יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1539812462

על חניה ומשפחתה וחיות אחרות 

3 דק' קריאה

שיתוף:

"כדאי שתיקח את הרגלים ותעזוב את המדינה, כי בפעם הבאה אנחנו מבטיחים לך שלא ימצאו אותך". סרט או מציאות? 

גיסי וגיסתי היו אצלנו בביקור חודשיים לפני המלחמה. מאז לא ראיתי אותם. 

הם שייכים לסניף המשפחה המתגורר בבואנוס איירס, סניף שכלל שלושה צ'יליאנים – אחות של חניה והוריה – וארגנטינאי אחד, גיסי, שבגללו כל השאר נמצאו שם, בבואנוס איירס.  

הוריה של חניה נמצאים שם עכשיו בצורת כדי-אפר בלבד. 

להגיד על גיסי שהוא "ארגנטינאי" הוא מונח מעליב. "פורטניו" הוא המונח הנכון.  

פורטניו הוא מי שגדל ונולד בבואנוס איירס, שבה יש "פוארטו", נמל, ועל כן היא מחוברת לעולם הגדול, ומשום כך הפורטניו גם הוא מחובר לעולם הגדול ורשאי על פי חוק להרגיש מורם מעם, לעומת מי שגדל ונולד במקומות כמו מנדוסה, למשל, או קורדובה. 

אשתי הייתה הראשונה ממשפחתה להגיע לארץ מצ'ילה, ב-1972, ממש לפני ההפיכה הצבאית בה הורד איינדה מהשלטון ותחתיו עלה הדיקטטור פינושה – בעזרת ה-CIA  

התערבות ה-CIA לא הייתה דבר נדיר באותה עת. בתקופת המלחמה הקרה ארצות הברית תמכה בהרבה משטרים אפלים ומושחתים, העיקר שלא יפזלו לעבר ברית המועצות. מאז התפרקות ברית המועצות כמעט חדלה ארצות הברית לתמוך במדינות כאלה, לפחות עד בואו של טראמפ.  

ישנה עדיין מדינה כזו הנתמכת על ידה והמצויה אי-שם במזרח התיכון, מדינה דורסנית עם משטר לאומני-דתי מושחת, אבל לפעמים נדמה שגם מדינה זו נמאסה על אמריקה כיום. 

חניה סיפרה לי מעת לעת על דברים שבני משפחתה חוו תחת שלטון פינושה בתקופה שלאחר ההפיכה. לפינושה היה יועץ לענייני עינויים, וולטר ראוף שמו, הנאצי שהמציא את משאיות הגז במלחמת העולם השנייה, בהן הומתו יהודים עד שהחל השימוש בציקלון בי. ראוף זה שִׁכלל את מנגנוני הרצח והעינויים בצ'ילה לרמה מדעית, ובנו המשיך את המסורת המשפחתית. היו בין בני משפחתה של חניה מי שעונו על ידי השלטון, והיו שלא שרדו את העינויים. 

יום אחד, כשחניה ראתה אותי מנגן בגיטרה, היא סיפרה לי על זמר העם הצ'יליאני ויקטור חרה. ויקטור חרה היה טרובדור אמיתי, ששנים רבות טרם עלייתו של איינדה לשלטון כבר שר על טובת האדם העובד והפועל קשה היום, וכן שירים התומכים בשלום ואחווה בין אנשים ובין עמים. הוא היה כוכב גדול בצ'ילה ודמות אהובה. ביומה השני של ההפיכה הוא הובל אל האצטדיון העירוני של סנטיאגו, בו כבר רוכזו אלפים ממי שנחשבו לאויבי המהפכה, וכדי שלא ינגן בגיטרה ולא ישיר ריסקו את ידיו לעיני הקהל. מאוחר יותר באותו יום הוא נרצח. 

לקח לי זמן רב לחזור לנגן בגיטרה אחרי הסיפור ההוא.  

וגם אחרי הסיפורים שבאו אחריו. 

חניה עלתה עם גרעין של השומר הצעיר, בתקופה בחיים בה צעירים מחפשים להתרחק מההורים בכל מחיר, גם אם המחיר הוא תעייה בג'ונגל באמזונס או במחוז מסוכן ונידח בהודו. 

