חברים מספרים על עמוס עוז: על עמוס עוז, עם חבריו מקיבוץ חולדה, הסופר אלי עמיר, המשורר פרופ' רפי וייכרט, ההיסטוריון מוקי צור והרעיה נילי
חברים מספרים על עמוס עוז: לסופר עמוס עוז פנים רבות. כולנו מכירים את ספריו מ"ארצות התן" ספרו הראשון ועד ל"ממה עשוי התפוח?" ספרו האחרון שפורסם סמוך לפטירתו. חלקנו הגדול מזדהה עם דעותיו המדיניות-פוליטיות שקובצו בספרו "שלום לקנאים" ובהרצאתו האחרונה שנשא ביוני 2018 באוניברסיטת תל אביב. אך רק מעטים מאתנו מכירים את הערך "חברות" של עמוס עוז, שאצלו תורגמה בחייו לאין ספור חברויות אישיות שליוו אותו לאורך 79 שנות חייו.
יותר משישה חודשים עברו מאז שנפטר ובחרנו לשמוע מחבריו בקיבוץ ומחוצה לו מה אמרה להם החברות עם עוז, שהגיע לחולדה כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, וחי בקיבוץ יותר משלושים שנה, עם רעייתו נילי ושלושת ילדיהם.
שי ועדי חולדאי חברי חולדה, שהיו מחבריו הקרובים ביותר של עמוס עוז הפנו אותנו לדברים שאמרו ביום ההלוויה ליד קברו בחולדה: "עמוס יקירנו, לפני שני דורות באת אלינו, מוכה וחבול מבית מורד בבית הולדתך. שבוי קסם היית בידי הדימוי החלוצי של הציונות המעשית, וחלמת לאמץ לעצמך את היכולות להשתתף בפועל לחלוב פרה, להניף טוריה, לפרק ולהרכיב תת-מקלע. לאושרנו, לא הצלחת. מזל גדול היה זה, שלא אתה היית מי שבעזרתו הפך העם היהודי את הפירמידה הכלכלית, אלא נשארת יהודי של מלים. הדחף לכתוב ולספר ניצח את הרצון להתחפש לחלוץ, וכך הצלחת ליצור את היצירה הענקית הזאת…..כמו נביא דבקת באמת שלך ועמלת להסבירה ולהפיצה, וכמו נביא עשית זאת בלי קשר לתמיכה שקיבלת מארצך ומעמך….ועכשיו עמוס יקירנו אתה הולך לפגוש ילדה קטנה, שפעם היית עושה לה סירות מנייר. ילדה שהופיעה בחלונך בליל חורף אחד, ואתה כתבת לה שיר. ב'עמק יובל-יפעתיים' תפגוש אותה, ב'ארמון של תעו מלך חמת ושם נגה ארנון וכרמיל ותכלת ושם עוד תראה מה יש. אל תפחד'. היא תגיד לך, 'עוד מעט תבוא גם אתה ותדע עוד אלף דברים שבכלל לא חלמת אף פעם רק שכלום אסור לגלות'.
"כולם יכתבו עליך דברים גדולים ונכונים. בשבילנו היית, לפני הכל, האיש שכתב על ילדותנו הכחולה, שאמרה לך שאתה וכולנו הננו 'המזכרת שאותה תתרגם למלים עוד מעט, עוד מעט'. ולמול המלים המופלאות שתירגמת מהמזכרת הזאת, כל העולם משתאה. אל תפחד, עמוס שלנו, יקירנו, אל תפחד".
נעורים בחולדה
בספרו האינטימי ביותר, "ממה עשוי התפוח?" –"שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים", בו עונה עוז בשיטת פינג פונג ספרותית על שאלותיה של שרית חדד, עורכת ספריו האחרונים, הוא מספר על שינוי שמו כשהגיע לחולדה:"אבל אולי כשהרגשתי שאני הולך לעזוב את הבית, הולך לקיבוץ, עוז זה הדבר שהיה הכי חסר לי. זה היה כמו לקפוץ בלילה מהמקפצה לתוך בריכה, בלי לדעת אם יש בה מים או לא. אז השם הזה, עוז, היה קצת WISHFUL THINKING כזה…..זה היה שם שילד בן ארבע עשרה בחר, כמו לשרוק בחשכה. היום לא הייתי בוחר לעצמי שם מתלהם כזה…כשהלכתי לקיבוץ אמרתי שזה השם שלי ופשוט הודעתי שזה שמי. כן, אני חושב שבקיבוץ אפילו לא ידעו. חוץ מהמנהל שם, עויזר חולדאי (ממייסדי חולדה, אביהם של שי, רון ועדי חולדאי – ע.ה.), שהיו לו המסמכים. ביקשתי ממנו שהוא לא יגיד לילדים, ולא ידעו אפילו את השם שלי מהבית. ידעו איכשהו, אני לא יודע אפילו איך, אבל גילו שם שאני ממשפחה רוויזיוניסטית."
