בסתיו 2019 נסעו עמי וליאורה פרידמן, חברי מושב ניר-ישראל, צאצאים לראשוני המושב, לטיול שורשים בסלובקיה עם בני המשפחה להלן סיפורו של עמי, בנם של חנה ויצחק (איזידור) פרידמן
גם ההר היה שלו: בסתיו 2019 נסעו עמי וליאורה פרידמן, חברי מושב ניר-ישראל, צאצאים לראשוני המושב, לטיול שורשים בסלובקיה עם בני המשפחה. בכתבה זו אני מביאה את סיפורו של עמי, בנם של חנה ויצחק (איזידור) פרידמן בגוף ראשון, כפי שחווה את טיול השורשים של בני משפחתו.
עמי פרידמן: "הוריי הגיעו לניר-ישראל לאחר השואה בשנת 1951, הם לא הרבו לספר על מה שהיה שם, באירופה. אבל כאשר התבגרתי התחלתי לשאול והוריי החלו להיפתח ולספר על משפחותיהם שם בסלובקיה לפני המלחמה ובמהלכה. בנוסף לכך הוריי התראיינו במסגרת מפעל הקלטת העדויות שיזם מוסד 'יד ושם', ובהקלטות ששמעתי, למדתי הרבה על קורותיהם בשואה ועל העץ המשפחתי מצד אבי ואמי. לפני כחודשיים ביקרתי בסלובקיה עם רעייתי, ארבעת בנינו ומשפחותיהם. הביקור היה מרגש ומעשיר, ובמיוחד שמחתי שצאצאינו היו עמנו כדי ללמוד על שורשי המשפחה.
סבא-רבא הבנקאי
אמי חנה, ילידת 1926, בת למשפחה די אמידה. סבא שלה, בֶּלָה וויטך (Vojtech), היה בן כפר במרכז סלובקיה, שעבר לעיר Zlate moravce והפך למנהל בנק. בנוסף לעבודתו כבנקאי הוא רכש חווה גדולה ליד כפר הולדתו, ששטחה היה כ-2,500 דונם ושם שהה בסופי שבוע. באמצע השבוע ניהל את החווה מנהל עבודה, שהעסיק פועלים.
בשנת 1944, כאשר הגרמנים התקרבו והסכנה התהדקה סביב היהודים, משפחה של גויים מכפר הולדתו הציעה לו להסתיר אותו ואת רעייתו עד יעבור זעם. ואכן, במשך שמונה חודשים הם הוסתרו בעליית גג מעל דיר חזירים ופרות. יש לציין, שבאותו זמן הגרמנים הקימו מפקדה דווקא בבית זה, כך שהגוי לקח על עצמו ועל משפחתו סיכון גבוה מאוד.
בתום המלחמה חזר סבא-רבא לעיר. החווה שלו הייתה בבעלותו עוד כשנתיים, עד אשר הגיעו הקומוניסטים והלאימו אותה והחווה יצאה מרשות המשפחה. בסופו של דבר עברו סבא וסבתא לעיירה שטורובו, שם גרה בתם, ושם הם נפטרו.
"הגענו אל הכפר לדיצה (Ladice) בו היתה החווה של סבא רבא שלי. גם שם קיבלו את פנינו בכבוד רב – חיכו לנו ראשת הכפר, ראש הכפר לשעבר ומתורגמנית. הם הכינו עבורנו מפות של האזור, הראו לנו היכן בדיוק היתה החווה. אחר כך יצאנו אל המקום עצמו. ראינו לנגד העיניים שטח רחב ידיים ובקצהו הר. שאלתי אותם: 'עד איפה היה שטח החווה, עד ההר?' והם ענו לי: 'גם ההר היה שלו'"
סבי השוחט ואבי איזידור
אבי איזידור נולד בשנת 1922 בכפר באוקראינה שקרוב לסלובקיה, למשפחה דתית מאוד. אביו חיפש פרנסה, ולפיכך עבר עם משפחתו לכפר קט (Ket) בסלובקיה, שהיה קרוב לגבול הונגריה, ושפת הדיבור שם היתה הונגרית. בכפר זה התגוררו כחמש משפחות יהודיות, וסבי שימש כשוחט של כל יהודי הכפרים בסביבה (שרצו שחיטה כשרה). בנוסף לכך הוא בנה ליד ביתו בית כנסת עבור יהודי הכפרים בסביבה, שפעל בעיקר בחגי ישראל.