במקרה של חניה זה היה הגירה אל מדינת ישראל.  

אחרי שנישאה כאן והתגרשה והייתה אם חד-הורית לשני ילדים, חניה פקחה את העיניים והחכימה, והייתה מוכנה נפשית לנסוע למקום אחר בעולם, אבל אז מצאה עצמה נשואה בשנית – לי, ועם שלושה ילדים נוספים.  

אני עצמי לא בנוי נפשית להיות מהגר. גם כך אני מרגיש זר במקום בו אני חי מלידה. 

אז נשארנו כאן. 

סרטים הוליוודיים סוג ב' 

ההורים של חניה באו לכאן זמן קצר אחריה. 

אבא של חניה למד פסיכולוגיה, מה שלא שימש אותו הרבה לפרנסה אבל תידלק את נטייתו להיפוכונדריה לרמה של מקצוען. בצ'ילה של אוגוסטו פינושה אבא של חניה נחשב לאיש משכיל, וכמו בישראל של היום, גם בצ'ילה משכילים נחשבו לאויבי המשטר, ולכן יום אחד נעלם.  

זה לא היה דבר נדיר. מאות אלפי אנשים נעלמו בתקופה האמורה. מה שכן היה נדיר הוא, שאת אבא של חניה מצאו. 

הדוד של חניה היה שר המשפטים באותה עת. הוא ערך חקירה פנימית וכשאיתר את אבא של חניה הוא הורה למשטרה החשאית לשחרר אותו. המשטרה החשאית השליכה את אבא של חניה ממכונית ברחוב שקט במרכז סנטיאגו, בשעת לילה חשוכה, בדיוק כמו בסצנה מהסרטים. מצד שני, יכול להיות שהסצנה מהסרטים היא בדיוק כמו מה שקרה לאבא של חניה. רוצה לומר – יכול להיות שהחבר'ה האלו מהמשטרה החשאית ראו יותר מדי סרטים הוליוודיים סוג ב' ומשם למדו איך להתנהג?  

מישהו בכלל יודע לומר כיום מה בא קודם? הסרט, או המציאות שנלמדה ממנו?  

 כשאבא של חניה הושלך ברחוב נאמר לו על ידי אנשי המשטרה החשאית פחות או יותר כך: "כדאי שתיקח את הרגלים ותעזוב את המדינה, כי בפעם הבאה אנחנו מבטיחים לך שלא ימצאו אותך". 

וכך הוא עשה. 

תוך שלושה ימים אבא ואימא של חניה מכרו וחילקו כל מה שהיה להם, היגרו אל מדינת ישראל, ויחד עם האח הצעיר השתקעו בחיפה. הם פתחו חנות בגדים יד שנייה, וניהלו עסק כמו שרק אבא של חניה ידע לנהל. כלומר – לקנות בגד משומש ב-20 שקלים, לכבס אותו, לתקן אותו, לגהץ ולהציג אותו, ולמכור אותו אחרי מיקוח עם הקונה בעשרה שקלים, כולל מע"מ, שכר עבודה, ארנונה ושכר דירה. 

בשיטה העסקית הזו מהר מאוד הכסף שלהם נגמר. 

באמצע שנות ה-80 הגיעה לארץ לסיבוב שני אחות של חניה עם בעלה הפורטניו – גיסי כיום. הם נפגשו בתחילת שנות ה-80 בחיפה, נסעו לבואנוס איירס עיר מולדתו של גיסי, התחתנו שם וחזרו לכאן. לקח להם שנתיים להבין שמקומם לא פה, ולהגר חזרה. ההורים של חניה החליטו שגם להם העניין כאן לא מתאים, ונסעו אחריהם.  

ואילו האח הצעיר של חניה הבין מהר מכולם במה מדובר, ארז את עצמו לפני שיגיע צו גיוס, ונסע לארצות הברית והתחתן שם. היום הוא אזרח אמריקאי המתגורר בקנדה. 

מה שהשאיר את חניה ואותי כאן לבד. 

מדינות מקלט 

תמיד הייתה לי הרגשה של החמצה בקשר לגיסי. 