שינוי שמו מקלויזנר לעוז כ"ילד חוץ" בחברת הילדים בחולדה היה רצונו העז להיות ילד קיבוצניק רגיל, שנפרד מעולם הספרים והכתיבה והופך לשזוף וגבוה לא כל כך הצליח, כפי שהוא עצמו מעיד: "להשתזף קצת הצלחתי בסוף, אבל בלהיות גבוה נכשלתי כישלון מוחלט. וכתיבת סיפורים – הדחף הזה היה יותר חזק ממני. יותר חזק מאשר הבושה. הייתי הולך בלילה לחדר האחורי, חדר העיון בבית התרבות, בקצה הקיבוץ. הבנים הלכו לשחק כדורסל, או לבלות עם הבנות, לי לא היה שום סיכוי לא בתחום הכדורסל ולא בתחום הבנות, אז הייתי יושב שם לבד בחדר האחורי הזה בבית התרבות וכותב כל מיני שירים. הייתי בן חמש-עשרה או שש-עשרה וכל כך התביישתי. כמו שהתביישתי שאני מאונן, ככה התביישתי שאני כותב".
חבריו לכתה מחולדה, חברי הקיבוץ עד היום, זוכרים אותו כנער ביישן שאינו מתבלט בחברת הילדים. עדה שרף מספרת: "לחברת הילדים כחברה סגורה לא היה לעמוס קל להיכנס. הוא בוודאי היה אז עוף מוזר. למרות שאני לא זוכרת דוגמא ספציפית, היינו אז מראש חברה קצת אלימה, בגלל שגדלנו מיד לאחר מלחמת השחרור והגיעו לחברת הילדים גם ילדים ששרדו את השואה והיו בהחלט קשיי קליטה. הייתי עם עמוס כחברה בחברת הילדים, וכיום הוא סופר גדול, אבל אני חושבת שדי נמאס כשמחטטים כרגע ושואלים איך עמוס היה כילד או מנסים לחפש את ההתבדלות שלו, כיוון שהיה ילד אחר". כשהיא מנסה להעריך איך מתאר עמוס עוז בדיעבד את חייו בחברת הילדים ואחר כך כחבר קיבוץ, היא מוסיפה: "עמוס יודע לספר סיפור, יש לו חוש הומור וגם שכל, אבל הוא גם יודע לצבוע את סיפוריו בצבעים המתאימים". עם זאת מדגישה עדה שרף: "עמוס ואני היינו ידידים טובים עד יומו האחרון. אשתו נילי, בת הקיבוץ ואני נולדנו בהפרש של יומיים וכל השנים בהיותם חברי הקיבוץ היינו שכנים וגם לאחר מכן כשעזבו, בביקוריהם בקיבוץ היו פעמים רבות אצלנו. ברור שבחולדה גאים מאד בעמוס עוז ובהישגיו הספרותיים ובשעתו, כשספריו זכו לתמלוגים הוא נחשב לאחד ה'ענפים' בקיבוץ. עבורי בכל אופן הוא היה חבר מאד טוב" .
עמירם בר טורא, חבר נוסף בכיתתו של עוז: "עמוס הרגיש כשהגיע כאילו הוא עולה חדש בין ותיקים. הוא היה עירוני שבא וניסה להיקלט בחברת הילדים של ילידי חולדה. כחצי מהכתה היו ילדי חולדה וחצי ילדי חוץ. היינו ביחסים מצויינים ולעמוס הייתה משפחה מאמצת כמו לכל ילדי החוץ. עד כמה שאני זוכר היינו עושים הרבה 'צחוקים', אבל זה לא להגיע מעבר לכך. ברור שבחולדה מאוד מכבדים ומעריכים את עמוס עוז על ספריו ולדעתי הוא גם היה נואם טוב והיה תענוג להסתכל עליו גם כאדם יפה תואר".
