לקראת סוף שנות השישים שלו, ארנון אושרי, רפתן, במושב כפר ויתקין, מספר ומדבר על עצמו, על חייו, תפיסות עולמו ואף משתף באירוע בחייו ששינה את כל גישות עולמו והתנהלותו בעולם
*תמונה ראשית: ארנון אושרי. "הכל בחיים הוא אירעי". צילום פרטי
יש אירועים משניי תודעה בחייו של אדם, משני חיים. ארנון אושרי, דור שלישי של רפתנים מכפר ויתקין מספר :"הייתי ילד בן אחת עשרה. היינו ארבעה ילדים שנפגשנו במגרש כדורסל. סוס שעמד בסמוך אלינו בעט בי בבטן. אמא שנכחה במקום לקחה אותי למרפאה של המושב. הרופא שבדק אותי לא התייחס ברצינות. אמא, שליבה ניבא לה רעות, הזעיקה את אבא והם לקחו אותי לבית חולים – שם קרסתי והייתי במצב של מוות. חוויתי מוות.
"אני זוכר זאת בבהירות. ראיתי אור בהיר גדול, הייתה בי תחושה נפלאה והרגשה מופלאה. הייתה תחושה שמשהו מושך אותי פנימה. נפצעתי קשה מאוד באיברים הפנימיים, הייתי מאושפז במשך ארבעה חודשים. אשפזו אותי במחלקה כירורגית של אנשים מבוגרים. הייתי הילד היחיד במחלקה ועברתי במהלך תקופה זו חוויות מאד מיוחדות. נלקחתי לראות לידה. ראיתי מצבים של מוות עם גופות שעליהן היו מדבקות. באותו אשפוז קיבלתי 18 מנות דם.
"אותו אירוע של המוות אותו חוויתי ושאר החוויות שחוויתי בזמן האשפוז, נטעו בי אופטימיות חסרת תקנה. מאז קיימת בי ידיעה שהכול בחיים הוא ארעי, בשבריר שנייה החיים משתנים. תובנה נוספת היא שהמוות הוא לא דבר שלילי, המוות הוא חלק ממסע חיינו. אני מבין שהכוונה במשפט: 'אדם נפטר' היא שהוא נפטר מהעולם הזה. מאז איני מפחד ואיני דואג. מבית חולים שחררו אותי לאחר ארבעה חודשים. נותחתי מספר ניתוחים במהלך האשפוז, ניקזו את דמי."
שיתפת מישהו וסיפרת על חוויית המוות שלך ומה שעברת?
"חזרתי הביתה לאחר ארבעה חודשים ולא שיתפתי את הוריי ולא את חבריי. לא יכולתי לשתף. חזרתי ילד עם מהות פנימית שונה לחלוטין. ההרגשה שלי הייתה שהכול ארעי. הייתה בי שלווה, 'הייתי שם'. תקופה זו לימדה אותי לעשות מדיטציה, למדתי להרגיש כל חלק בגופי. הכול השתנה. ההבנה שלי שהכל זמני בחיים שלנו השליכה על ההתנהלות שלי עם פחדים. ארעיות היא הדבר הכי מרכזי בחיינו."
איך הארעיות משליכה על הפחדים שלנו?
"הפחדים שלנו נובעים מהסיפורים והסרטים שאנו מספרים לעצמנו. אין קשר למציאות בין הספורים המגדילים את הפחד ובין המציאות עצמה. אותה תאונה, אותו אירוע שחרר אותי לחלוטין מחרדות. כדי לחדד, הריי לא היה שום רמז, רגע לפני התאונה על העומד להתרחש. התאונה קרתה ועל כן הדאגות, החרדות שלנו אינן משנות מציאות חיצונית, אלא מכבידות ומקשות לחיות את החיים במלואם."
באותן שנים, מדיטציה הייתה מילה לא במודעות שלנו כלל, ואתה מדבר ומספר על מדיטציה?