לסבי ולסבתי נולדו חמישה ילדים. הבן איזידור (אבי) וארבע בנות.
בתקופת השואה רוכזו כל יהודי הכפרים בעיירה בשם פרקן (Parkan), שנקראת היום שטורובו (Sturovo), והפכו את המקום לגטו. ההורים וארבע האחיות שהו שם, ואילו את הבן איזידור, שהיה כבן 18, גייסו לצבא ההונגרי. במחנה הצבא היו אימונים מפרכים. הוא וחבריו סבלו מרעב, מהתעללויות וממחסור בשינה. אז החלו הצעדות ממקום למקום, כדי להתרחק מהרוסים המתקרבים, ובאחת מצעדות אלו הצליח אבי לברוח עם חבר. בתחילה הם הגיעו לאיכר שהסכים להחביאם בדיר החזירים שלו. לאחר כשבוע, בשביל לא לסכן את האיכר, הם החליטו לעזוב את המקום והתקדמו דווקא לכיוון הרוסים.
בתחילה הרוסים חשדו בהם וירו עליהם, אבי נפגע ברגלו, אבל למזלם היה שם קולונל יהודי דובר יידיש והוא קיבל אותם באהדה בין שורותיו. מכיוון שאבי שלט בכמה שפות – הונגרית, סלובקית ויידיש – הוא נשלח על ידי הקולונל למצוא את מקור הירי של האויב. ואכן הוא הצליח לאתר את התותח שירה ברוסים, ונחשב גיבור בעיניהם. בהמשך הוא קיבל משימות חדשות, ונשלח להביא ידיעות מעבר לקווי האויב. גם בזה הוא הצליח, הקולונל המשיך לטפח אותו ואבי זכה להערכה. כאשר נסתיימה המלחמה הוצע לו להצטרף לצבא הרוסי ולקבל דרגה גבוהה, אך הוא סרב ובחר לשוב לכפרו. שם גילה כי הוריו ושתיים מארבע אחיותיו נשלחו למחנה הריכוז אושוויץ ושם נספו.
הסיפור של אמי חנה
ימי ילדותה ונעוריה של חנה אמי (נכדתו של הבנקאי, עליו סיפרתי לעיל) עברו עליה בעיירה שטורובו על גדות הדנובה. במקום זה התגוררו יהודים רבים והיה בו גם בית ספר יהודי. אחר כך עברה ללמוד בבית ספר תיכון כללי, שהיה מעבר לנהר הדנובה ונוהל בידי נזירות. כשהגיעו הגרמנים, שהו גם חנה ואימה בגטו. שם פגשה את ארבע בנות משפחת פרידמן. בתחילה עבדו בעבודות חקלאיות, ואחר כך הן נלקחו לאושוויץ יחד עם כל אנשי הגטו ועברו את הסלקציה של מנגלה. מאושוויץ הן נשלחו לעבוד במפעל תחמושת בגרמניה. וכך עד סוף המלחמה הן השתדלו להיות יחד – סבתי, אמי חנה וארבע בנות משפחת פרידמן. (שמתוכן כאמור שרדו רק שתיים – דודותיי מצד אבי).
נישואין
לאחר השחרור בידי האמריקאים חזרו הניצולות חנה, אמה ושתי האחיות לבית פרידמן לשטורובו. ואז הגיע איזידור, האח לבית פרידמן ופגש בחנה. השניים התאהבו ונישאו. וכך הפכו החברות לגיסות.
בשלב זה ניסו אבי ואמי לעלות לארץ, אך נאלצו לשוב לסלובקיה מכיוון שבדרך, בבלגיה, נולדה בתם הבכורה יהודית. בסלובקיה עבד אבי כמנהל עבודה בחווה של סבא-רבא הבנקאי ולאחר כשנתיים הם עלו ארצה לקיבוץ גזר, ואחר כך עברו ל מושב ניר-ישראל.
סיור השורשים שלנו
כמו בכל הסיורים חשוב מאוד מי המדריך, זה שמתכנן את המסלול וזה שלוקח אותך למקומות השונים. ומה יעשה צבר שאינו יודע את השפה ואינו מכיר את סלובקיה? למזלי יצרתי קשר במייל עם אדם שחי בשטורובו, שיש לו שורשים יהודיים במשפחה והוא מתעניין מאוד במורשת היהודית (בדיעבד התברר שיש לו אפילו קרובי משפחה ב- מושב ניר-ישראל, משפחת דרומי). מקצועו הוא מורה להיסטוריה. שמו הוא ג'יורי הימלר. ג'יורי, דובר אנגלית, התנדב לעזור לנו בתכנון הסיור ובהגעה למקומות בו חיה בעבר המשפחה שלנו.