נשאר קיבוצניק בנשמתו
לא מצאנו התבטאות ישירה של עמוס עוז לערך "חברות", אך מורשתו הספרותית מלאה בדמויות קיבוציות שהחברות מתבטאת בהם, לא פעם בביקורתיות, כמו בספרו "בין חברים" (2012 בהוצאת כתר) שבו שמונה סיפורים המשרטטים דיוקנאות של נשים וגברים החולמים חלומות וחווים מכאובים פרטיים, של אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים – הקיבוץ – כשלא נעדר מהם ערכה של החברות, האישית והקיבוצית.
עמוס עוז עצמו מספר על החברויות שנוצרו דווקא בינו לבין החברים והחברות הוותיקים בחולדה, בספרו האחרון: "הייתה אישה אחת, קרובה לי, מבוגרת, מהמייסדות, שבסוף חייה, כשהיא הייתה חולה מאד אמרה לי: "אם הייתי צריכה לחיות את החיים שלי עוד פעם, הייתי מוותרת על הוועדות ועל הישיבות והתפקידים הציבוריים, והייתי מחזיקה פסנתר בבית והייתי מזמינה אורחים, והייתי עושה אצלי בבית ערבים של נגינה בפסנתר, והייתי מבשלת, והייתי מציירת והייתי מארחת". כשעוז שאל מדוע לא ניתן לעשות "גם וגם", היא פרצה בבכי נורא שהוא לא שכח מעולם.
גיזה, ידידה ערירית ומבוגרת בחולדה, הייתה באה לערבי קריאה בספרות שעשה ובסיום אחד הערבים ניגשה אליו ואמרה: "אני הייתי מסכימה להיות אימא שלך, ואולי אפילו הייתי מסכימה להיות חברה שלך. חברה אני מתכוונת במובן היפה של המילה, לא במובן הלא יפה, אתה כמובן מבין את זה". ותגובתו של עוז בהומור הדק שלו: "אני הבנתי את זה, אבל לא לגמרי האמנתי לחלק האחרון."
על מאיר סיבהי, שכנו וידידו של עמוס בחולדה, מספרים שכל פעם שהיה עובר לפני החלון של החדר שעמוס כותב בו, היה נעצר לרגע, מוציא מסרק ומסתרק שאם יכנס לאחד הסיפורים שלו, שייכנס מסורק… מאנקדוטה זו מוציא עוז את ההסבר למה עשוי התפוח: "אבל זה לא עובד אצלי ככה. אולי נגיד: תפוח. קחי תפוח. ממה עשוי תפוח? מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל. אבל הוא לא דומה לאף אחד מהם. הוא עשוי מהם אבל הוא לא דומה להם. ככה זה סיפור, הוא בוודאי עשוי מסך הכול של פגישות והתנסויות והקשבות."
הסופר אלי עמיר: "עמוס היה ידיד נפש עבורי. כלפי חוץ, יופי חיצוני בעל קול עם אינטונציה מופלאה, עברית מצוחצחת והופעה שמשדרת עוצמה וכוח. קולו מדוד, חזק, בהיר, בעל כושר ריטורי נדיר. ייתכן וזו הסיבה שאנשים תרגמו תכונות אלה להתנשאות, אך הוא היה כל כך רחוק מכך. הצניעות שלו הייתה מרחיקת לכת. תמיד לבוש בפשטות, ללא עניבה, גם כשנסע לחו"ל. לדעתי הוא היה קיבוצניק ובנשמתו נשאר קיבוצניק. יצא לנו לסעוד ביחד לא פעם, וכל מה שהזמין היה חביתה וסלט ופיתה או לחם. בתפקידיי הציבוריים נעזרתי בו כדי לסייע לבעיות אישיות של אנשים שפנו אליי".
על עזרתו של עוז בעבודתו הספרותית מספר אלי עמיר:"ראיתי ואני רואה בעמוס עוז מנטור ספרותי, וכשכתבתי את 'מפריח היונים' הרגשתי תקוע והגעתי אליו לשיחה. הוא עודד אותי להמשיך ולכתוב והרגשתי שיש לי על מי להישען בכתיבה. עמוס הוא בעיניי לא רק נשמה טובה אלא הוא סניור של כולנו. כשנערך ערב להשקת ספר שלי בערד, בקשתי ממנו לפתוח את הערב. לא רק שהזמין אותי לביתו לשתיית קפה אלא דבריו גרמו לקהל לכך שלא נתנו לו לרדת מהבמה לזמן ארוך".
