקומית לבעלי חיים שהם מבית מזניח, או שהם צריכים טיפול רפואי מיוחד או שיקום. כלומר, בעלי חיים שזקוקים לבית מיטיב לכל החיים. יש כל כך הרבה בעלי חיים שזקוקים לשיקום ולבית מיטיב, כך שברגע שנפתח את השערים שלנו נצרף עוד חיות. ברור שמספרן יהיה מוגבל, כיוון שאנחנו רוצים גם לספק להן תנאים טובים."  

הראשונה שהצטרפה אל סיון להגשמת חלומה ולגיוס מתנדבים נוספים היתה לילך שפר גיסתה.  

מספרת לילך: "האנשים היקרים והאהובים עלי ביותר חיים בעוטף. אני אומנם מתגוררת במרכז אבל הלב שלי נמצא קודם כל שם – בעין הבשור. השבעה באוקטובר עורר אצלי דחף עצום לעשות ככל יכולתי כדי להיטיב ולהקל, בראש וראשונה על האנשים האהובים עלי. חיפשתי וניסיתי כל דרך אפשרית להקל עליהם. מתוך תחושת תסכול וחוסר אונים עברתי לאט לאט ל'מוד' של עשייה. לא משנה מה. העיקר לעשות כל מה שרק ניתן, להיות בתנועה.  

"עם הזמן גילתי את העוצמה של העשייה המשותפת, גיליתי את כוחו של ה'יחד'.  בזכות התהליך הלא מתוכנן הזה התחברתי לחזון של סיון ולשיטת ה'דיאלוג', ואני מאוד מודה לה על זה, על ההבנה והאמונה כי ל'מרחב' פיזי יש כוחות ריפוי. בעיקר מרחב שהוא קרוב לטבע ולאדמה. זה יהיה מרחב בו יתקיימו כל (או מרבית) הערכים ההומניסטים שאני מבקשת לחיות לאורם, מרחב שמקדש את החיים ויוצק לתוכם משמעות. זה יהיה תיקון עולם גם במובן הפיזי – ממש לתקן את שנשבר, לבנות, להקים, לברוא עולם חדש וטוב יותר. הבנתי שהחיים עצמם מאפשרים בסופו של יום התחלה חדשה, עשייה. משמעות." 

ונסיים בדבריה של ארנה בנאי, שאף היא התגייסה לעזור למקימי החווה: "זהו פרויקט יפה – לשלב בין בעלי-חיים שננטשו ובני אדם שנפגעו. החווה תשמש מרחב שיקומי שמבוסס על חמלה, על הקשבה והשבת אמון בעולם הזה. ומה יותר מפיח תקווה מחיבור בין בני אדם לאדמה, לטבע ולבעלי-חיים?"