בשטורובו מצאנו את הקברים של סבא וסבתא שלי ואת הקברים של סבא רבא וסבתא רבתא. ראינו את בית הספר היהודי וצפינו על הדנובה ועל הגשר אותו חצתה אמי בילדותה בדרכה לבית הספר. בכפר קט (Ket), הכפר בו חי אבי איזידור עם בני משפחתו, ערכו לנו קבלת פנים חגיגית בבית העירייה. חיכו לנו שם ראש הכפר ומכובדים נוספים, עם מתורגמן. המארחים התרגשו מאוד. אחת הנשים סיפרה לנו שהיא זוכרת את סבי השוחט, שהיה עומד בפתח ביתו וברך אותה כשהיתה בדרכה לבית-הספר. בית המשפחה ובית הכנסת כבר לא קיימים היום, אך זכינו לדרוך על האדמה בה חיה משפחת פרידמן לפני השואה.
הגענו אל הכפר לדיצה (Ladice) בו היתה החווה של סבא רבא שלי. גם שם קיבלו את פנינו בכבוד רב -חיכו לנו ראשת הכפר, ראש הכפר לשעבר ומתורגמנית. הם הכינו עבורנו מפות של האזור, הראו לנו היכן בדיוק היתה החווה. אחר כך יצאנו אל המקום עצמו. ראינו לנגד העיניים שטח רחב ידיים ובקצהו הר. שאלתי אותם: 'עד איפה היה שטח החווה, עד ההר?' והם ענו לי: 'גם ההר היה שלו'. (הסתבר לנו שהיה לסבא רבא בית קיץ ביער שעל ההר).
הכפר הבא בו ביקרנו היה וולשיצה Velcice)). בכפר זה הוחבא סבא-רבא שלי בעליית הגג. גם שם חיכו לנו ראש הכפר ומתורגמנית. הגוי שהציל את סבא-רבא שלי כבר אינו בין החיים, אולם בני משפחתו קיבלו אותנו בחמימות מרובה. נכדו סיפר שסבו הוא שיזם את הצלת הבנקאי. הוא שלח את בנו עם עגלה וסוס כדי להביא אותו ואת רעייתו אליהם. הם הראו לנו את עליית הגג בו הם התחבאו. וכן סיפרו כמה מסוכן היה הדבר, כיוון שדווקא בבית האיכר הזה, הגרמנים בחרו להקים מפקדה קטנה משלהם, עם טלפון. כולנו עלינו לאותה עליית גג וזה היה מרגש ביותר. אגב, בני המשפחה הכינו עבורנו כיבוד עשיר ובין השאר קנו לכבודנו אפילו מצות… (באוקטובר…)
הסיור בזכותו של ג'יורי היה עבורנו חוויה עצומה ואנו אסירי תודה לו על התכנון, ההכנות והליווי הצמוד לו זכינו. אני שמח שרעייתי, ארבעת בניי – יואב, אבישי, אסף וגלעד – בנות זוגם ונכדינו היו שותפים לו, ולמדו על קורות אבות המשפחה באירופה לפני השואה ובמהלכה. אני מתכוון עתה לפעול למען מי שהסתיר את סבא וסבתא-רבא שלי והציל אותם, כדי שיוכרו כ"חסידי אומות העולם".
חיינו במושב ניר ישראל
ב- מושב ניר-ישראל הקימו הוריי משק. אבי איזידור, שנקרא כאן איציק, היה מנהל הפרדס המשותף במשך שנים רבות. בנוסף לכך, היה אחראי על המים במושב וגבאי בית הכנסת במשך זמן רב. במסגרת תפקידו זה הוא דאג לתרומות ולשיפוץ בית הכנסת. במשך הזמן התרבו המתפללים בו, במיוחד בחגי תשרי. בכל יום שישי היה מתייצב בגן הילדים והיה "סבא של שבת".
אני וליאורה רעייתי – גם היא בת המושב. סבא-רבא שלה הגיע למושב בשנות החמישים – זכינו להקים משפחה ולגור בניר-ישראל. בננו הבכור יואב, רעייתו ושתי בנותיו (שהן דור שישי במושב!), חיים עמנו כאן בניר-ישראל."