רפי וייכרט משורר, מייסד הוצאת "קשב לשירה" ופרופ' לספרות באוניברסיטת חיפה, צעיר מעוז בקרוב ל-20 שנה, דבר שלא מנע משניהם להיות ידידים ספרותיים במשך שנים רבות. וייכרט, שעומד היום בראש התכנית לכתיבה יוצרת במחלקה לספרות השוואתית, סיפר על שלושה מפגשים עם עמוס עוז: "אי שם בשנות התשעים, נסעתי עם פרופ' גבריאל מוקד – עורכם של כתבי העת 'עכשיו', 'ג'רוזלם רוויו' ו'תל אביב רוויו', לביתו של עמוס עוז בערד. העילה הישירה הייתה עריכת ראיון מקיף על אודות יצירותיו האחרונות ודעותיו הפוליטיות בעת ההיא. אחרי הראיון עוז החליט לערוך לנו סיור ממונע בפינות הקסם של ערד. בעודנו נוסעים אל עבר התצפית שבמזרח העיר, פנה אליי בשאלה מפתיעה: 'יש לך חברה?' כשהשבתי בחיוב חייך וציטט משירו הנודע של אריק איינשטיין: 'רפי, קח לך אישה ובנה לה בית'.
"מאז ובמשך כל השנים עד למותו, נשמר בינינו קשר. אני עקבתי אחרי ספריו ומאמריו וכל אימת שראה אור ספר משלי שלחתי אליו לערד. כעבור ימים אחדים זכיתי לתשובה בכתב יד, שציינה שירים אחדים שבהם מצא עניין מיוחד. הפתקים הללו שמורים עמי כל השנים כעדות לנדיבות לבו. הוא קרא ביצירתם של יוצרים שעלו על במת הספרות אחריו והקדיש מזמנו היקר לזכותם בשורות תגובה.
"מדי שנה בשנה נהגנו להיפגש בפסטיבל השירה של שדה בוקר שאליו היה מגיע עם משפחתו. שם היה מקשיב לקריאת השירים של בנו דניאל, קורא מיצירותיו של א.ב. יהושע או משתתף כמחווה לזכר יוצר שכבר לא היה עמנו. זכורים לי במיוחד ערב מחווה לזכרו של אהרן אמיר, מי שהדפיס את סיפוריהם הראשונים של עוז, א.ב.יהושע, קנז ועוד. בערב בהנחייתי השתתפו עוז, יהושע וחיים גורי. עוז סיפר בהתרגשות ובהומור כיצד נסע מקיבוץ חולדה למשרד של אהרן אמיר בתל אביב וכמה שמח לשמוע שביכורי יצירתו יידפסו בכתב העת קשת'.
"באירוע נוסף, כשכבר ניכרו בו סימני מחלתו, עלה להרצות 'על המצב'. מאחר שעליי הוטלה ההנחיה ביקשתי את רשותו להציגו בקיצור נמרץ, שהרי מגוחך להציג מישהו שכל הנוכחים יודעים את זהותו ומכירים היטב את ספריו. עמוס עלה לבמה כשבידו פתקה ועליה שלוש הערות. מאלה טווה יותר משעה של הרצאה רהוטה, בעברית המכושפת שלו. היכולת הנדירה הזאת, בשילוב נדיבות לבו וחיוכו המקסים יחסרו לי מאד".
הקיבוץ של היום, הקיבוץ של פעם
גם למוקי צור (עין גב) יש זיכרונות מעמוס עוז, עוד מהיותו נער. הוריו של מוקי, בהיותו בן 14, יצאו לשליחות בצרפת, והוא נשאר בירושלים ובמקריות התגורר בדירת משפחתו של עמוס. שם מצא עיתוני קיר בהם כתב עמוס בהיותו תלמיד בביה"ס היסודי תחכמוני הדתי בירושלים. אחר כך נפגשו דרכיהם כשעמוס עוז היה "קומונר" (חל"ת בנח"ל) בתנועת הצופים בירושלים ומוקי בתנועה המאוחדת. שיתוף פעולה ביניהם נוצר בפעילותם בחוג "מן היסוד" שתמך בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון על רקע "עסק הביש" והתנגד לריכוזיות הממלכתית שלו ושאף ליתר הכרה בערכי תנועת העבודה. במסגרת החוג נערכה פגישה עם בן גוריון בהשתתפותם של עמוס עוז ומוקי צור, בניסיון לשכנע את בן גוריון בצדקת דרכם.
