אמילי די קפואה – מנהלת הרפת של קיבוץ כרמיה, רק בת 38, הגיעה לקיבוץ ביחד עם אמה מבלגיה כשהייתה בת שבע. אמה ביקשה והתעקשה לעבוד ברפת, גם אמילי עבדה במשק חי ולאחר שירות צבאי שמעה שיש צורך בעובדים ברפת – ומכאן התחיל סיפור האהבה שלה. לדבריה, העבודה ברפת עבורה הייתה כמו חתונה עם אהבת הנעורים, ברפת אין תחושת זמן: "ישנת על האף, בום, עברו חמש שנים".
"לפני חמש שנים הרגשתי שהגעתי למיצוי, עשיתי ייעוץ תעסוקתי שהכווין אותי ללמוד כלכלה – אי אפשר היה לנחש מתעודת הבגרות שלי", היא מספרת בהומור. מספר חודשים לפני השבעה באוקטובר, הציעו לה לנהל את הרפת והיא החליטה שהיא קופצת למים. "אני מהקופצות למים, לא מהמתכננות. אין לי חלום ילדות להיות מנהלת רפת. אני עושה מה שאני אוהבת עד שזה הגיע. זה שלי, זה מעבר לבית. זה שלי מגיל שבע, שלנו. אם תזמיני אותי לעבוד ברפת אחרת, לא בטוח שזה יהיה באותה רמת תשוקה". את לימודי הכלכלה במכללה האקדמית אשקלון סיימה בהצטיינות.
על קיבוץ כרמיה והרפת
אמילי היא לא האישה היחידה ברפת של כרמיה, אחת מהן היא אמא שלה ועוד שתי נשים חברות קיבוץ ותיקות. מלבדן עוד חמישה עובדים זרים.
קיבוץ כרמיה ממוקם 3.8 ק"מ מגבול עזה, אותו מקיפים היישובים זיקים, יד מרדכי ונתיב העשרה. בבסיס זיקים נרצחו חיילים, בחוף הים בזיקים ובנתיב העשרה קיפחו את חייהם עשרות רבות של אזרחים וחיילים. קיבוץ כרמיה ניצל באותה השבת מאסון גדול מאוד. מרבית הקהילה התפנתה במהלך השבת וביום שלאחריה, החוזרים הראשונים שבו בחודש פברואר, והמסה הגדולה חזרה במהלך חודשי הקיץ.
"יש לנו רפת מהממת בכרמיה. יש לנו 390 נחלבות ברפת ו-780 ראש פרות. יש לנו אחראית האבסה מדהימה בשם עינת שכל יום מאכילה את הפרות ומכינה להן את האוכל, גם בזמן המלחמה, כל יום ללא הפסקה היא קמה בארבע לפנות בוקר בשביל לחלק את האוכל לפרות. אחראית היונקיה שלנו, מלכה, חברת קיבוץ כבר שנים רבות. מספר שתיים של הרפת, אמא שלי. יש פה כוח נשי חזק מאוד. יש לנו ארבעה נערים שעובדים ברפת שכולם בני קיבוץ. היו גם כמה נערות שעבדו איתנו."
מאיפה התשוקה לרפת? מה את אוהבת בזה?
"יש כל הזמן שינויים, כל הזמן עניין, אני אוהבת מאוד את הפרות, זו החיה הכי מהממת שיש. אני יותר מנהלת כרגע ועסוקה בהמון עבודות משרדיות, אבל אני אוהבת לקום בבוקר, לשתות קפה, את השקט."
השבעה באוקטובר
מבחינתה, המציאות מתחילה מהשבעה באוקטובר, אין לפני. היא לא הייתה בקיבוץ באותו היום והיא דאגה לאמה מאוד מאוד וגם לעובדים שתחת אחריותה, ואפילו כשהגיעה אליהם – לא הסכימו לפתוח את הדלת ולא יצאו מפתחה במשך שלושה ימים. היא הרגישה תחושת אחריות וחוסר אונים כלפי העובדים שגם לא דוברים את השפה וגם לא מבינים מה קורה, לא ידעה כיצד לתווך להם את המצב המפחיד. בנוסף, היא הרגישה שאנשים בקיבוץ לא הבינו מה קורה בסביבת הקיבוץ – "הייתי בהיסטריה מוחלטת". לקיבוץ ניסתה להגיע בצהרי היום, אבל סורבה במעבר בצומת אשקלון דרומה. בשמונה באוקטובר באזור השעה שש בבוקר הצליחה להיכנס לקיבוץ, ומאז כמעט ולא עזבה אותו. "אמנם לא טבחו בנו ושחטו אותנו למזלנו, אבל מצב הפינוי של הקיבוץ לא היה חדש לי, גם בפעמים הקודמות לא התפניתי. היה לי ברור שמי שיכול, עושה – ואני תמיד הייתי מאלה שיכולים". בשום רגע לא חשבה לעזוב. כיתת הכוננות נשארה כדי לתמוך בעובדי הרפת ולשמור עליהם, שיתוף הפעולה היה מדהים מבחינתה. "הם החזיקו לי את היד, אם הם לא היו פה – לא הייתי פה", היא מספרת.
