מהמערב הפרוע של הבניה בקיבוצים בשנות ה-90 ועד הרעש המעצבן של הג'קוזי – הדי בן עמר לוקח אחריות (אבל נהנה מהנחמה שבמים)
ב-1992 התחלתי להרחיב את הבית שהיה מיועד למגורינו בקיבוץ.
באותם ימים הוחלט שכל משפחה, לפי סדר הוותק בקיבוץ, זכאית לבניה של חדר נוסף בידי הקיבוץ. החדר היה אמור להיות בגודל של שלושה על ארבעה מטר גודל קיר חיצוני, שאם מורידים ממנו את עובי הקירות נשארים עם נטו גודל נאה של תא כלא בינוני לאסירים פליליים.
עלות בניית חדר כזה בידי הקבלן הקבוע של הקיבוץ, שלפי חוקי הטבע והנוהל הקבוע בחוק היה מבאקה אל גרבייה, נקבעה לסכום מסוים שהיה נמוך למדי, כי בכל זאת: באקה אל גרבייה וכל זה.
על תוכניות מהנדס ואדריכל והיתרי בניה לא היה מה לדבר – זו הייתה תקופת המערב הפרוע בקיבוצים, שנמשכה לאורך שנות ה-90 ונעצרה עם קריסת אולמי וורסאי.
כשקרסו אולמי וורסאי, בשנת 2001, ורשויות החוק חיפשו מי אשם, ומי בנה, ומי התיר את הבניה, פשטה הבהלה בכל הגורמים הקשורים להיתרי בניה וברשויות השונות, וכל הרשויות הרלוונטיות החלו להחמיר ולפעול על פי חוק – כמרכז המשק של יד חנה הרגשתי היטב בשינוי הגישה.
אבל עד אז האקדוחנים של המערב הפרוע שלטו בעיירה, ואני הייתי אחד מהם.
לפי יכולתו
הרבה לפני שהגיע תורי להרחבת הדירה בקיבוץ, וכדי שלא יקשרו את הצעתי לאינטרס אישי כלשהו – כי ברור שהיא נבעה מאינטרס אישי מובהק – הצעתי לאספת הקיבוץ, הגוף המחוקק העליון, שכל חבר או משפחה שהגיע תורם להרחיב את הדירה, יוכלו לקבל את שווי החדר הנוסף בכסף, ולהשתמש בו להגדיל את הבית לפי ראות עיניהם, ולפי טעמם ונוחותם.
האספה קיבלה את הצעתי, מהסיבה הבאה: כולם רצו להגדיל את ביתם, לכולם היה כסף נוסף, האינטרס של כולם היה להתאים את הבית לטעמם ולנוחותם, ועיקרון השוויון ממילא כבר מזמן לא היה קיים בקיבוץ, אם גם בדרכים אחרות.
אז לדרכים האחרות הללו הצטרפה עכשיו גם הבניה.
וכך, כאמור, החליטה האספה שכל אחד יוכל להרחיב את ביתו לפי יכולתו, ובתנאי אחד: שהיה והחבר או המשפחה החליטו לעזוב את הקיבוץ, הנכס וכל התוספות שבו יישארו שייכים לקיבוץ, ולחברים שבנו והרחיבו לא תהיה כל טענה על כך, לא תהיה להם יומרת בעלות על הנכס או חלקו, וגם החזר הוצאות כלשהו לא יוכלו לקבל.
וההחלטה עברה.
היה לי אז ניסיון רב בנושאי הבניה: אבא שלי היה מהנדס בניין ובילדותי הסתובבתי איתו באתרי בניה וקיבלתי ממנו ומבעלי המקצוע – טפסנים, ברזלנים, טייחים וכו' – הסברים על עבודתם.
כשגרעין הנח"ל שלי היה ב"מחלקת משק" בקיבוץ ברעם ביקשתי לעבוד בבניין, על אף מבטי התמיהה שהדבר עורר בקיבוץ. כך מצאתי עצמי עובד עם הדרוזים מהכפרים השכנים ועם הברזלן הרומני של הקיבוץ, איש ממורמר ושונא אנוש, שהיום מזכיר לי את עצמי. בהמשך, כשניהלתי את החממה ביד חנה, כל מה שצריך היה לבנות בניתי בעצמי, לבד או בעזרת אחד הפועלים.
וכך, שכשהגיע תור חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ותורי להרחבת הבית, הייתי מקצועי למדי בענייני בניה, וביקשתי את אישור הקיבוץ להרחיב את ביתי לבד.
הבנייה ארכה שנתיים.
בניתי, בשתי ידיי, תוספת של 95 מטרים לבית קיבוץ שגודלו המקורי היה 56 מטר. הגעתי כל יום בשעה ארבע אחה"צ, אחרי העבודה בחממה, ועבדתי עד החשיכה, וכשצריך היה נעזרתי בפרוז'קטורים. עשיתי טפסנות, ברזלנות, יציקות בטון בעזרת מערבל בטון חשמלי קטן שרכשתי, התקנתי צנרת שהאינסטלטור של הקיבוץ חיבר אותה למים, התקנתי צנרת חשמל שחשמלאי מבאקה אל גרבייה השחיל בה חוטים וחיבר אותה ללוח, ורק לטיח לקחתי עזרה מטייחים מקצועיים מטול כרם השכנה.