"באותה תקופה הייתי מתרכז בהוויית הגוף שלי. הייתי עושה סקירה של כל איבר בגופי ומתעכב מה קורה ומרגיש עם כל איבר. היום אני יודע שהייתה זו מדיטציה. הכלים אותם פיתחתי באותה תקופה מלוים אותי מאז בחיי. למדתי לשלוט במחשבות שלי, אני לא מאפשר למחשבות נודדות לנהל אותי. למדתי להתרכז במצביי הוויה שונים ולהיות מאה אחוז בהוויה של כאן ועכשיו. עבורי משמעות של מדיטציה היא להיות בכל מעשה שלי בעשייה ומרכוז במה שאני עושה. בעבורי, גם כשאני רוחץ כלים אני נמצא במצב של מדיטציה."
ספר בכמה מילים על בית הוריך על האשה שאיתך ולה נישאת ועימה הקמת משפחה?
"גדלתי בבית מאד חם אוהב ואהוב, אני הבן השני במשפחה, אנחנו שני בנים ובת. אחי הבכור נשאר אף הוא בכפר ויתקין ואנחנו מקוים שאף אחותי תבוא לגור במושב. יש בינינו קשרים מאד חמים וקרובים. הוריי נתנו בנו תחושה שהם תמיד בעבורנו.
"נעמה, האישה שאיתי ועימה הקמנו משפחה, היא דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית. נעמה הקימה בית ספר בה היא ומורים שונים מלמדים בודהיזם. נעמה בלימודיה נכחה שאת מה שאני עברתי חוו אנשים נוספים. פגשתי את נעמה בסמינר של הנוער והחלוץ. באתי לבקר את אחותי, גם נעמה נכחה שם. נעמה ידעה בתוכה שנינשא, שאני הגבר אתו תבנה את חייה. אני מאד קיוויתי שזה מה שיקרה.
"הייתי בן 32 כשנישאנו, נעמה צעירה ממני במספר שנים. את ההחלטה לחזור למשק אחרי הצבא קיבלתי עוד בימי נעוריי. היה לי ברור שזו צורת החיים שאני רוצה ואוהב. אהבתי את הרפת, אהבתי את צורת החיים הזו. רציתי להיות נוכח ומעורב בגידול הילדים. בנינו את ביתנו בסמוך לבית הוריי. אחי קיבל משק מסבא וסבתא ושנינו חקלאים ובמערכת יחסים מאד חמה."
השותפות בכפר ויתקין
ארנון עבד עם אביו ברפת ובמשק ליד הבית. ארנון מספר על המהפך אותו עשו הרפתנים בכפר ויתקין: "בשנת 1983, המצב היה שהרפתות גדלו והחצרות היו קטנות מלהכיל את הגדלת הרפתות. קיבלנו החלטה בכפר ויתקין להוציא את הרפתות מהמשקים ולבנות במרוכז רפתות. מספר רפתות הפכו לשותפים ובנו יחד רפת משותפת באזור מסוים. מספר משקים, ושלנו ביניהם, החלטנו לבנות מתחם של רפתות, כאשר כל בעל רפת בונה את הרפת שלו וכולנו נמצאים באותו מתחם.
"זה היה מהפך בחיים. עד 1983, העבודה ברפת שהייתה ליד הביית יצרה זמינות בבית. שינוי זה היה כרוך בהשקעה כספית מאד גדולה ובסיכון כלכלי, וכמובן שהמרחק מהבית הוביל לשינוי באורחות חיינו. אני הייתי אז מאד צעיר, את המהפך הזה הוביל אבא שלי. הרצון של אבא ושלי היה להמשיך להיות בעליי הבית בשונה מהרפת המשותפת. לפני 6 שנים, דרור לבנון, רפתן שכן שלי ברפת ואני יצרנו שותפות ואיחדנו את הרפתות שלנו."
