אומר ארז שמואל, מרכז הרפת בקיבוץ דפנה שפונה בתחילת המלחמה * שמואלי עם עוד שני עובדים והרבה מתנדבים המשיכו להפעיל את הרפת ולהוציא כל יום חלב לבית ישראל
"לא נולדתי בדפנה, אני במקור מאופקים הדרומית, אני מ-2008 בדפנה, נשוי ליעל, בת דפנה," אומר לי ארז שמואל, רכז הרפת של קיבוץ דפנה, שבמהלך מלחמת חרבות ברזל פונה מכל תושביו. "לסבתא שלי, גניה שמואל ז"ל, הייתה רפת במושב בטחה, לא רחוק מאופקים. משם אני מכיר את הרפת, כילד. כאשר סבתא נפטרה – התחסלה הרפת, סבתא הייתה הדמות החזקה שם ולאחר פטירתה לא היה מי שימשיך.
"אז הרפת היא חלק מזכרונות הילדות. מאז התגלגלנו לכל מיני מקומות, הכרתי את אשתי ועברנו לדפנה. אמרתי לעצמי, בינתיים אני אעבוד ברפת עד שנתחיל ללמוד – התחלתי ברפת ונשארתי."
ספר לי קצת על הימים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023…
"קיבוץ דפנה פונה. בשלב הראשון אני לא התפניתי כי גם התאילנדים עזבו אותנו וגם המאביס שלי פונה אז נשארתי די לבד. די מהר ירדנו לשתי חליבות. ארגנתי חלק מהצוות, מי שיכל ורצה, עם שני עובדים, אחד ממסעדה והשני מטובה, ארגנו לנו דירה ללינה. הגיעו אלינו מתנדבים מכל רחבי הארץ, מיגור, מחדרה, מכפר ורדים, באמת אחלה חבר'ה, גם ממעוז חיים הגיע זוג לעזור לנו, אגב, זוג שעובד ברפת של הקיבוץ. גל מהתאחדות יצרני החלב עזרה לי הרבה באותם ימים. היא שאלה אותי מה אני צריך והפנתה אליי אנשים שיצרו קשר וככה העניין התגלגל, אנשים נתנו כתף.
גם מנכ"ל התאחדות יצרני החלב, דגן יראל, עזר לנו הרבה, חייבים לציין זאת. הוא בא לבקר, עזר לנו בקשר עם משרד החקלאות, היה בסדר גמור. אחרי כמה חודשים טובים, לאט לאט, התאילנדים חזרו אבל בהתחלה היה לנו מאוד קשה. הייתה לנו פגיעה בייצור, לא הייתה פגיעה ברפת אבל בקיבוץ היו כמה נפילות. אמנם לא הייתה פגיעה ישירה, אבל כן היו רסיסי מיירטים על הגגות של הרפת היו."
והפרות נלחצו? המשיכו לייצר?
"הפרות המשיכו לייצר. הייתה תקופה שהייתה ארטילריה כבדה, מטווחים שעשינו שם, הכוחות היו קרובים והיה להן קשה. הן לא רגילות, זה לא הפרות של העוטף שכבר רגילות לרעשים האלה. שם מבחינתן זה כבר רעש לבן ואגב, אלו הרפתות הכי טובות בדרום.
בסך הכל, אנחנו בסדר, התקדמנו. אתה יודע שהשנה הזאת בסך הכל היא שנה טובה מאוד. בשנת 2024 עוד ככה אספנו את השברים, אבל למרות הכל עמדנו בתוכנית של הרפת, ועכשיו, ב-2025, אנחנו בשנה מצוינת – בוא נקווה שיתנו לנו להמשיך ככה."
שנה מצוינת מאיזו בחינה?
" כל הענף הזה תמיד מאוים, יש את התוכנית החדשה של משרד האוצר. שמעתי שהליברלים בליכוד רוצים בכלל לבטל את כל הענף שלנו. הגיע אלי איזה פרוספקט שלהם בנדון… יש תנועה בתוך הליכוד של הצעירים שתמיד דוחפים לביטול כל המכסים, תחרות חופשית וכל זה. ראינו שכל נסיון להקים פה שוק חופשי לא תרם לאף אחד בסופו של דבר. ראינו שזה הרס כל חלקה. אז מה יקרה לאחר מכן? זה יצמצם את הענף, אנשים יסגרו רפתות ואחרי זה לך תחזיר…"
מה אתה אומר על התוכנית של השר סמוטריץ לגבי הרפת המשפחתית והענף?
"לא לומדים. אתה מבין? שכחו כבר מהכל, שכחו מהמלחמה, שכחו מהבעיות ביבוא, שכחו הכל ברגע. ממשיכים באותו קו וזה נורא. בסופו של דבר אנחנו קמים כל בוקר לרפת, זה לא שאנשים כאן מרוויחים מיליונים, הרי רוב הרפתות בארץ הן בפריפריה, ענף שמביא פרנסה לחקלאים ולישובים. הרפתנים בבית הילל ובכל מקום בצפון עובדים בשביל הלחם בסופו של דבר.
הם צריכים להגיד תודה לענף הרפת, אני לא צריך לספר לך, אתה מכיר, אבל הרפת תורמת בהרבה מאוד מישורים. יסגרו רפתות אבל לא יפגעו רק ברפתנים – זה מעגל שלם של אנשים ועובדים שיפגע –מובילי חלב, עובדי מחלבות ועוד אלפי אנשים, זה המון אנשים ומשפחות. ומה יקרה אחרי הרפורמה שלהם? בסוף הציבור ישלם יותר ובגדול.
אתה זוכר את הפיילוט של רמי לוי? הבדיחה הזאת של הכמה משטחים של חלב שהוא ייבא לארץ. גם בחגים פתחו את זה לייבוא בלי מכס ואף אחד לא הביא שום דבר. לא הייתה לזה היתכנות.
אני לא יודע מה להגיד לך, אני מנסה להיות אופטימי, אבל דבר אחד בטוח – כל הסיפור הזה עדיין לא גמור. חיזבאללה עדיין חי ונושם, וכרגע הכל עוד לוט בערפל בכל הסיפור עם חיזבאללה. שקט אבל זה לגמרי שקט מדומה, אתה לא יודע מה יהיה…"
למה?
"כי הם לא התפרקו מהנשק שלהם, יש שם מאבקים פוליטיים פנימיים חזקים מאוד, יש לחץ גם מצד ארצות הברית והם עדיין יושבים על מאגרים עצומים של נשק, אין כאן משחקים. זה לא צחוק וכרגע אף אחד לא זז מהעמדה שלו. דווקא אומרים שישנה התרופפות בדרישות הממשלה הלבנונית מהחיזבאללה, בכל הנוגע לנשק. כרגע הכל תקוע. הם לא חוזרים לכפרים שלהם בדרום שם. עשיתי איזשהו סיבוב במטולה לפני שבועיים לראות מה המצב וממה שרואים בעיניים, אתה רואה שהאזורים שם עדיין לא מאוכלסים. חלק מהדרום, בטח כל מה שקרוב למטולה, מושמד.
בינתייםאנחנו עובדים כרגיל. בכל תקופת המלחמה, מה-7 באוקטובר ועד היום אנחנו עובדים כרגיל. אשתי ושלושת הילדים היו מפונים במלחמה, בהתחלה הם פונו לאיילת השחר, אחרי זה היו לדעתי לילה אחד בדגניה ולאחר מכן, כשהיה כבר פינוי מסודר הלכו לאיזשהו מלון ליד רמות, ממש על הכנרת, בו חלק מהדפנאים שהו.
משם כבר עברנו לבני יהודה כי לחיות בבית מלון חודשים על חודשים זה קשוח, זה לא חיים. לאחר שחזרתי להתגורר בקיבוץ, נסעתי מידי פעם למלון וזה היה נורא. יש לנו כלבה גדולה, הצפיפות בחדר הייתה סיוט, אז עברנו לבני יהודה (שוב בני יהודה?) ואחרי זה צמצמנו לכיוון משמר הירדן, ובקיצור – הילדים טיילו ממקום למקום. הקטנה לקחה את זה קצת קשה כי היא בדיוק התחילה כיתה א' והיא נאלצה לעבור בין בתי ספר, דווקא לה היה קשה."
ואתה היית על הקו כל הזמן בנסיעות?
"כל יום. בהתחלה לא נסעתי למשפחה עד שהמצב התייצב מעט מבחינת הרפת, אז התחלתי לנסוע ולדאוג להיות כל ערב עם המשפחה. לא הייתה לי ברירה, קמתי ממש מוקדם ונסעתי, עשיתי גם את כל ההאבסות, לא היה לי מאביס כל התקופה הזאת כי הוא, תושב שאר ישוב, גם התפנה. כך יצא שעשיתי האבסה איזה שנה רצוף, יום יום כמעט. אחרי שנה ומשהו סוף כל סוף הצלחתי להעסיק מישהו מהקיבוץ שהתחיל לעזור לי, ואחרי זמן מה, גם המאביס חזר. מרכז המשק שלנו הוא אחלה, הוא מעין דור והוא היה מבסוט שהעסק ממשיך לעבוד איכשהו. קוראים לו אורי שובל ובמלחמה כל יום התקשר, באמת בחור חבל על הזמן. אני אומר לך, גם אם הייתי נתקע הוא היה בא לחלוב ברפת. אורי והיו"ר של הקיבוץ חיים קמין ממש נתנו לנו גב לאורך כל המלחמה."
לסיכום, אתה עדיין אופטימי?
"אני משתדל להיות אופטימי, משתדל שלא ישכחו שאנחנו היינו כאן כל המלחמה והקדשנו את כל מה שיש לנו כדי שהרפת תמשיך לתפקד, משפחות שלמות תרמו למאמץ, עשינו הכל רק כדי להחזיק את הכל עובד.
היה לנו בחור יקר מדפנה, בן מטולה, קראו לו עומר ויינשטיין, שנהרג במלחמה. עומר הלך לעבד את המטעים ונפגע מפגיעת רקטה. בחור זהב, שהילדים שלו הם בני אותו מחזור של הילדים שלי, רק עכשיו הייתה לו אזכרה. עומר היה דור חמישי למשפחת חקלאים, ממקימי מטולה וענף המטעים במושבה. עומר היה בן ממשיך, אבדה ממש גדולה.
אז אחרי כל מה שעברנו, מה אני אומר לך? אנחנו נמשיך להיות אופטימיים בתקווה שאנשים יתעשתו על עצמם במדינה, שבאמת ידאגו לביטחון המזון למדינת ישראל."