הבנייה העצמית אפשרה לחניה ולי להשתולל עם הגשמת פנטזיות, וכשהגעתי לבניית חדר האמבטיה החלטתי להתקין בו ג'קוזי.
חלום רטוב
הג'קוזי בשנות ה-90 היה חלומם – חלומם הרטוב, ניתן לומר – של המון זוגות ישראלים. הוא ביטא יוקרה ופינוק, וכל הצימרים שנבנו אז בגליל והחלו לשווק חופשות רומנטיות לזוגות, כמו גם חופשות למשפחות עם ילדים, נהגו לפרסם במודעה: "כולל ג'קוזי!".
היינו פעם חניה ואני בצימר כזה. אז אם חשבתם לרגע שג'קוזי הוא סוג של אמבטיה ומקומו בחדר המתאים, יש לי חדשות בשבילכם:
בצימר שבו היינו הג'קוזי היה באמצע הסלון!
ונדמה היה שסביבו הצימר נבנה ועבורו הנופשים הגיעו לחופשה – להגשים את חלומם ולשכב בתוך מיכל המים הגדול הזה כשסביבם המים מבעבעים והם עוצמים עיניהם ונשענים לאחור וחושבים: "עשינו זאת! נאבקנו בחיים והלכנו רחוק, עד שהגענו לזה: אנחנו בג'קוזי!"
כי ג'קוזי עד אז היה משהו שרואים בסרטים וחושבים: "וואו, איזה יופי! לי לעולם לא יהיה דבר כזה!"
אז לי היה!
בחדר אמבטיה קטן בתוך דירת קיבוץ היה לי ג'קוזי שהתקנתי במו ידיי, ולא סתם ג'קוזי אלא כזה ששניים יכולים להיכנס לתוכו יחד!
כי היו לי פנטזיות. ובפנטזיות שלי חניה ואני שוכבים יחד בג'קוזי הביתי ומכאן תדמיינו מה שתרצו.
כי ככה גם אני עשיתי.
ולדמיון שלי לא היו גבולות.
אבל כמו שקורה לפעמים עם דמיון ופנטזיות, באה המציאות וניפצה אותם.
מה אכפת לי? שייהנה!
"אני לא סובלת אמבטיות", חניה אמרה לי אחרי שכבר נכנסנו לדירה המשופצת והתארגנו בה וחיינו בה כמה ימים והג'קוזי כבר עבד.
"מה???!" אמרתי. "אז למה לא אמרת מילה כשקנינו ג'קוזי והתקנתי אותו??!"
"חשבתי שזה בשבילך", חניה אמרה. "ראיתי איך התלהבת מהג'קוזי בצימר בכרם בן זמרה, אז אמרתי לעצמי – מה איכפת לי? שייהנה! ובאמת לא איכפת לי שתיהנה אם אתה אוהב את זה. לי מספיקה המקלחת שבחדר השינה".
"אולי תנסי פעם אחת?"
"אני לא אוהבת אמבטיות, רק מקלחות", חניה אמרה. "אמבטיה בעיני זה לשכב בלכלוך של עצמך. הרי הלכלוך נשאר במים ולא הולך לשום מקום, ואז אתה נשאר לשכב בו. איכס!"
"ומה עם הבועות שמבעבעות? זה לא עושה לך משהו?"
"סתם מעצבן", חניה אמרה. "ומזכיר לי את הפעם ההיא שהפלצת באמבטיה, שהיה ממש דוחה. מה לעשות – הבועות מזכירות לי את זה. וזה גם עושה המון רעש".
וכמו תמיד, גם הפעם היא צדקה.
כי כשנכנסתי בפעם הראשונה לג'קוזי החדש אצלנו בחדר האמבטיה, והפעלתי את הבעבוע הנוראי ההוא, לרגע זה הזכיר לי את הפעם ההיא – במחילה מכבודכם ועם כל הסליחה הראויה – הפעם ההיא שעליה חניה דיברה, אבל הג'קוזי עשה את זה עוד ועוד, כאילו אכל משהו מקולקל קודם, וגם היה רעש המנוע שמתחת, ואחרי חמש דקות החלטתי שהספיק לי ולחצתי על כפתור הכיבוי.
ומאז לא הפעלתי אותו שוב.
אבל עשיתי אמבטיות בקביעות, בלי בועות, וגם כיום בביתנו הנוכחי יש לי אמבטיה ואני אוהב לרבוץ במים ולקרוא ספר דיגיטלי בסמארטפון או לפתור תשבץ היגיון או לגלול בפייסבוק.
יש האומרים לי שיש בטבילה הזו במים משום חזרה אל הרחם – הנחמה שבמים המקיפים אותך כמי השפיר.
אין לי מושג אם זה נכון או לא, רק ברור לי שכל עוד אצליח לעבור משכיבה במים למצב עמידה ויציאה בכוחות עצמי וללא עובד זר מהאמבטיה – אמשיך לרבוץ במים הללו ולדמיין שאני חי את החלום:
מתפנק בג'קוזי, רק בלי הבועות.