מוקי צור מספר שלפגישותיו עם עמוס עוז היה אופי מיוחד בכך, שכל שיחה, למרות מרחק הזמנים האחת מהשניה המשיכה כאילו לא הייתה הפסקה ביניהן. הוא זוכר היטב את שיחותיהם בזמן ההתקרבות בין האיחוד למאוחד בתנועה הקיבוצית, כששניהם ניסחו מסמך של תקווה בנושא. הוא גם זוכר שאת דירתו הראשונה של עמוס עוז בחולדה הוא קיבל בזכות העובדה שאף חבר לא רצה לגור בדירה שנפטר בה חבר ורק עוז היה מוכן לעבור אליה. אחת מפגישותיו האחרונות הייתה עם עמוס ונכדיו, בכנרת ובבית הקברות של חלוצי ההתיישבות. ביודעו שמוקי צור כותב עליהם העיר לו: "הזהר מהחלוצים, הם ייקחו אותך בשבי". שאלנו את מוקי צור מה היה יחסו של עוז למשפחה והוא חזר שלוש פעמים, תוך הרמת קול: "עמוס היה איש משפחה מטורף!", והוא התכוון למסירות ולאהבה של עוז למשפחתו.
ביקשנו גם מאברהם (פאצ'י) שפירא (יזרעאל), שהוציא עם עמוס עוז את "שיח לוחמים" לאחר מלחמת ששת הימים, לספר לנו על החברות איתו והוא אמר לנו שבמועד זה הוא מרגיש קרוב מדי לפטירתו ופשוט עדיין לא מרגיש יכולת לדבר עליו.
עקב מחלתו, נעדר עמוס עוז מהשקת המהדורה החדשה של "שיח לוחמים" שנערכה ביולי לפני שנה. בלי שידעתי על מצבו הבריאותי, בקשתי לראיין אותו ל"הזמן הירוק" על "שיח לוחמים" בהוצאתו החדשה, והוא סירב בנימוס, בלי להזכיר את מחלתו. כשלחצתי עליו מעט שיביע דעתו על הקיבוץ היום, ענה בקצרה: "אני לא בטוח שהדרך הרעיונית הקיבוצית של בריאת 'אדם חדש היא נכונה. במאות ה-19 וה-20 רעיונות מסוג זה מצאו עצמם בגולאגים. בקיבוץ הם נגמרו בתקנונים ובוועדות. אבל אם היית שואל אותי באיזה קיבוץ הייתי רוצה לחיות, הייתי מעדיף לחיות בקיבוץ של היום ולא זה של לפני מאה שנה".
איש של ספרים ואיש של אנשים
"עמוס היה איש של ספרים ואיש של אנשים" אומרת נילי עוז, אלמנתו של עמוס עוז. חדרי הקירות בדירתם שבנווה אביבים בתל אביב בה נערך הריאיון, עמוסים בלמעלה מ-9,000 ספרים, כולל כמובן ספריו של עמוס עוז שתורגמו לעשרות שפות ונקראו על ידי עשרות מיליוני קוראים בכל רחבי העולם. באנו לשוחח עם נילי בעיקר על נושא "החברות" בעיניו של עמוס, אך מטבע הדברים השיחה גלשה לנושאים נוספים על פי בחירתה:
על החברות: נילי ניגשה לחדר העבודה של עמוס, הביאה קופסה והוציאה ממנה תחריט מלבני קטן עשוי נחושת, עליו מופיע ציטוט בשפה העברית העתיקה, שנמצא על חרס בחפירות ארכיאולוגיות בעמק האלה. בספרם המשותף "יהודים ומילים" של עמוס עוז ובתו פניה עוז זלצברגר, רואה נילי כיצד עמוס ראה את החברות. "השאלה לגבי 'חברות' היא לא השאלה הנכונה. עמוס ראה בפסוקים שעל החרס מהמאה העשירית לפני הספירה, בימי שלטונו של דוד המלך, המדברים על משפט צדק ועל התייחסות אנושית ל'עבד, לאלמנה, לגר, לעולל , לדל ולאביון' את תמצית ההתייחסות בין אדם לאדם. זוהי רשימת מצאי של כל הנדכאים בחברה העתיקה, וזהו ציווי מוסרי ומשפטי שעמוס ראה בו את תמצית האנושיות והאכפתיות של אדם הומניסט, שהוא עצמו היה. המילים 'צדק צדק רודפהו' שהופיעו על החרס הקדום היו למעשה תמצית התרבות העברית מימי קדם שראתה בהגנה על החלשים תביעת חוקית, מוסרית ואנושית, שהייתה חלק בלתי נפרד מעמוס.