גיסי הוא אחד האנשים איתם יכולתי לשבת ולצחוק, על כל דבר שבעולם. הוא, כמותי, לא חשב אז שהחיים הם עניין רציני כל כך. כמה רציניים הם כבר יכולים להיות אם בסוף מתים?  

הוא היה מהמעטים שהבינו אותי, והיינו חברים טובים, ואז הוא נסע. ולא סתם נסע, אלא מרחק של 17 שעות טיסה. שזה כמו למדוד מרחקים בשנות אור.  

היו לי שלושה או ארבעה אנשים כאלו שהכרתי בימי חיי, ושביני לבין עצמי חשבתי שיכולנו להיות חברים טובים, וכולם נסעו. ולא סתם נסעו, אלא נסעו רחוק. 

אפשר לתאר זאת כך: היינו יושבים אל תוך הלילה ונקרעים מצחוק, לפעמים תוך כדי משחק של "גו" שאהבתי מאוד, ולפעמים תוך כדי שתייה או עישון של משהו טוב, ויום אחד התעוררתי בבוקר והאיש שישב אתי בלילה הקודם נסע מפה. 

ככה זה קרה לי שלוש או ארבע פעמים. 

ואני תוהה לפעמים, בשעות הקטנות, כשאני נוסע במכוניתי והמוזיקה מתנגנת והכביש רץ והמחשבות רצות איתו: אני יודע שאני סוציומט, אבל עד כדי כך שכל מי שראה שאני עלול להיות חבר שלו נסע מכאן? ולא סתם נסע, אלא מרחק של שעות טיסה רבות כל כך? ארגנטינה, אוסטרליה, ארצות-הברית – כולן מדינות שנותנות מקלט.  

אני יודע שאני בלתי נסבל – אבל עד כדי כך? 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

