"ומאז שנעצר השעון יש לבגדים בתאים השונים שעונים וזמנים נפרדים. יש הנלקחים תדיר, יש את אלה שלפעמים, ויש שאינם נלקחים כלל"
*צילום תמונה ראשית: מיכל הלמן יצחקי
לא זוכרת מה הביא אותי לאזור הזוגונים שלנו. בכל מקרה הוא קרוב לבית שלי ואני עוברת בו מדי פעם. משהו באזור, שלא הוחלק ושויף תחת מבטיהם של התיירים, תפס אותי. פה נמצא מגרש כושר וכאן בית שקירו האחד נהרס מכלי כבד, ודרך החור הגדול נראים לוח מחיק, שולחן וכיסאות, שעומדים שם כמו שעמדו עטופים בקירות.
מחלון בית הרוס אחר מציץ ראש של פועל עסוק, מחוצה לו, מתחתיו, על האדמה, מוצב שלט לזכר נופל שנהרג ממש בנקודה הזאת. וכך עוד ועוד… והדשא, שהוא אותו הדשא, ומגרש הכדורסל אותו מגרש הכדורסל, ואדניות הפרחים הריקות, וכמוהן המיגוניות. מעל הכול נפרשת הימיומיות בכוחה המאחד של "ככה זה וזהו", וגם ככה אני זזה למקום כלשהו. לא זוכרת מתי תפס האזור הזה את תשומת ליבי.
חייב להיות שקרה אחרי עידן הבומים (לידיעתכם, יש עדיין, אבל לא כמו שהיו) כי מין שלווה נחה על המקום, עייפות ברוכה שמאפשרת לדברים לקרות מעצמם, כל התערבות במהלך האירועים נבלעת בזרם הנינוח של "עכשיו קורה מה שקורה".
תנופת בנייה
רציתי עין מצלמת, וביקשתי ממיכל הלמן יצחקי, בת קיבוץ בארי, שגרה בגבעת ברנר, וכבר נהניתם מהצילומים הנהדרים שלה, לבוא לבארי.
לקח קצת זמן, אבל היא באה, והסתובבנו. בינתיים כבר ירד גשם, וגם מאזן הדברים שקרו ויקרו השתנה. חלק מהבתים כבר משופצים וצבועים, במקומות אחרים יוצקים יסודות. בארי, ככלל, נמצאת בתנופת בנייה. שיפוץ הכביש המרוצף, עליו כבר אמרתי מה שאמרתי (מאיפה אני מוצאת דעה על כל דבר?) מסתיים בקרוב ופולש לכיוון הבניה החדשה. מכל עבר נראות התחלות בנייה (בנוסף לשכונה החדשה שכבר לבשה צורה), ממנופי עגורן נשפך בטון, קולות מקדחים נשמעים תדיר. היה יום יפה, ומיכל צילמה את הערבוביה החדשה בין ההרוס ונבנה בין הדשא, העצים, והשמים.
קודש הקודשים
בין השאר הגענו גם למחסן בגדים. לא כתבתי עליו עד עכשיו, מסיבות שנגיע אליהן מתישהו בהמשך, אבל אי אפשר להבין את החזרה לבארי בלעדיו.
כל ציידי הבתים השרופים לא יבינו זאת לעולם, למרות שאין להאשים אותם, כי הם לא יזכו להיכנס אל קודש הקודשים הזה, לא יודעים אפילו על קיומו.
כשחזרתי לבארי הכניסה אליו לא הייתה פשוטה.
בתאים שסביב התא שלי, בסמטת הבגדים "הירוקה", (בהם תווית הסימון בירוק), נעצר הזמן מלכת. מלפני, מאחוריי, ומכל צדדיי, נחו הבגדים בדממה מוזרה. בגדים שנזרקו לכביסה, אולי אפילו שעות לפני ה-7, בעולם של תום בו השמש הולך וסובב, הכביסה מתכבסת (חוץ מימי רביעי) ובמחסן מתקפלת.
עולם בו אוספים אותם כל ימות השבוע ובשבת פותחים לחיילים וגם אז אפשר לבוא.
ומאז שנעצר השעון יש לבגדים בתאים השונים שעונים וזמנים נפרדים. יש הנלקחים תדיר, יש את אלה שלפעמים, ויש שאינם נלקחים כלל.
לאחר ה-7, סיפרו לי, כיבסו את כל הבגדים בתאים, והשיבו אותם למקומם. יד נעלמה, שיש העומדות מאחוריה, דאגה לפנות (ברשות) חלק מהבגדים. ועדיין עומדים חלקם תקועים בנצח שנכפה עליהם, תוהים אם יזכו לקשר אנושי שיפשיר למענם את הזמנים.
וכמו בכל בארי, זורמת סביבם הכביסה החיה. מכבסים לנמצאים בבארי, ולמעוניינים בכך מחצרים (רבים מהם מכבסים בביתם) שעשרות שקי כביסה מגיעים ממנה כל שבוע.
שתי עגלות של כביסה לא מזוהה עומדות בתקווה שיזוהו. מדהים כמה בגדים אבודים יש בהשוואה לכמות הכביסה, שקטנה מאוד! אולי בגלל חוסר היציבות ותחלופת האנשים.
אבל עזבו אותכם מזוטות המקום, זה הפְּנִים. כך נראים הדברים בתוך הקירות, כמו חיי הבגדים, שגרים לרוב בארונות, ונלבשים מתוך בחירה מה להראות ומה לא. אלה חיי הפנים, מלאי הבנאליות והראויים לפרטיות, ואנחנו, הגרים, מבינים זאת אינטואיטיבית ומאומנים בהתמקדות בתא שלנו ולא במה שסביבו.
והינה, כתבתי.
עומק הבגידה
והנה כתבתי. רציתי "לצלם" את בארי, והינה, בשבוע הצילום האחרון הומחשה לנו פרשת קטארגייט.
הרגשתי שלשם כך צריך ל"צלם" גם את הפנים.
לעומק הבגידה (משחק המילים עם הבגדים לא מתוכנן, אם כי ניתן לפירוש) שבחלקו הוכח, חלקו יוכח, ואת חלקו לכאורה של רוה״מ בו, אם היה, נטען שחוששים לחקור.
הופקרנו ונמכרנו למען אינטרסים של מדינה עוינת?
השבר, השכול, בגלל זה?
זה בלתי נתפס.
