הכלי המשפטי החדש שתומך בגישור בין דורות

התיקון מאפשר מינוי של תומך החלטה ולא אפוטרופוס, במטרה לסייע לבגיר [מעל גיל 18] שמתקשה בקבלת החלטות בעניינים אישיים, רפואיים או בנושאי רכוש; וזאת מבלי לקבל את ההחלטות במקום האדם הנתמך, אלא תוך תמיכה בהבנת המידע

בכל הזדמנות אני מדברת בשבחו של כלי הגישור כדרך אופטימלית ליצירת פתרונות חלופיים ויצירתיים למחלוקות משפחתיות בעניינים שונים הסובבים את הנחלות. הכלי הזה למעשה אינו אחד, אלא מתפצל לאינספור כלים יישומיים, שבהם אנחנו המגשרים משתמשים על פי הצרכים החדשים שעולים בחדר הגישור. ובכל זאת, עד כמה שהכלי עשיר ומגוון ומתפתח בהתאמה למתרחש בחדר, יש מקרים שבהם אני שמחה לגלות את תיקוני החקיקה שממשיכים להתפתח עם השנים, ותומכים באופן מופלא במבוי סתום כזה או אחר שנקרה לעיתים בדרכי תהליך הגישור.

כך קרה עם משפחה חביבה במיוחד מאחד המושבים ברמת הגולן, שביום בהיר אחד ריחפה עננה אפורה מעל תהליך ההעברה הבין דורית, שלהבנתי התנהל בשלווה מוחלטת ואופיינית להם עד לאותו רגע מכונן.

שיחת הטלפון הראשונה משרה הגיעה בפתח הקיץ. היא הייתה נסערת. "זה לא אופייני אצלנו שמגיעים לכזו מתיחות. בשבעים ושתיים שנות חיי לא קרה כזה דבר מעולם." היא ביקשה להגיע לפגישה ראשונית רק עם בעלה, ללא הילדים והסבירה: "שלא תביני לא נכון. אנחנו בשקיפות מלאה מול הילדים. אבל חיים שלנו הוא מיוחד ורגיש, וחשוב לנו להסביר הכול לפני שנתכנס כולנו יחד." וכך, בשיאו של הקיץ קיבלתי את שרה ובועז במשרדי, ועוד לפני שהוציאו מילה מהפה, הניחו על שולחני תיבת עץ עמוסה בענבים טריים מכרם הבוטיק המשפחתי. מחווה שהעלתה על פני חיוך, וכך ללא מילים לחצנו ידיים בהרגשה של מכרים.

התברר שהסערה נבראה בעקבות צוואה שכתבו ההורים, וחזרה אליהם עם תגובה של רשם הצוואות. תגובה שהייתה לגיטימית מאוד, אבל לאור המורכבות המשפחתית, טלטלה את משפחתם. "הסיפור הוא כזה," פתח בועז בתיאור השתלשלות הדברים; "יש לנו קרובת משפחה שסיימה בדיוק לימודי משפטים, וזה היה רק נוח, אז פנינו אליה שתכתוב לנו את הצוואה. את מבינה, שרה ואני אנשים פשוטים, ויש לנו יחסים נהדרים עם הבנות ועם הבן, אבל קרה מה שקרה והכול התהפך."

בזמן כתיבת הצוואה ביקשו ההורים להוסיף שעל ההון והרכוש שיירש בנם הבכור חיים, יפקחו שתי אחיותיו הצעירות. הם חילקו את האחריות ביניהן בצורה שהוסדרה עם שלושתם בשקיפות מלאה, וכולם היו מרוצים.

הרקע להחלטתם קיבל בהירות כששרה גלשה לסיפור על בנה המיוחד: "חיים שלנו גר בדירה קטנה במשק, ולמרות שהוא אוטיסט, אנחנו לא אוהבים את ההגדרה 'על הרצף'… הוא מתפקד מצוין. הוא נוסע כל יום לעבודה עם הסעה, ואוהבים אותו שם מאוד. כבר 15 שנה שהוא עובד במפעל. טוב, איך לא?! אני יכולה לספור על כף יד אחת, אולי שתיים, את ימי המחלה שהוא לקח מאז שהתחיל לעבוד שם. הוא כל כך מסור, ומשתלב חברתית במקום, ממש כמו בן משפחה."