נושא השיחה שלנו מופנה לענף הרפת בו הוא עובד ומנהל, להתפתחות של הרפת שלו. ארנון אומר: "בשלב מסוים שאלתי עצמי: 'למה זה מובן מאליו שהפרות יבואו לחליבה ולא החליבה תבוא אל הפרות?' אותה מחשבה הובילה לפנייה לאייל בריאר, שהקים את חברת acr, חברה לציוד חליבה. פיתחנו את הרעיון ורובוט שעוקב אחרי הפרה כשהיא מגיעה ליבוס לאכול. המחשב של מערכת החליבה הוא שקובע כמה פעמים ביום הפרה תיחלב ומתי. הפרה מגיעה מרצונה לאכול, ואז היא נחלבת על פי הוראות המחשב. כיום, ישנן שלוש חליבות ביום והחליבות נעשות בידי בן אדם. החליבה עצמה נעשית בידי התאילנדים. אני מגיע לרפת כל בוקר בשלוש ורבע, עובד ברפת ואחראי על כל שקורה ברפת."
מהי הרפת בעבורך?
"עבורי הרפת היא בית, הבית."
מה ההשלכה והשינוי של יצירת השותפות עם דרור לבנון?
"ההחלטה להקים שותפות עם דרור מאפשרת לשנינו להתפנות ולהשקיע בתחומים נוספים בחיינו. אני ממשיך לקום לפנות בוקר ולעבוד יום עבודה ארוך, אבל חלוקת הנטל מקילה על שנינו ומחייבת אותנו לעבוד בשיתוף פעולה מלא וכמובן לקיים מערכת יחסים טובה."
טוב לפרה, טוב לרפתן
השיחה נסובה לגביי התנאים של גידול העגלים והטענות לגביי התעללות בבעלי חיים.
ארנון: "המוטו שלי הוא: טוב לפרה, טוב לרפתן. הלואי שכל בני האדם היו מקבלים יחס, כפי שמקבלות הפרות והעגלים. הטיפוח והיחס שמקבלות הפרות הם באיכות הגבוהה ביותר ברמה עולמית. הרפתן עושה מעקב רפואי אחרי כל פרה, המזון טרי, המרבצים בהם נמצאות הפרות יבשים. הציוד האלקטרוני יוצר מעקב אחרי כל פרה בכל רגע נתון.
"איכות פרנסתו של הרפתן נקבעת מאיכות חייה של הפרה. אני מחדד ומצביע על גידולי שדה שונים. אלו שמטיפים על ענף הרפת, אינם מכירים ומבינים את הערך ואת משמעותה של החקלאות. מספר החקלאים בעולם הוא זעום. החקלאים הם אלו שבעבודתם מזינים ומאכילים את כל תושביי כדור הארץ. התנאים בהם חיות הפרות ברפת והעבודה הקשה יוצרים חלב באיכות הגבוהה ביותר והפרה הישראלית ידועה בתנובת החלב גם בעולם."
מהי תפיסת עולמך לגביי החקלאים ופיתוח הרפתות?
"אני חושב שיש להגדיל ולהוסיף עוד משקי חלב. אני בא מהתפיסה הסוציאליסטית. המדינה צריכה לדאוג שהחקלאים יתפרנסו כפי שקורה בכל העולם. לדעתי, יש להגביל את גודלן של הרפתות ולהגדיל את מספר הרפתות, בעיניי זהו אינטרס לאומי. החיבור האמיתי העמוק ביותר הוא החיבור של החקלאים לאדמתם. החקלאות היא ערך – חקלאות המתקיימת מתוך הבנה וידיעה שהיא היוצרת בטחון תזונתי בכל מדינה, היא חקלאות מתפתחת , צומחת ומכבדת את ארצה.
"אני מתבונן על מדינת ישראל ורואה שמי ששומר על האדמה במובן העמוק ביותר הם החקלאים. החקלאים הנמצאים בגבולות המדינה הם השומרים ביום יום של מדינת ישראל. אין אלו אנשיי ההיי טק או עורכי הדין. ההתיישבות העובדת מסומנת בדגל אדום. מסתכלים עלינו בתור מאגר נדל"ן ולא בתור ספקי מזון והמחשת ריבונות. בלי החקלאות האדמה תטבע במי ביוב. אני מאמין ורוצה שתהיה כאן מגמה של הצמחת והגדלת החקלאים במדינת ישראל."
