"כדאי שתיקח את הרגלים ותעזוב את המדינה, כי בפעם הבאה אנחנו מבטיחים לך שלא ימצאו אותך". סרט או מציאות?
גיסי וגיסתי היו אצלנו בביקור חודשיים לפני המלחמה. מאז לא ראיתי אותם.
הם שייכים לסניף המשפחה המתגורר בבואנוס איירס, סניף שכלל שלושה צ'יליאנים – אחות של חניה והוריה – וארגנטינאי אחד, גיסי, שבגללו כל השאר נמצאו שם, בבואנוס איירס.
הוריה של חניה נמצאים שם עכשיו בצורת כדי-אפר בלבד.
להגיד על גיסי שהוא "ארגנטינאי" הוא מונח מעליב. "פורטניו" הוא המונח הנכון.
פורטניו הוא מי שגדל ונולד בבואנוס איירס, שבה יש "פוארטו", נמל, ועל כן היא מחוברת לעולם הגדול, ומשום כך הפורטניו גם הוא מחובר לעולם הגדול ורשאי על פי חוק להרגיש מורם מעם, לעומת מי שגדל ונולד במקומות כמו מנדוסה, למשל, או קורדובה.
אשתי הייתה הראשונה ממשפחתה להגיע לארץ מצ'ילה, ב-1972, ממש לפני ההפיכה הצבאית בה הורד איינדה מהשלטון ותחתיו עלה הדיקטטור פינושה – בעזרת ה-CIA
התערבות ה-CIA לא הייתה דבר נדיר באותה עת. בתקופת המלחמה הקרה ארצות הברית תמכה בהרבה משטרים אפלים ומושחתים, העיקר שלא יפזלו לעבר ברית המועצות. מאז התפרקות ברית המועצות כמעט חדלה ארצות הברית לתמוך במדינות כאלה, לפחות עד בואו של טראמפ.
ישנה עדיין מדינה כזו הנתמכת על ידה והמצויה אי-שם במזרח התיכון, מדינה דורסנית עם משטר לאומני-דתי מושחת, אבל לפעמים נדמה שגם מדינה זו נמאסה על אמריקה כיום.
חניה סיפרה לי מעת לעת על דברים שבני משפחתה חוו תחת שלטון פינושה בתקופה שלאחר ההפיכה. לפינושה היה יועץ לענייני עינויים, וולטר ראוף שמו, הנאצי שהמציא את משאיות הגז במלחמת העולם השנייה, בהן הומתו יהודים עד שהחל השימוש בציקלון בי. ראוף זה שִׁכלל את מנגנוני הרצח והעינויים בצ'ילה לרמה מדעית, ובנו המשיך את המסורת המשפחתית. היו בין בני משפחתה של חניה מי שעונו על ידי השלטון, והיו שלא שרדו את העינויים.
יום אחד, כשחניה ראתה אותי מנגן בגיטרה, היא סיפרה לי על זמר העם הצ'יליאני ויקטור חרה. ויקטור חרה היה טרובדור אמיתי, ששנים רבות טרם עלייתו של איינדה לשלטון כבר שר על טובת האדם העובד והפועל קשה היום, וכן שירים התומכים בשלום ואחווה בין אנשים ובין עמים. הוא היה כוכב גדול בצ'ילה ודמות אהובה. ביומה השני של ההפיכה הוא הובל אל האצטדיון העירוני של סנטיאגו, בו כבר רוכזו אלפים ממי שנחשבו לאויבי המהפכה, וכדי שלא ינגן בגיטרה ולא ישיר ריסקו את ידיו לעיני הקהל. מאוחר יותר באותו יום הוא נרצח.
לקח לי זמן רב לחזור לנגן בגיטרה אחרי הסיפור ההוא.
וגם אחרי הסיפורים שבאו אחריו.
חניה עלתה עם גרעין של השומר הצעיר, בתקופה בחיים בה צעירים מחפשים להתרחק מההורים בכל מחיר, גם אם המחיר הוא תעייה בג'ונגל באמזונס או במחוז מסוכן ונידח בהודו.
במקרה של חניה זה היה הגירה אל מדינת ישראל.
אחרי שנישאה כאן והתגרשה והייתה אם חד-הורית לשני ילדים, חניה פקחה את העיניים והחכימה, והייתה מוכנה נפשית לנסוע למקום אחר בעולם, אבל אז מצאה עצמה נשואה בשנית – לי, ועם שלושה ילדים נוספים.
אני עצמי לא בנוי נפשית להיות מהגר. גם כך אני מרגיש זר במקום בו אני חי מלידה.
אז נשארנו כאן.
סרטים הוליוודיים סוג ב'
ההורים של חניה באו לכאן זמן קצר אחריה.