תגובת הרשם שטרפה את הקלפים

"זו ענת ומיכל וזה חיים", הציגה בפני האם את שלושת הילדים, כשהן מחייכות והוא מפנה ממני במבוכה את מבטו לעבר הרצפה. "אני לא אוהב ללכת למקומות חדשים שאני לא מכיר," אמר חיים בכנות מפתיעה; "אימא אמרה שאת רוצה לעזור וגם ענת ומיכל הבטיחו שיהיו לידי, אז באתי. אבל אני פשוט לא אוהב אנשים חדשים."

התרגשתי מהאמירה הכנה של חיים, וחשבתי לעצמי כמה נפלאה הכנות שלו; והלוואי שכולנו יכולנו להניח את הדברים על השולחן בפשטות שכזו. כך כנראה לא היה כל צורך בפרשנות אישית, שגוררת אחריה חוסר הבנה ופערים.

הנהנתי לעברו בהבנה, ואחרי שהתיישבנו עיינתי במכתב שמסרה לידי שרה. מכתב שקיבלו בתגובה על צוואתם מרשם הצוואות, ובו מציף הרשם את תהייתו לגבי רצונם של המורישים למנות את אחיותיו כ'מפקחות' על החלטות אחיהן, ועל הוראתו לשלוח את הבן חיים לבדיקת כשירות משפטית. חיים עקב אחר כל תנועה שביצעתי, ובשליטה מלאה אמר: "אני לא מוכן שישימו לי אפוטרופוס. אני עצמאי! זה מה שהיה עד עכשיו. אני לא יכול שמחליטים עליי."

"אנחנו גם לא רוצות להחליט עליך," הרגיעה מיד מיכל את אחיה כשהיא מניחה יד על כתפו, ובאורח פלא שצף דיבורו התרכך ונדם. "זו שטות כל כך גדולה," היא פנתה עכשיו אליי, "כי מי שמכיר את חיים יודע שהוא ממש לא צריך אפוטרופוס. אני מבינה את ההיגיון בדבר, אבל זה היגיון שיכול להתאים למשפחות אחרות, בטח ובטח שלא למשפחה שלנו." חוקים אומנם נחקקים במטרה לשמור על מטרה ראויה, כזו או אחרת, אבל יש צדק בדבריה – לא תמיד הכלל נכון לפרט. הדבר המשמח היה שיכולתי לבשר להם על ההתפתחויות שחלות בחוק, תיקוני החוק. הצגתי בפניהם את הכלי המשפטי הנפלא, שהתברג במיוחד לצרכים המיוחדים של המשפחה הנפלאה שניצבה מולי. "תומך החלטה", הגייתי את שמו של התיקון לחוק שתקנותיו המפורטות הוסדרו בשנת 2024.

הפתרון בדמות כלי משפטי נפלא

"תומך החלטות" הוא תיקון משמעותי [תיקון 18] לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שהינו חוק שנחקק ב־1962. התיקון החדש נועד למעשה להוסיף מודל של קבלת החלטות נתמכת; ובמילים פשוטות, התיקון מאפשר מינוי של תומך החלטה ולא אפוטרופוס, במטרה לסייע לבגיר [מעל גיל 18] שמתקשה בקבלת החלטות בעניינים אישיים, רפואיים או בנושאי רכוש; וזאת מבלי לקבל את ההחלטות במקום האדם הנתמך, אלא תוך תמיכה בהבנת המידע, בחינת האפשרויות ומימוש רצונו. הצגתי בפניהם את החלופה לאפוטרופסות, שתאפשר להם ליישם בצורה משפטית את כוונתם הראשונית.

הידיעה על הכלי המשפטי החדש שמעגן את רצונם החזירה את השקט לבני המשפחה. הפניתי אותם לקבלת חוות דעת מפסיכיאטר עם הנחייה ברורה אל הכלי המשפטי החדש; ואכן אחרי בדיקה מקצועית הם חזרו אליי עם המסמך המתבקש, שנשלח כתגובה לרשם הצוואות.

וכך בשיאו של החורף נפגשתי שוב עם שרה, בועז, ענת, מיכל וחיים במשרדי. חיים היה הראשון שנכנס פנימה. הוא הניח שק קטן של אבוקדו על שולחני וחיוך רחב מתוח על פניו. "זה מהמטע של הדודים שלנו," הסביר לי.

"אנחנו כבר מכירים", אמרתי בחיוך.

"כן, את אפרת," אמר ולחץ את ידי בחיבה כנה, ואז סיכם: "את תיקנת לנו את בלגן האפוטרופוס. עכשיו יש לי שתי 'תומכות החלטה' שרק עוזרות לי, ואני מחליט."

הוא חיבק את אחיותיו ועיניו שוב האירו.

• הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון