למה הדי בן עמר לא אוהב חתונות ואיך זה קשור לישראלים שנהרו לטורקיה בשנות ה-80?
יש כמה וכמה סיבות שבגללן אני לא אוהב חתונות.
הסיבה הראשונה והחשובה שבהן היא שבחתונות פוגשים אנשים. לא שיש לי משהו נגד אנשים, אבל גם אין לי הרבה דברים בעדם – ועל כך הרחבתי כאן בטור שנקרא "בדד".
הסיבה השנייה והמוכרת בוודאי לכל מי שהיה אי פעם בחתונה היא, שבלי אטמי אוזניים מקצועיים של תותחנים אין לי היכולת לשרוד את מהלך החתונה. ככל שאבקש בעת חלוקת הפתקאות בכניסה לאירוע כזה לקבל מקום רחוק מהרמקולים ומהסאב וופר האימתני, ואם אפשר אפילו רחוק ככל הניתן מהחתונה עצמה, בסופו של דבר אני מוצא את עצמי כשסאב וופר המיועד לשמש כנשק אטומי במלחמת העולם הבאה עומד מאחוריי ומרעיד את קיבתי ואת עור התוף באזניי.
אני לא איש של קונספירציות, אבל אני חושב שזה מהלך מתוכנן.
כאילו ישבו מארגני החתונה בעת תכנון מקומות הישיבה לפני האירוע, ורשמו את שמות הנידונים לישיבה בכל שולחן, וכשהגיעו למקום מסוים אמרו: "כאן אי אפשר להושיב אנשים! זה ממש לפני הסאב וופר ההוא! זה יהיה לא אנושי להושיב כאן יצור חי!"
ואז מישהו אומר: "אז נושיב כאן את השמן ההוא, זה שלא סובל חתונות".
וכך נרשם שמי על הפתק וממתין לבואי עם חיוך רחב בשולחן שבכניסה.
והסיבה השלישית שאינני אוהב חתונות היא המזנון הפתוח, החופשי, הפרוש בפני המוזמנים לאכול ממנו כאוות נפשם.
בטן מלאה בתחליפי אהבה
אני אדם שאינו יודע גבולות.
בילדותי, כשהייתה אימי קונה חפיסה של שוקולד, הייתה בוצעת ממנה קובייה ונותנת לי, "אבל רק אחרי האוכל, כי זה מקלקל את התיאבון".
ורק אם הייתי ילד טוב וראוי.
פסיכולוגים אומרים שההתניה במתן ממתק לילד בתור פרס, בתמורה לגרימת שביעות רצון להורים, גורמת לו לפרש ממתקים כאהבה. אחר כך כשהוא מתבגר, מה שקורה הוא שכל צורך באהבה מחפש סיפוק בממתקים.
לפי התיאוריה הזו, יש לי בטן מלאה בתחליפי אהבה.
בהמשך, כשגדלתי ונעשיתי נער מתבגר, כבר יכולתי לקחת מהשוקולד בעצמי – שורה אחת בכל פעם. רביעייה של קוביות.
יותר מזה נחשב אצל אימי עינוג מושחת.
כך היה עם כל דבר שנחשב אצלי טוב ומענג – אסור היה לקחת ממנו עד סיפוק, אלא עד הגבולות שהדבר נחשב מוסרי ומקובל. למדתי שבהתענגות רבה מדי יש אלמנט של שחיתות, ויש לשים לתענוג גבולות.
מאז, גבולות והגבלות יוצרים אצלי התנגדות פנימית.
בצבא זה התבטא במרדנות בנוסח הבא: הלכתי לפסיכיאטר צבאי והוצאתי פטור – זמני – מתספורת צבאית. הזמניות הזו התארכה לשלוש שנים. אין טוב ממני בחרטוט לפסיכיאטרים. הסתובבתי שלוש שנים כחייל חי"ר ונחלאי עם שיער של מילואימניק, ועם פתק מהפסיכיאטר בכיס.
הצבא שרד את זה, וגם אני.
אחרי הצבא עברתי להתגורר בדירה משלי והייתה לי משכורת עצמאית. יום אחד שאלה אותי אחת הדודות שלי: "נו, הדי – איך זה לגור לבד ולהיות עצמאי?"
"נהדר!" עניתי. "אני קונה שוקולד מתי שבא לי ואוכל ממנו כמה שמתחשק, לפעמים אפילו גומר את כל החפיסה בפעם אחת!"
ובליבי חשבתי: "ולפעמים אפילו שתיים!", אבל לא אמרתי את זה בקול, כי בכל זאת – יש גבול!
עד היום, 50 שנה אחרי שיצאתי לחופשי, עדיין אני מלא התפעלות מהעובדה שאני יכול לקנות כמה שוקולד שמתחשק לי ולאכול חפיסה שלמה בלי שמישהו יאמר לי להפסיק.
אני מעדיף לא להתקרב לשוקולד ולא לגעת בו אם אני לא יכול לאכול את החפיסה כולה. להפסיק באמצע ולסגור את החבילה הוא עונש עבורי.
זה בסדר אם אני מתחלק בחפיסה עם עוד מישהו, כי אז אנחנו גומרים אותה יחד ואין מה להתייסר עוד – השוקולד נגמר. אבל להשאיר חצי חפיסה מכוסה בנייר העטיפה המקופל והמקומט הסוגר עליה – החיים קשים דיים גם בלי המבחן הזה.
אז להעמיד אותי מול מזנון חתונה של אכול ככל יכולתך ומול הקינוחים שמגיעים בסוף?
איך נראית חזירות
בשנות ה-90 הייתי מדריך טיולים לטורקיה.
עשר שנים קודם לכן, בתחילת שנות ה-80, טורקיה הייתה עדיין בשליטת דיקטטורה צבאית, ועיקר המוניטין שלה באותה עת נבע מהסרט "אקספרס של חצות" שיצא בשנת 1978, ותאר את נסיבות מאסרו ותנאי הכליאה האיומים של תייר אמריקאי שנאשם בשימוש במריחואנה.
מעט מאוד תיירים, אם בכלל, העזו לנסוע לטורקיה באותן שנים.
במהלך שנות ה-80 נעשה המשטר דמוקרטי ונוח יותר, תנאי החיים נעשו מודרניים יותר, התעשייה החלה להתפתח, ובשנות ה-90 החלה לצמוח התיירות לטורקיה, שמכל בחינה הייתה אוצר בלום של אתרי תיירות ועניין – טבע, היסטוריה ומרקם אנושי מרהיב.
מחיר הקרקע באזורים מרהיבי עין בחופי טורקיה, במיוחד בעיירות דייגים ועיירות קטנות שלאורך חופי הים התיכון, היה נמוך מאוד, ועלויות הבניה היו נמוכות גם הן, וכך חברות אירופאיות ואמריקאיות ורשתות בתי מלון בינלאומיות החלו לבנות בטורקיה מלונות ענק בגודל ופאר שנדיר היה לראות כמוהם במערב אירופה.
היו פה ושם באירופה מלונות דומים, אבל אלו היו מלונות יוקרה ומחירם בשמיים. בטורקיה אלו היו מלונות פאר לקהל עממי מהמעמד הבינוני, במחירים שווים לכל נפש.
החל שטף של תיירות לטורקיה, ובתוך השטף הזה החלו לצאת לטורקיה גם קבוצות של ישראלים, ואני בתוכם כמדריך של קבוצות כאלה.
שתי ארוחות נהגנו לאכול במלון – ארוחת בוקר עם היציאה לדרך, וארוחת ערב בסוף היום, כשהגענו למלון אחרי נסיעה ארוכה מעיר לעיר או סיורים בעיר עצמה. בשתי הארוחות היו השולחנות ערוכים כמזנונים מפוארים, אבל מזנוני ארוחת הערב היו מפוארים ועשירים במיוחד, ושולחנות הקינוחים היו בעיני כמו חלום רטוב.
בטורקיה למדתי להתאפק.
הסיבה שלמדתי להתאפק הייתה זו: ראיתי איך הנוסעים שלי מעמיסים צלחות, והבנתי איך נראית חזירות.
בסיבוב השלישי שלי בטורקיה עם קבוצה שמתי לב שבכל מלון הקבוצה שלי ושל ישראלים בכלל משובצים למשמרת הערב השלישית, אחרי הקבוצות ממדינות אחרות.
"למה אנחנו צריכים תמיד להיות אחרונים?" שאלתי פעם את מנהל המלון ואת האחראי על חדר האוכל, כשזימנתי אותם יחד.
"כי אם הישראלים אוכלים ראשונים", הם הסבירו באדיבות, "לאף קבוצה אחרת לא נשאר מה לאכול".
והם צדקו.
הסתכלתי על הנוסעים שלי מעמיסים את הצלחות, ערימות-ערימות, ומוליכים בווירטואוזיות את הערימות הללו בלי שייפלו ומניחים אותן אל השולחן, ואז, עוד בטרם התחילו לאכול מהערימה שבה התערבב יחד הכול מכל, יצאו לסיבוב שני להביא עוד צלחת, שתעמוד לידם ותמתין, שלא חלילה ייגע באוכל עוד מישהו. מדובר בכמויות שלכל המתבונן ברור היה שאדם נורמלי עם קיבה רגילה לא יכול לאכול כמותן, כמויות שבבית היו אוכלים במשך שבוע. הרבה מזה נזרק בסוף הארוחה.
וכמו אדם שמבקר בכפר נוצרי בגליל ורואה את החזירים מתגוללים ברפש חשבתי לעצמי: "אין מצב שאני אהיה כזה! יש גבול!"
ומאז, כשאני עומד מול מזנונים פתוחים לכל, בין אם זה במלון ובין אם זו חתונה, במופגן אני בוחר מנה בשרית צנועה, לידה קצת סלט בשביל סיבים תזונתיים לקיבה – וזהו.
אבל זה דורש מאמץ. והתאפקות. וכוח רצון.
אז מי צריך את מבחן הסיבולת הזה?
מה רע בסנדביץ' לחם כפרי עם נקניק הונגרי יבש וקצת חרדל בבית?