"הוא לא עשה כל הבחנה בין אנשים והתייחס לכולם כשווים. כשגרנו בערד היה לנו גנן בדואי שהיה בן בית אצלנו, שהוזמן לא פעם לקפה ועוגה עמוס שמח לשוחח אתו כחבר."
במעבר חד להיום היא מוסיפה: "אם עמוס היה חי, אין ספק שהוא היה מתרתח לראות מה שעושים לאתיופים. המשטרה לקחה על עצמה תפקיד של שפיטה ואני עצמי בפייסבוק מנהלת מלחמת מילים למען העדה האתיופית ופונה, כמו עמוס בשעתו, ותובעת אחריות קהילתית הפונה ללב ולמצפון של אזרחי ישראל כדי שיעשו צדק עם זולתם".
על הקשר עם עמוס: "שש שנים היינו באותה חברת ילדים ונוער בחולדה. רק בגיל עשרים, במסיבת יום הולדת שערכו לי בט"ו בשבט, נעשינו לחברים בנוסח של ללכת יד ביד לחורשה. עמוס היה נער ביישן והוא אמר לי שהוא אהב אותי כבר כמה שנים לפני שנעשינו לחברים. במשך שישים שנות נישואינו היינו זה לזו מלאי הערכה, תמיכה וויתור ואני מסכימה להגדרה שהייתי עבורו חברה, אהובה ורעייה לפי הסדר הזה."
על הסיוע שלה לעבודתו הספרותית: "עמוס היה איש מאד פרטי בנושא הכתיבה, ואני מעולם לא קראתי את מה שכתב לפני הפרסום. רק בספר 'סיפור אהבה וחושך' הוא נתן לי לקרוא פרקים מהספר לפני הפרסום. כששאלתי אותו למה הוא נותן לי לקרוא הפעם, הוא ענה שזהו גם ספר על חיי. יחד עם זאת, היו שנים שאני עניתי לטלפון, כדי שלא יטרידו אותו, אבל ברוב השנים הוא ענה לטלפון, התייחס לכל מטלפן באדיבות, אבל ידע גם להדוף את ה'נודניקים' ".
על המועמדות לפרס נובל: "תאמין לי שהדבר לא עניין את עמוס ולא אותי. זה לא עמד מבחינתנו על הפרק וגם אם עמוס היה זוכה בפרס נובל, היינו יושבים לארוחת בוקר הרגילה של שנינו. באחד הביקורים שלנו בשטוקהולם, ידידה שלנו הפגישה אותנו עם אחד מחברי האקדמיה השבדית, שהיה בין הבוחרים לזוכי פרס נובל לספרות. אדם בן 85 שההתמחות שלו היא שבדית עתיקה. למה אני יכולה לצפות כשאדם כזה קורא את סיפור על אהבה וחושך, אפילו בשבדית. הסיבה לאי זכייתו של עמוס בנובל היא פוליטית בלבד".
על חייו בחולדה ועל עזיבת הקיבוץ: "גם כשהיה כבר סופר מפורסם הוא היה עובד בפלחה, תולה כביסה, משתתף בתורנויות במטבח ולעיתים הציע לי ללכת במקומי לעשות תורנות בגלל עייפותי. בזמן שנולד דניאל שהיה חולה באסתמה קשה, כבר בוטלה הלינה המשפחתית. הוא היה מתעורר בלילה ואומר לי 'אמא, אני לא יכול לנשום'. הייתה זו החלטה משותפת של עמוס ושלי, בהמלצת הרופאים, לעזוב את חולדה ולעזוב לערד, שם הייתה התמחות בטיפול בחולי אסטמה. דבר אחד בטוח, עמוס עד יומו האחרון המשיך לדבוק בדרכה של תנועת העבודה."
