סטטיסטים בהצגה 

נסיקת ההליקופטר מסמלת את הנגיעה המיוחלת בחופש, ובתוכו נכתבות באותיות קידוש לבנה על לוח מחיק האמירות המכוננות של החטופות והחטופים 

שערי שמיים 

שחרור החטופים נופל עלינו לא מוכנים. שערי שמיים נפתחו גם לבלתי מאמינים. נכון שהשערים נמוכים יותר, ושייכים לריבון יליד אנוש, אבל אנחנו בכינו לפניו כמו מאמינים טהורים, וכמוהם הרגשנו עד כמה הם חתומים לפנינו.  

והינה עכשיו הם נפתחו, מסתבר שיש ריבון גועלי ממנו הוא מפחד. קרבות האלים מתרחשים מעלינו, ואנחנו הקטנים, שגילינו, במיוחד בשנה האחרונה, עד כמה קולנו בלתי נחשב, מופתעים איך פתאום הרוח נושבת לכיווננו (אפילו צביעות וחולניות השליט הצבוע והמאופר בולטת לעין כול) ומגלים שאולי אפשר איכשהו, אומנם היא קטנה וחרדה, אבל הינה צומחת לה התקווה. 

התמכרות לפרצי ההקלה 

רק שתקווה היא עניין מסובך, הרגשות לא נוטים אף הם ללכת דוך, ויש להם וואחד מעקפים.  

לא פשוט בבארי. הבומים פסקו, והשתררה שתיקה מעיקה. ומה הפלא? מאות אלפי אנשים מעבר לגבול מחפשים את ביתם במקום שלא נותרה בו אבן על אבן, ואין בו אפילו מי שתיה.  

החורבן והאובדן צועקים מהאדמה משני צידי הגבול, ובאיזה אופן קל ומהיר צומחת השנאה ממצע כזה, אנחנו רואים במו עינינו מדי יום.  

ובמקביל, די קל לאבחן, שאנחנו בשלבי התמכרות לפרצי ההקלה וההתרגשות שמגיעים פעם או פעמיים בשבוע, לדמעות, הינה הן חוזרות, הינה הם חוזרים. מבארי שומעים לרוב גם את ההליקופטר, שהנסיקה שלו מעלה מסמלת את הנגיעה המיוחלת בחופש, ובתוכו נכתבות באותיות קידוש לבנה על לוח מחיק האמירות המכוננות של החטופות והחטופים. מישהו גאון המחיז את המחזה הזה, ואנחנו, גם אם רק זכינו לשמוע את רעש המנוע – סטטיסטים בהצגה. 

הרשות לפנטז 

וכשנכבה הפנס רואים יותר טוב את החושך. את האמירות המכוערות והמרושעות ממסדרונות הכנסת והממשלה, את הכוונות להמשיך ולחרב, את השחיתות חסרת הבושה. הן לא נפסקות, ממתינות ברגע שהשפיות והתקווה מרימות ראש, ואז שופכים עליה את הרעל. ביום שבת הבא יחזרו עוד חטופים, אומרים המכורים, ועד שנקבל מחדש את מנת הסם נצטרך להחזיק מעמד איכשהו עם נפילת מצב הרוח.  

כן, אני מודה, לא קל לי עכשיו. הלכתי למזכיר לדבר על נושא השיכון. הייתה שיחה יפה ואנושית. יש רצון לשחרר בהזדמנות זו את כל המקומות התקועים (אני באחד היותר מכובדים) הלכתי הביתה עם הרשות לפנטז. הבעיה שנניח שמחר יסתדר עניין הבית, ונניח אפילו שמוחרתיים יתחילו לעבוד (לא יקרה כמובן) באיזה עולם יעמוד הבית הזה? ואני לא היחידה. בבארי בונים שכונה חדשה, ומיד אחריה עוד אחת, ויבנו גם במקום בתים שנחרבו ופונו. אבל האנשים מהססים, קבוצה מסוימת (אל תשאלו אותי כמה) ויתרה על המעבר לשכונה הראשונה, לא יכולים עדיין לבטוח. 

כמעט כמו, אבל לא 

נסעתי בשבת למפגש משפחתי. ביציאה מהקיבוץ הופתעתי מהקושי להשתלב בתנועה. שבת בצהריים, והתיירות משגשגת. אין כמעט כלניות, יש גורמי משיכה אחרים. התיירים ממלאים את מגרשי החניה שהיו מלאים בחציים במכוניות המילואימניקים שנכנסו לעזה. וצריך להתאמץ כדי להבחין מי הוא מי.  

התנועה הערה נמשכת עד למגרש המכוניות בתקומה, ומשם הופכת לנינוחות דרומית.  

ליד נתיבות מכריזים שלטים של חברת בניה שהם בונים את בארי וניר עוז. והבאנרים צועקים הצילו מצדי הדרך. המפגש לכיוון בית קמה. יש חורשה וכלניות, האורנים והשיחים הצפויים. זה לא אצלנו, רק שם ליד, כמעט כמו, אבל לא.  

בנגב שלנו כמעט לא ירד גשם, בזה קצת יותר. משפחות יושבות בפיקניק, ילדים טסים באופניים ליד הפרדס, אי של נורמליות, כמעט שפיות. ישבנו שם כמה שעות. לא חם מדי ולא קר, אין זבובים. אם לא היינו מכירים בעל פה את קימורי הוואדיות שלנו, היינו יכולים לחשוב בקלות שזה אצלנו. כמעט כמו, אבל זה לא. אין את החום של הבית. 

רגשות מעורבים 

ככה זה, אנחנו בתקופה כזאת. מסלע קיומנו, שלמעשה רובץ עלינו, יורדים נתזים שמפיצים ניצוצות של אור. אי שם למעלה מתגוששים מעלינו כוחות שאין לנו עליהם השפעה, או לפחות רוצים שנחשוב כך. משבר אקלים איום ונורא לפנינו, (אולי אנחנו כבר בתוכו) שטראמפ לא מתכוון אפילו לנסות לעצור, אפילו ההפך. הייתי רוצה שהאנושות תתאחד לקראתו, אבל המחזה העצוב שנראה לי הצפוי יותר הוא שהיא תתגושש תחת שמיו. בלילה הדאגות, ובבוקר אני יושבת בגינה, בודקת איזה פרח פרח (בעיקר חוגגים אלה שרחוקים מהחלזונות) ומחזיקה אצבעות שיחזרו כולן וכולם. אם לא – כולנו נתפוצץ. 

שיר 

עומס הלווינים מעל כדור הארץ 

גדל במהירות 

והסיכוי להתנגשות גבה 

אף כתבה בעיתון לא מאפשרת לך באמת לברוח 

אפילו לא מדע 

העולם מתכהה כמו מסך הטלפון בלילה 

הכתוביות מאירות אם יש בזה תקווה 

החטופות חזרו לאמא ולאבא 

ואין שום מסיבה