ספרו של אלישע שפירא עמדות תצפית, כולל מבחר מאמרים ורשימות, חלקן התפרסמו ב"הזמן הירוק", המשקפים את עיקרי השקפותיו, ערכו ודעותיו, בעיקר על הקיבוץ, אבל גם על חברה ומדינה, צבא וביטחון.
מרכז ענף הבקר, מרכז המשק, מזכיר הקיבוץ, מנהל המפעל, מרכז ועדת התכנון, מזכ"ל "השומר הצעיר", סגן אלוף (מיל.), מזכיר הקיבוץ הארצי, יו"ר המטה השיתופי – זוהי רשימה לא סגורה, ללא סדר כרונולוגי, של התפקידים שמילא אלישע שפירא, חבר קיבוץ עין השופט, ללא ספק איש אשכולות, שתרומתו לקיבוצו ולתנועה הקיבוצית אינה נזקקת להוכחה.
על כל אלה נוספו כישרונות הציור והכתיבה שמצאו השנה את ביטויים בתערוכת הציורים בגלריות במשמר העמק ובעין השופט ובספרו עמדות תצפית.
הספר, בהוצאה עצמית, הוא לקט רשימות, שרובן התפרסמו ב"הזמן הירוק" וחלקן באתר "שווים" ובעלון עין השופט, קובצו בו מנימוקים שמתרץ שפירא בעצמו: "מבחר המאמרים והרשימות בספר זה אמור לשקף את עיקרי השקפותיי, ערכיי ודעותיי על המתרחש בעולמנו.
הדגש הוא על הנעשה בארצנו – בקיבוצים, בתנועה הקיבוצית, בחברה ובמדינה, ועל מה שהיה ראוי ורצוי שיתרחש לשיטתי". עריכת הספר נעשתה על ידי לילך רון (משמר העמק), בתו של חה"כ אמרי רון.
בספר שבעה שערים שכל אחד מהם, בנוסף לשם השער בעמודו הראשון, מעוטר בציור של שפירא שרומז לקורא ונראה כמתאים לתוכנם של המאמרים בשער. בשער הראשון "מאין נחלתי את שירי" מצוטט בתחילתו פסוקו הידוע של ר' נחמן מברסלב: "דע לך שלכל רועה ורועה יש ניגון מיוחד משלו".
אין ספק, ששפירא מושפע ממקורותיה של משפחתו ואופייה המיוחד. כשהגיע סבו מצד אביו, הרב נטע שפירא, לרמת השופט, לאחר מלחמת העצמאות והכינו עבורו דירה העומדת בכללי הכשרות, סבו נשאל על כך וענה: "אינכם צריכים להוסיף דבר.
אנחנו בטוחים שלא תכשילו אותנו". בהזדמנות אחרת, כשנשאל הרב איך הוא מסתדר עם חברי הקיבוץ החילוניים מ'השומר הצעיר' הוא ענה: "מה שאתם עושים כאן הכי קרוב לאלוהים".
על אביו כותב שפירא, שהיה עבורו איש קיבוץ מאמין, פתוח להקשיב ולשמוע לצרכי חבריו, מסור ללא כל חשבון לעבודה, צנוע, ישר, איש ספר ובקי בהוויות העולם.
בין זיכרונות הילדות עליהם כותב שפירא ב- עמדות תצפית, מהם הוא "נוחל את שיריו", מופיע המושג "ארבע אחר הצהריים" (בזרמים אחרים בקיבוצים היא נקראה "ארוחת מנחה"), שכל ילד בקיבוץ השיתופי עם הלינה המשותפת זוכר היטב.
זהו אותו זמן שההורים סיימו עבודתם והתפנו לקבל את ילדיהם לאחר ארוחת ארבע חטופה בבית הילדים ל"שעות אהבה", עד שתגיע השעה לחזור לבית הילדים ל"השכבה" עד לכיבוי האורות. שפירא מספר, שאצלו ואצל חבריו לחברת הילדים, "ארבע אחר הצהריים" הייתה שעה שונה שנוצלה לתעלולים בחצר המשק, מהרגזת פר ההרבעה ברפת ועד זלילת חתיכות חרובים מתוך התערובת לבהמות.
השער השני מוקדש ל"דת האדם" – על הערכים ועל החינוך לערכים. שפירא בן ה-77, העושה מעין סיכום ביניים בחייו, בסיוע המאמרים בספר, שואל עצמו בשער זה, "האם הצלחתי לחיות ולפעול על פי ערכיי? האם מימשתי את בחירותיי?
ככל שעובר הזמן אני מתקשה להשיב על שאלות אלו. יותר ויותר מתחזקת בי ההכרה שההגשמה היא תמיד חלקית, ואף על פי כן , עלינו לשאוף ולפעול כמיטב יכולתנו כדי להגשים את ערכינו".
בפרק העוסק ב"הרהורים על אהבה, אחווה והסכמות" שפורסם ב- 14.6.2008 (שפירא מקפיד לציין את התאריך המדויק לפרסומו של כל מאמר), הוא מביע את תמצית אמונתו כיצד על חברי קיבוץ לנהוג בינם לבין עצמם, כדי לא לחדול: "קיבוץ עושים באהבה ובהסכמות.
חיי הקיבוץ הם אמנות ההסכמה. היכולת לדון ולהתווכח, למשוך לכיוונים מנוגדים, להיפתח לכל הרעיונות, לבדוק את כל החלומות, להתמודד עם כל הרצונות, להתפשר ולהגיע להסכמות.
היכולת למצות את ההסכמות עד גבול האפשר, לעשות זאת בנחישות ובסבלנות. לדעת שהבחירה היא להסכים או לחדול. קיבוץ שאינו מסוגל להגיע להסכמות בין חבריו, קיבוץ שהרוב בו איבד את הסבלנות למיעוט והמיעוט אינו מכבד את הרוב.
בקיבוץ כזה ייתכן שכבר החלה הספירה הסופנית לאחור. רק אם יתעשתו חבריו ויחזרו לדרך ההסכמות הקשות, ההסכמות שהן התנאי ההכרחי לקיום המשותף יוכל הקיבוץ לשרוד ולחדש את עתידו".
"אי כישלון למופת – הקיבוץ שבחרתי בו", כך קרוי השער השלישי של עמדות התצפית, בו מככבים המאבקים הבלתי נלאים של אלישע שפירא למען שימורו של הקיבוץ השיתופי, המהווה היום מיעוט מבין 267 הקיבוצים בישראל. במאמריו מהשנים 2007 – 2010 הוא מגן, אפשר לומר בחירוף נפש, על הקיבוץ השיתופי.
שבע שנים אחר כך (5.8.2017), מופיע מאמרו "הדרך השלישית", בו פורש שפירא את דרכו המקורית אותה הוא מנסה ליישם בקיבוצו, עין השופט: "כמי שמאמין באפשרותו וביתרונו של הקיבוץ השיתופי (השוויוני), השתתפתי בבניית מודל של פשרה בקיבוצי. עשיתי זאת לאחר שאבד לנו הרוב הנחוץ להמשכו של הקיבוץ כפי שהעדפתי אותו.
בעבודה מאומצת יצרנו ביחד, בעלי עמדות שונות, מודל שיתופי שהוא בבחינת 'הדרך השלישית' של הקיבוץ. מודל שיש בו ויתור כואב (עבורי) על השוויון הטוב, השוויון בין השונים, על כל קשייו ותחלואיו, כפי שמתארים אותו שולליו.
ויתור שנועד להציל את מה שניתן לשמור ולחדש עבור העתיד המשותף שלנו. כחברה השואפת לצדק חברתי ולחיים ראויים בקהילה מכילה ותומכת. ויתור שנעשה מתוך אמונה בכוחה ויתרונה של ההסכמה החברתית, כדרך חיים נכונה בקהילה שרוצה להיות יותר ממקום מגורים חסר ייחוד".
שפירא ידוע לא רק בעמדותיו בנושאים הקיבוציים, מאמריו מקיפים נושאים של חברה ומדינה, צבא וביטחון, תוך הגנה ושמירה על הדמוקרטיה בישראל.
לעתים הוא אינו חושש להתפלמס עם דעותיהם של חבריו לתנועה הקיבוצית, כפי שעשה מעל דפי "הזמן הירוק" בשנה שעברה, ביחס להתנגדותו לחוק הלאום והעדפתה של מגילת העצמאות: "המאמר האינסופי של אורי הייטנר (אורטל) נועד להצדיק את חוק הלאום, על בסיס הטענה חסרת השחר כאילו אין חוק הלאום נבדל ממגילת העצמאות….
אורי מתאמץ לטעון שמגילת העצמאות אינה מתחייבת להיותה של המדינה 'יהודית ודמוקרטית', היות שהמילה 'דמוקרטיה' אינה מוזכרת כלל במגילת העצמאות".
בציטוטים מתוך מגילת העצמאות ובטיעונים נוספים, שפירא מחזק את עמדתו, כי מגילת העצמאות מייצגת גישה דמוקרטית לחלוטין למדינת ישראל שזה עתה הוקמה ופוסל במאמרו את חוק הלאום: "חוק הלאום נתפס על ידי רבים כנסיגה מהשוויון המובטח במגילת העצמאות והוא אינו מחזק את אמונתנו וביטחוננו בהגשמת הציונות.
האופן שבו מבינים הציבורים השונים את החוק הוא עובדה חזקה כשלעצמה, שאסור להתעלם ממנה. עובדה שאמור להיות לה משקל רב בדיון הציבורי, מתוקף היות החוק הזה מיותר, אינו תורם דבר לציבור היהודי ומזיק ומכביד על המיעוטים החיים אתנו".
מלקט הרשימות ב- עמדות תצפית ניתן ללמוד ולהסיק לא רק על עמדותיו של אלישע שפירא, אלא לא פחות על אישיותו האישית והקיבוצית שהיא קודם כל בבחינת "נאה דורש – נאה מקיים" וכי "פיו ולבו שווים".
מעל לכל הספר הוא עדות לתרומתו לתנועה הקיבוצית ולחברה הישראלית בעבר ובהווה, והרשימות הבאות שיפרסם, יחד עם פועלו העתידי להגשמתן הם סיבה מספקת לשבח ולברך אותו על דרכו המיוחדת בחייו האישיים והקיבוציים.