"היום הזה הכניס אותי לפרופורציות. נאלצתי לקבל החלטות שלא דמיינתי שאיאלץ לקבל וכל האחריות על כתפיי. אם זה לרדת לשתי חליבות ביום ואם זה לשפוך שני טנקים של חלב כי אף אחד לא בא לאסוף. זה ברור שזה מה שצריך לעשות, אבל בחיים לא חשבת שתעשי את זה ואף פעם לא ראית מישהו עושה את זה. זה היה מלחיץ. הראה לי מה היכולות שלי ומה היכולות של הצוות, מהו כישלון ומהי הצלחה. הכל בפרופורציות."
את הקיבוץ לא עזבו כמעט לרגע, מלבד סוף שבוע בנחשולים (מוקד הפינוי הקהילתי), העשייה עוזרת ומחזיקה את השפיות, לדבריה. אחרי שלושה חודשים, אפשר לומר שהם חזרו לשגרה, שגרה אחרת. שלושה עובדים זרים עזבו אותם בעקבות המלחמה, עובדים שהגיעו בתחילת אוקטובר 2023. אחד העובדים מגאנה, החליט בכל זאת להישאר, ואמר לה: "מה את חושבת, שבגאנה אין דברים קשים? אני נשאר פה", היא מתארת שהאמונה שלהם באל ובעצמם גורמת להם לתקווה ומחזקת אותם.
לדבריה, הם בתקופת מעבר עכשיו, בין מצב הישרדותי בתוך השגרה למצב של שגרה שאפשר להסתכל בה אל האופק, להגיע ליעדים שהיו רוצים. "זה דורש מאיתנו לעלות רמה ולדרוש מעצמנו יותר. צריך לעשות איזה סוויץ' בראש ולהגיד – הכל כרגיל, מסתכלים קדימה".
בדומה לרפתות אחרות באזור, גם רפת כרמיה קיבלה הגדלת מכסה של 700,000 ליטר, אולם אין מקום לפרות וחולבות נוספות ברפת. "עכשיו צריך להשקיע ברפת ולספק את התנאים לפרות כדי לעשות את זה. כרגע זה האתגר הגדול שמונח לפנינו – לנצח את הבירוקרטיה. אני עסוקה בדברים מאוד גדולים וחשובים, בכל הכוח. רוצים לבנות יונקיה חדשה. ספגנו פה שתי פגיעות ישירות. אבל הפרות נהדרות, הצוות נהדר."
דור ההמשך
"זו ה-שאלה בכל הענף, לא רק אצלנו". אמילי בגילה הצעיר, השונה מנוף מנהלי הרפתות האחרים, כמובן מהווה בפני עצמה דור המשך לרפתות, אבל לדבריה בעתיד היא לא רואה שהמצב יהיה פשוט כל כך. "זו הצעה אטרקטיבית ומושכת – עד הצבא. אחריו, אני לא יכולה להתחרות בשום הצעת עבודה אחרת. אכן יש מישהו בראש שלי שהייתי רוצה שיחליף אותי בעתיד אבל כרגע הוא מאוד מאוד צעיר. אני משתדלת להדביק אותם בתשוקה שלי, אני שולחת אותם לרישיון נהיגה ודואגת לייצר תמריץ על עבודה טובה. הנוער שלנו על הכיפאק. אבל אין מה לעשות, עדיין יש לעולם היום הרבה יותר מה להציע. אם לא נייצר עתודה של צעירים, העתיד יהיה מנהל\ת רפת ועובדים זרים, או שהבינה המלאכותית תחליף אותנו.
את חושבת שאפשר לעשות את העבודה הזו בלי נשמה? על אף שציינת את החיבור שלך למקום כחוזקה?
"אני חושבת שמדובר בעניין גלובלי, חוצה ענפים לכל העבודות היצרניות, העתיד הולך לשם. מה שבטוח, ההבנה שלנו את המיקום הגיאוגרפי שלנו כמדינה, הוא הצורך בביטחון מזון – היכולת לייצר ולבנות יכולות לכל תרחיש כזה. כל מה שאפשר, שיהיה מיוצר כאן. אנחנו חייבים להיות תלויים בעצמנו."
איך ההרגשה מאז שחזרו מרבית התושבים?
"היו חסרים בעיקר הילדים בנוף, הילדים שרצים על הדשא. זה לא טבעי לי, אבל פתאום זו הייתה הסיבה, לקום בבוקר ולהמשיך בעשייה. כל הצוות דיבר על הכוח והאוויר שזה נתן. גם הנוער היה חסר לנו מאוד ולראייה הם חזרו עוד לפני ההורים. יש גאוות יחידה בהשתייכות לרפת ולקיבוץ, זה מייצר חיבור למקום. יש לנו קיבוץ מעולה וכדאי שנרים את הראש."
איך את מרגישה בתור מנהלת רפת? איזה יחס את מקבלת מהסביבה?
"יש הסתכלות בגובה עיניים לגמרי, אני לא מרגישה אחרת בניהול שלי כלפיי או מצד העובדים. יש אחוות מנהלים נהדרת, אני מוכנה ללמוד מכולם וכולם מוכנים לעזור אחד לשני."