אבא של חניה למד פסיכולוגיה, מה שלא שימש אותו הרבה לפרנסה אבל תידלק את נטייתו להיפוכונדריה לרמה של מקצוען. בצ'ילה של אוגוסטו פינושה אבא של חניה נחשב לאיש משכיל, וכמו בישראל של היום, גם בצ'ילה משכילים נחשבו לאויבי המשטר, ולכן יום אחד נעלם.
זה לא היה דבר נדיר. מאות אלפי אנשים נעלמו בתקופה האמורה. מה שכן היה נדיר הוא, שאת אבא של חניה מצאו.
הדוד של חניה היה שר המשפטים באותה עת. הוא ערך חקירה פנימית וכשאיתר את אבא של חניה הוא הורה למשטרה החשאית לשחרר אותו. המשטרה החשאית השליכה את אבא של חניה ממכונית ברחוב שקט במרכז סנטיאגו, בשעת לילה חשוכה, בדיוק כמו בסצנה מהסרטים. מצד שני, יכול להיות שהסצנה מהסרטים היא בדיוק כמו מה שקרה לאבא של חניה. רוצה לומר – יכול להיות שהחבר'ה האלו מהמשטרה החשאית ראו יותר מדי סרטים הוליוודיים סוג ב' ומשם למדו איך להתנהג?
מישהו בכלל יודע לומר כיום מה בא קודם? הסרט, או המציאות שנלמדה ממנו?
כשאבא של חניה הושלך ברחוב נאמר לו על ידי אנשי המשטרה החשאית פחות או יותר כך: "כדאי שתיקח את הרגלים ותעזוב את המדינה, כי בפעם הבאה אנחנו מבטיחים לך שלא ימצאו אותך".
וכך הוא עשה.
תוך שלושה ימים אבא ואימא של חניה מכרו וחילקו כל מה שהיה להם, היגרו אל מדינת ישראל, ויחד עם האח הצעיר השתקעו בחיפה. הם פתחו חנות בגדים יד שנייה, וניהלו עסק כמו שרק אבא של חניה ידע לנהל. כלומר – לקנות בגד משומש ב-20 שקלים, לכבס אותו, לתקן אותו, לגהץ ולהציג אותו, ולמכור אותו אחרי מיקוח עם הקונה בעשרה שקלים, כולל מע"מ, שכר עבודה, ארנונה ושכר דירה.
בשיטה העסקית הזו מהר מאוד הכסף שלהם נגמר.
באמצע שנות ה-80 הגיעה לארץ לסיבוב שני אחות של חניה עם בעלה הפורטניו – גיסי כיום. הם נפגשו בתחילת שנות ה-80 בחיפה, נסעו לבואנוס איירס עיר מולדתו של גיסי, התחתנו שם וחזרו לכאן. לקח להם שנתיים להבין שמקומם לא פה, ולהגר חזרה. ההורים של חניה החליטו שגם להם העניין כאן לא מתאים, ונסעו אחריהם.
ואילו האח הצעיר של חניה הבין מהר מכולם במה מדובר, ארז את עצמו לפני שיגיע צו גיוס, ונסע לארצות הברית והתחתן שם. היום הוא אזרח אמריקאי המתגורר בקנדה.
מה שהשאיר את חניה ואותי כאן לבד.
מדינות מקלט
תמיד הייתה לי הרגשה של החמצה בקשר לגיסי.
גיסי הוא אחד האנשים איתם יכולתי לשבת ולצחוק, על כל דבר שבעולם. הוא, כמותי, לא חשב אז שהחיים הם עניין רציני כל כך. כמה רציניים הם כבר יכולים להיות אם בסוף מתים?
הוא היה מהמעטים שהבינו אותי, והיינו חברים טובים, ואז הוא נסע. ולא סתם נסע, אלא מרחק של 17 שעות טיסה. שזה כמו למדוד מרחקים בשנות אור.
היו לי שלושה או ארבעה אנשים כאלו שהכרתי בימי חיי, ושביני לבין עצמי חשבתי שיכולנו להיות חברים טובים, וכולם נסעו. ולא סתם נסעו, אלא נסעו רחוק.
אפשר לתאר זאת כך: היינו יושבים אל תוך הלילה ונקרעים מצחוק, לפעמים תוך כדי משחק של "גו" שאהבתי מאוד, ולפעמים תוך כדי שתייה או עישון של משהו טוב, ויום אחד התעוררתי בבוקר והאיש שישב אתי בלילה הקודם נסע מפה.
ככה זה קרה לי שלוש או ארבע פעמים.
ואני תוהה לפעמים, בשעות הקטנות, כשאני נוסע במכוניתי והמוזיקה מתנגנת והכביש רץ והמחשבות רצות איתו: אני יודע שאני סוציומט, אבל עד כדי כך שכל מי שראה שאני עלול להיות חבר שלו נסע מכאן? ולא סתם נסע, אלא מרחק של שעות טיסה רבות כל כך? ארגנטינה, אוסטרליה, ארצות-הברית – כולן מדינות שנותנות מקלט.
אני יודע שאני בלתי נסבל – אבל עד כדי כך?