אגודת "ניבה"
אנו בשנת 2025, ארנון אושרי, בעל רפת וילדיו בחרו במסלולי חייהם, חלקם גרים במושב. אני שואלת לגביי המשך הפעלת הרפת, כאשר לארנון אין "בן ממשיך". ארנון לא יוצא דופן, זוהי בעיה קשה של רפתנים מושביים רבים במדינת ישראל. רפתות נסגרות בימים אלו בשל מצב זה.
ארנון מספר: "הקמנו בכפר ויתקין אגודה לה קראנו 'ניבה', שמה הראשון של האגודה החקלאית של המושב. אנחנו שוקדים על בניית מודל השומר ומשמר את מרכז המזון ואת מכסת הייצור שלנו. אנחנו רוצים לבנות מודל חדש, לפיו במידה ובעל מכסה ובעל רפת, שמסיבות שונות אינו יכול להמשיך לעבוד, הוא נשאר בעל המכסה ובעל המתקן, כלומר הרפת. אגודת 'ניבה' תיקח על עצמה את האחריות על ניהול הרפת וכשזה יגיע למסה קריטית, נמצא את הדרך לייעל את הרפתות.
"הרצון שלנו הוא שהרפתות ימשיכו לעבוד ושזקנתו של הרפתן לא היא שתסגור את הרפת. אנו בונים היום מודל חדש, התפתחותי. זהו מודל של סוג של רפת משותפת. השאיפה היא שמכסת החלב תישמר ותגדל. מודל שכבר מתקיים בכפר ויתקין. היציאה מהמושב בשנת 1982 ובניית הרפתות בשני אזורים זהו מודל ייחודי של המושב."
מה לדעתך על רפורמת החלב של משרד האוצר?
"הרפורמה של החלב זה הוא ספין מרושע של משרד האוצר. החלב אכן יקר במדינת ישראל אבל יש כאן מצב אבסורדי – העלויות של מחירי התשומות שקובעות את מחיר החלב נקבעות על ידי המדינה. המחלבות הקולטות את החלב אינן עובדות בשבת וכך העלויות גבוהות. נתון נוסף הוא שהמע"מ באירופה עומד על 4% ובמדינת ישראל גובים 18% מע"מ. האוצר במדינת ישראל, בניגוד למדינות אחרות, אינו עומד מאחוריי החקלאים והחקלאות. לא במקרה מוצרי החלב המיובא זולים יותר. החקלאים בעולם משלמים פחות על העלויות כי למדינות רבות בעולם יש אינטרס שהחקלאות תתקיים, תשרת ותיתן את תנובתה. האוצר מייצר מצב בו התוצרת החקלאית יקרה בשל העלויות הגבוהות."
ישראל עוברת משברים קשים מאז ה-7.10. איך אתה רואה את הדברים כרפתן וחקלאי.
"מאז ה-7.10 נוכחנו כמה חשוב הבטחון התזונתי. אלו שהקימו את המדינה ובחרו ליישב את הארץ ולעסוק בחקלאות . הייתה זו אידיאולוגיה של מקימי המדינה. אנו החקלאים אנו חוליה יצרנית באספקת המזון ואנו חוליה שחייבת להיות אידאית. הסבים והסבתות שלנו האמינו בחיבור העמוק בין עם לאדמתו. כל התרבות שלנו מבוססת על ההוויה הזו. אלתרמן כתב: 'ש יפות ממנה, אבל אין עוד יפה ממנה'. משפטים אלו מסמלים בעבורי את אהבתי למדינת ישראל ומה מדינה זו בעבורי. ההתיישבות העובדת צריכה להשכיל ולהבין שליבת הקיום שלה היא החקלאות. הליבה של העם היהודי היא כאן במדינת ישראל. החיבור הגדול הוא החקלאות, עבודת האדמה והקשר הרגשי עם אדמת הארץ."