במסמך שהוגש ע"י מזכ״ל תנועת המושבים ויו״ר התאחדות חקלאי ישראל, עמית יפרח ומזכ״ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, מתוארת הארכת חוק הותמ"ל כ: "מהלך דורסני, מיותר ומסוכן לחקלאות ולביטחון המזון"  תנועת המושבים בישראל והתנועה הקיבוצית הגישו למשרד האוצר התנגדות רשמית לסעיפים בתכנית הכלכלית המבקשים להאריך את תוקף חוק הותמ״ל עד אוגוסט 2028. במסמך שהוגש על ידי מזכ״ל תנועת המושבים ויו״ר התאחדות חקלאי ישראל, עמית יפרח ומזכ״ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה נכתב כי התנועות "מתנגדות נחרצות" להצעה ומבהירות כי: "משבר הדיור אינו משבר תכנוני ואין הצדקה להמשך ואף להרחבת פעילות הותמ״ל."  עוד צוין כי כבר היום "קיים מלאי תכנוני של למעלה מ־1.2 מיליון יחידות דיור בתכניות מפורטות מאושרות, המספיק ליותר מ־15–17 שנות בנייה וכי תרומת הותמ״ל לתכנון זה היא מזערית כ-4.5%."  התנועות מדגישות כי "משבר הדיור בישראל הוא משבר ביצוע ושיווק ולא בתכנון."  בנוגע להשפעות על המרחב הכפרי, מצוין כי פעילות הותמ״ל הביאה "לפגיעה מצטברת של מאות אלפי דונמים של קרקע חקלאית ושטחים פתוחים” וכי מתקיימת “פגיעה כלכלית משמעותית ללא שימוע או תיאום, תוך שלילת זכות הטיעון של החקלאים."  עוד נכתב כי הותמ״ל "פוגע פגיעה אנושה בקרקע החקלאית ובכושר הייצור החקלאי, מסכן את המשך קיומה של ההתיישבות החקלאית והחקלאות המקומית ומהווה איום על עצמאותה של המדינה לייצר מזון מגוון, טרי וזמין עבור תושביה."  בנוגע למערכת התכנון, אומרים ראשי ההתיישבות הכפרית כי הותמ״ל "עוקף את מוסדות התכנון המחוזיים והמקומיים, פועל בהרכב המורכב ברובו מנציגי ממשלה ודוחה את מרבית ההתנגדויות ופוגעת בדמוקרטיה התכנונית."  לסיום מבקשים יפרח ושמחה: "תנועות ההתיישבות אשר על כל אלה, מתנגדות נחרצות להארכת החוק, ובוודאי להארכה החורגת מהמנגנון שנקבע בו כ'הוראת שעה' ובלי 'תחנות' בקרה ופיקוח. נבקשך לפעול להסרת מחטף במסגרת הליך חוק ההסדרים (אשר מטרתו המרכזית היא לקבוע את המדיניות הפיסקאלית של תקציב המדינה), ולא לפגוע בעתיד הדורות הבאים באמצעות מהלכים דורסניים קצרי טווח." 
< 1 דק' קריאה
*תמונה ראשית: ההצפה במושב בית השקמה. צילום: דוברות כיבוי והצלה  הסופה "ביירון" גרמה להצפות קשות באחד מרחובות מושב בית שקמה אשר במועצה חוף אשקלון. צוותי מד"א הקימו במושב נקודת טיפול, וטיפלו באותם תושבים שסבלו מפגיעות קור. שבעה מהם פונו
< 1 דק' קריאה
"נאבק בהחלטה בכנסת ואם צריך כל החקלאים במדינה יצאו לרחובות"  לאחר אישור "הרפורמה" שמשרד האוצר רוצה להעביר בענף החלב, בישיבת הממשלה שדנה בתקציב 2026, הודיעו יו״ר התאחדות חקלאי ישראל ומזכ״ל תנועת המושבים, עמית יפרח ומזכ״ל התאחדות חקלאי ישראל, אורי דורמן בתגובה: “החלטת הממשלה לאשר את רפורמת החלב היא גזר דין מוות למאות רפתות ישראליות ובעיקר לאלה שבקו הגבול בצפון ובעוטף עזה. בעוד החקלאים מספקים ביטחון מזון תחת אש ותוך כדי שמירה על גבולות המדינה, הממשלה בוחרת לפרק את החוסן הלאומי מבפנים.  "זהו מהלך חסר אחריות, שמסכן את ביטחון המזון של ישראל ומפקיר משפחות שחיות שנים על האדמה ומייצרות את החלב הטרי והבטוח ביותר בישראל. מי שחושב שייבוא הוא תחליף לחקלאות ישראלית לא מבין את המציאות, או פשוט ויתר על ההתיישבות ועל הפריפריה."  יפרח ודורמן אומרים: "הרפורמה הזו לא תעבור. נאבק בהחלטה בכנסת ואם צריך כל החקלאים במדינה יצאו לרחובות עד שנעצור את המחדל הזה. אנו מודים לשר החקלאות וביטחון המזון, אבי דיכטר שהתנגד ושעמד כחומה בצורה למען החקלאים ולשרי מפלגת עוצמה יהודית בן גביר, אליהו ווסרלהאוף אשר נמנעו ומבינים את חשיבות החקלאות למען ביטחון המזון של אזרחי מדינת ישראל."  
< 1 דק' קריאה
זעק הרפתן אורן קמה ממושב אביגדור, בהפגנה שהתקיימה בעת דיון מפלגת הציונות הדתית בבית מאיר, על נושא חוק הגיוס * הזעקה של קמה באה לאחר שעשה 500 ימי מילואים ביחידה מיוחדת, במהלך השנתיים האחרונות ברצועת עזה
7 דק' קריאה
ממתקים ברוטאליים, תחפושות ואדרנלין גבוה. איך התמקם חג ההלוואין (גם) בקיבוצי ארצנו? דיווח מצמרר מקיבוץ דביר  *תמונה ראשית: רוחות רפאים במרפסת. תקציב של 100 שקל למשפחה. צילום: המשפחות המארחות  כאילו הלב לא מאיץ במהירות 200 קמ"ש
4 דק' קריאה
אחרי שירות קרבי ארוך ותובעני שבמהלכו מעולם לא נשאל מה שלומו, למד ליאור חיון מקיבוץ דביר לדבר על רגשות. עכשיו הוא מתעל את היכולת שרכש לעבודה עם חיילים ומילואימניקים. "אחת המטרות היא שאנשים יבינו
6 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן