אמא יקית ואבא מגלציה, שם הקיבוץ עליו הוחלט בדרך לארוחת הצהריים ו 200 משתתפים במופע חג המשק. המעפיל חוגג 80
עם יובל דניאלי, אמן, כותב, ארכיונאי, אוצר, אני נפגשת בסדנת העבודה שלו, אחד מהלולים הישנים של קיבוץ המעפיל.
ספרו החדש "ונטעתים על אדמתם- שבילי המעפיל, 1945-2025", יוצא לאור לרגל חגיגות ה-80 לקיבוצו המעפיל שצוין ב-2 בנובמבר.
מספר בחירות מייחדות את ספרו של דניאלי מ"ספרי מקום" שיוצאים בקיבוצים: את הספר הפיק דניאלי באופן פרטי (עם תמיכה קטנה של קרן חבצלת החדשה); הספר אינו כולל תצלומים כלל (פרט לתמונת מחזור של מייסדי הקיבוץ בפרק הפותח), כל פרק (12 במספר) נפתח בשער – ציור של דניאלי.
"הספר הזה משלים ספר שיצא לכבוד חג המשק בקיבוץ המעפיל לפני 20 שנה, שכולו צילומים מלווים בהסבר מינימלי", מנמק דניאלי את ההחלטה האמנותית שעשה. את סדרת הציורים סולמות מילוט ובנייה המלווים את פרקי הספר הלך לצייר בתקופת הקורונה, אז גם החל בכתיבת הספר. "הסולמות הם חלק מפיגומי הבנייה הנוכחים ביצירותיי ומן הרצון לשאוף ולטפס לפסגות של מעלה" כתב בהקדמה לספר. "מנגד, הסולם משמש בשעת הצורך למילוט ממציאות של כאוס ומצוקה המתרחשים מתחתיו. הגדרת המקום והבית ממוקדת בעצי הברושים ובשיחי הצבר השזורים בינות לשלבי הסולמות". על כריכת הספר מופיע השלט המוכר המפנה לקיבוץ על רקע שדרת הברושים, סמל ארצישראלי ומוטיב ששב ומופיע לאורך 50 שנות יצירה של דניאלי.
הרצון שלי לספר לעצמי את תולדות הקיבוץ
בחירה נוספת של דניאלי, שאולי אינה שונה במהותה מ"ספרי מקום" אחרים, אך מקבלת בספר דגש מיוחד, היא סיפור האירועים כפי שתועדו ונשמרו בארכיונים שונים.
"הסיבה לכתיבה היא אני עצמי" מעיד דניאלי, ארכיונאי, כותב וחוקר תחום התרבות, האמנות והחברה, שהוציא כבר למעלה מ-10 ספרים. "המוטיבציה שלי לכתיבת הספר היא הרצון שלי לספר לעצמי את תולדות הקיבוץ, כמי שנולד, בגר, חי ומילא תפקידים בקיבוץ". עבר להיותו אמן יוצר, כיהן דניאלי שלוש פעמים כמזכיר הקיבוץ.
דניאלי נולד ב-1943 כשהקיבוץ עוד היה בנעמן (מול מה שהיום קיבוץ כפר מסריק) טרם עלייתו על הקרקע במיקומו באזור עמק חפר. "רציתי לתת תשובות לשאלות שלי לא היו ברורות על הקמת הקיבוץ", הוא אומר ומוסיף שהספר נכתב גם עבור כל אותם חברים וחברות שהצטרפו למעפיל ב-20 השנים האחרונות. חלקם בני משק ובנות או בני זוגם, ואחרים שהצטרפו לקיבוץ באחת מחמש ההרחבות שנעשו במהלך השנים, "רובם לא מכירים את ההיסטוריה של המעפיל".
"ביקשתי להביא את רוח התקופה, את החזון והדרך", כתב בהקדמה לספר. " פנים רבות לתיאור מציאות הקיבוץ בהתהוותו. האחריות לבחירה של מה לתאר וכיצד היא עלי בלבד".
הספר כתוב כדיאלוג בין זיכרונות, לפרשנות, למקורות ארכיון, כמו עלוני הקיבוץ 'עלוננו' מראשיתו, עיתוני הקיבוץ הארצי וספרי חיים של חברים שיצאו במהלך השנים. "אני חש החמצה גדולה שלא יצא לי לראיין בעוד מועד חברים מדור המייסדים. נעזרתי בכתובים שלהם ועליהם, שבהם נוכחותם מתקיימת".
התכנון המקורי היה לספר את סיפור הקיבוץ וגלגוליו דרך אדריכלות מבני הקיבוץ והשתנותם, סיפורה החברה הקיבוצית דרך הארכיטקטורה המשתנה שלה, אך תוך כדי כתיבתו הבין דניאל ש"יש משמעות לאדריכלות ולמבנים ולהשתנות שלהם בתוך הקיבוץ והחברה הקיבוצית, אבל בלי המרכיב האנושי, הסיפור לוקה בחסר".
הספר כתוב עם כבוד רב לדור המייסדים. כמי שגדל בדור שספג ערכים שיתופיים, קולקטיביות, ודמוקרטיה קיבוצית וכמי שבגר לתוך תרבות שבה שיחת חברים היא המחליטה ויש חובה של החבר לדווח, רואה עצמו דניאלי כשליח להעברת "סיפור הקיבוץ" כמו גם המושגים והערכים, הלאה, ל"דור שלא ידע את יוסף" וגם לחוקרים וארכיונאים.
גילית משהו שהפתיע אותך, שלא ידעת?
"כן. לפי מפת החלוקה, המעפיל לא נכלל בשטח של ארץ ישראל. הקיבוץ הוקם ליד מה שהיה אז כפר ערבי גדול בשם קאקון. נשלחה משלחת למוסדות היישוב כדי להכניס את המעפיל לתכנית החלוקה".
אמא יקית, אבא גליצאי
"המעפיל" מציין 80 שנה לעלייה על הקרקע, אך למעשה הקיבוץ נוסד עשר שנים קודם לכן ב-1935 בכנס ארצי של בוגרי תנועת השומר הצעיר בגליציה שהתקיים בלבוב, שם הוכרז על הקמת קיבוץ גלילי ג'. שנתיים מאוחר יותר (1937) הגיע הגרעין הגלציאי לארץ, להכשרה בקיבוצים מרחביה ובית זרע. גרעין גרמני ב' התכנס להכשרה בקיבוץ מעברות.
שנה לאחר מכן התאחדו הגרעינים הנ"ל ו"המעפיל" נוסד בחדרה ("50 קיבוצים החלו את צעדיהם הראשונים במושבה חדרה, ובה התלכדו והכינו עצמם לחיי קומונה וקיבוץ", מתוך הספר). מגפת טיפוס שפגעה במחצית מחברי הקבוצה ומחסור בעבודה מביאים להחלטה על נטישת המקום ב-1941.
ב-1942 "המעפיל" ו"נחשונים" (שהוקם בקריית חיים, גם הוא מחיבור של קבוצה של גרעין גליציאי וקבוצה של יוצאי גרמניה ואוסטריה) מתאחדים במחנה זמני ליד "נעמן" בית חרושת ללבנים. שם נולד יובל לאימא יקית ואבא גליצאי שנפרדו אחרי חצי שנת נישואים.
"זה היה חיבור בלתי מתחבר" אומר דניאלי. "הגרמנים היו סוציאליסטים, אידיאולוגים ופחות קשורים ליהדות, בעוד לפולנים הייתה זיקה לניגון היהודי, לחיידר, באו מהעיירות".
ב-1945 עולה "המעפיל" על הקרקע.
ולמה דווקא נבחר דווקא הוא לעלות, מתוך קיבוצים נוספים שביקשו? גם לשאלה זו יש לדניאלי מענה בסיפור:
"2 בנובמבר הוא יום היסטורי- יום הצהרת בלפור (1917), יום שבו ממשלת בריטניה הכירה בזכות הלאומית לעם היהודי בארץ ישראל. ב-1945 הבריטים מהדקים את המאבק נגד עליית יהודים לארץ, מתוך רצון שלא לשנות את מאזן הכוחות בין היהודים לערבים.
בתאריך זה מחליטים מוסדות היישוב להעלות ארבע נקודות על הקרקע. החל ויכוח- מי מהקיבוצים יעלה. הוחלט שהמפתח לבחירה יהיה כמות המגוייסים למסגרות ההגנה שיש מטעם אותה קבוצה. מהמעפיל היו 45 מגוייסים באותה העת (פלמ"ח, הגנה, בריגדה) ולכן נבחר לעלות.
שתי שדרות ברושים
את השם שבחר דניאלי לספר "ונטעתים על אדמתם", כמו גם המשכו של הפסוק מנבואת עמוס- "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם", כתבו מייסדי המעפיל על פיסת בד ביום העלייה לקרקע. "הכרזה שבו מחייבת לדורות; היא מצווה על המשכיות, על קשר לאדמה ולמקום".
מעבר לסיפור הקמת הקיבוץ, מחולקים 12 פרקי הספר לנושאים "קיבוציים"- החינוך הקיבוצי, ענפי המשק, קהילה, חברות נוער ועוד, וניתן למצוא בו אנקדוטות מימי סדרן העבודה, דרך העמסת עופות ותקנון חתונות.
פרק התרבות עושה כבוד ל"שלישיית המעפיל" המוכרת, להקת זמר עברית ובה שלושה חברי הקיבוץ: עירית סנדנר, אהוד שחם ודן שרון. ("הקריטריון לבחירת השירים בתקליט, מה שמתיישב טוב על עירית, כי עירית היא הסולנית", מתוך הספר). בפרק הספורט מוזכרת קבוצת הכדורעף המיתולוגית "הפועל המעפיל" ("קבוצת הכדורעף שלנו זכתה בערב החג בניצחון מזהיר במשחקה נגד הפועל עין שמר. (…) מומחים אומרים שבחורינו עלו על היריב בשתי דרגות. (…) יש כל הסיכויים שקבוצתנו תסיים את משחקי הליגה ללא הפסד". מתוך הספר ארכיון דפי המזכירות מ-1964).
הספר סוקר את 80 שנות חיי הקיבוץ ומסתיים בהפרטה ובמעבר לקיבוץ מתחדש.
הפרק הסוגר נקרא, כמו שאך מתבקש, "השביל אל הגבעה". "אני זוכר שתי שדרות ברושים, את שדרת הברושים של החיים, שהובילה מהשער הדרומי של הקיבוץ אל בריכות הדגים, שדרת ברושים חזקה ויציבה, שורשית מאוד, שמייסדי הקיבוץ מצאו אותה נטועה. ואני זוכר את שדרת המוות, את אותה שדרה שהובילה אל בית העלמין, ואנחנו, כילדים, תמיד אחרי ההלוויה, שלא הרשו לנו להשתתף בה, היינו למחרת רצים לאורכה, סקרנים מאוד לדעת את מי טמנו בבית הקברות" (מתוך הספר).
שילובם של קטעי הארכיון האוטנטיים, לעיתים משעשעים בתמימותם או בנוקשותם בראייה לאחור, לעיתים צובטי לב או מעוררים הערכה, יחד עם שירים שכתבו חברים, בליווי פרשנותו, זיכרונותיו וכמובן עריכתו של דניאלי, נכרכים ליצירה שכל קיבוצניק (וגם לשעבר) ימצא בה געגוע, זיכרון מהקיבוץ שלו, תמונה.
"אוי, המעפיל"
שם הקיבוץ סוכם תוך הליכה לארוחת צוהריים
בישיבת מזכירות הקיבוץ הארצי במרחביה, בקיץ 1938, התקיים דיון בגורל המגרש בחדרה, עליו ישב קיבוץ "אמריקה בניר" (לימים עין השופט).
בעת הדיון הגיע בחור צעיר, חבר השומר הצעיר מפולין, שזה עתה הגיע כמעפיל (עלייה ב') שביקש למסור דו"ח מהנסיעה.
אמרו לבחור שעליו להמתין עד שיגמרו הדיונים שעל סדר היום. הישיבה התארכה והבחור נשכח ורק כשקמו נזכרו בו. צבי ורדי קרא- "אוי המעפיל" וקראו לו להיכנס פנימה לספר את סיפורו.
בדרך לחדר האוכל שאל דוד הנגבי (רוזנבאום) שטיפל בהקמת הקיבוץ החדש – באיזה שם ייקרא הקיבוץ החדש? בהתייעצות קצרה תוך כדי הליכה, סוכם בין דוד הנגבי, צבי ורדי ומאיר יערי על השם הזמני- "המעפיל".
חג המשק 80 להמעפיל
הקיבוץ שידע ימים טובים וגם משברים התגייס להחזיר עטרה ליושנה. 200 חברים וילדים השתתפו במופע "רוח המקום"
המעפיל חוגג 80 שנה לעלייתו על הקרקע. קהילת הקיבוץ, שידע ימים יפים וגם משברים, התגייסה להחזיר עטרה ליושנה, וכמיטב המסורת הקיבוצית עלה בתחילת נובמבר המופע המרכזי בשם "רוח המקום" בהשתתפות 200 חברים וילדים.
התגייסות מדהימה של כל הדורות
אדווה מלר (32), בת הקיבוץ, מנהלת התרבות בשלוש השנים האחרונות ומי שהובילה את הפקת אירועי ה-80 מספרת בגאווה: "המופע הוא 99 אחוז יצירה של בני המקום". יחד עם הבמאי אבישי שוקי סנדנר כתבה את ההצגה שהיא "סוג של ציר זמן מהקמת הקיבוץ ועד היום".
כמעט 200 חברים וילדים לקחו חלק במופע – בכתיבה, בימוי, שירה נגינה (מוזיקה חיה של שמונה נגנים), כוריאוגרפיה, ריקוד ומשחק, וגם בעיצוב הווידאו, אנימציה, תפאורה, תלבושות, לוגיסטיקה ועוד. "ילדים מכיתה ה' ועד ותיקים בני 80 פלוס".
למופע עצמו הגיע קהל של יותר מאלף איש, רובו מהקיבוץ. "זה מפגן כוח מטורף של הקהילה" לא מסתירה אדווה את התרגשותה. "הייתה אווירה מדהימה ומיוחדת של שיתוף וחיבור של כל הקהילה. התחלנו לכתוב את המופע לפני כעשרה חודשים, וחודשיים שלושה לפני המופע התחלנו חזרות. הייתה הירתמות מטורפת והתגייסות מדהימה של כל הדורות".
לשמור על המסורות
"המעפיל" ציין 80 להקמתו ב-2 בנובמבר. המופע המרכזי התקיים ב-6 בנובמבר, קדם לו כנס מחזורים גדול של כל קבוצות הקיבוץ מיום הקמתו ועוד קודם. "באו המון אנשים, הייתה התכנסות בבתים ובהמשך מפגש מרכזי".
לקיבוץ, שידע גם תקופות של משבר, התווספו במהלך השנים חמש הרחבות, בחלקן בני קיבוץ ובחלקן אנשים שלא הכירו קודם את המקום ואת ההיסטוריה שלו.
"אני רואה את התרבות והחינוך כמה שבונה שייכות וזהות למקום. לקחתי על עצמי את התרבות כדי לשמור על מסורות שעליהן גדלתי, שעיצבו את האדם שאני, לצד חידושים והתאמות".
מי ביקש קלופס ולא קיבל?
"היה חשוב לנו במופע לשמר את הישן, לתת כבוד למה שהיה. יש מסורות שדעכו ונעלמו בשנות ה'התפרקות' והיה לי חשוב להחזיר אותן. אני רואה שחשוב לחברים החדשים לשמוע מה היה ולהיות חלק. בקיץ הזמנו ותיקים לספר על העבר בערב בסגנון 'סליחה על השאלה', והיה מקסים". אדווה מספרת שבקרוב יצא גם ספר מתכונים: כל משפחה במתכון למאכל שמייצג אותה וגם מתכונים קיבוציים אייקונים. בנוסף תתקיים תערוכה של פורטרטים בדגש על שייכות לקיבוץ.
