עם סיומה המוצהר של המלחמה (עד הפעם הבאה), דרושים לנו שיקום וצמיחה. ממוסדות השלטון ומהתקשורת אין למה לצפות, אז טוב שיש לנו חברה אזרחית שבה יש כל מה שאין בשלטון
ממבט כללי ביותר, מצבה של ישראל לא טוב. ישראל לא מצליחה להביא את יריבותיה לכניעה. גם האיראנים, גם חיזבאללה וגם חמאס מגלים יכולת עמידה אל מול ההתקפות המסיביות של ישראל. מלבד הברית האיתנה של ישראל עם ארה"ב, אין לישראל תמיכה בינלאומית. המלחמה הנמשכת מכבידה מאוד על ישראל.
חידוש מרוץ החימוש
הזמן הוא ההישג הגדול והתמורה הרבה שמקבלת ותקבל ישראל מהצלחותיה הצבאיות.
בזמן הקרוב צפויה הפסקת לחימה. זו תהיה הפסקת לחימה בין צדדים שלא יוותרו על מטרותיהם. במילים אחרות, הפסקת הלחימה תביא לחידוש מרוץ החימוש. אלא שייקח זמן, אולי זמן רב, עד שמי מהצדדים יעז לחדש את המלחמה. פסק הזמן הארוך הזה הוא ההזדמנות של ישראל. לא רק שבמרוץ החימוש יש לישראל סיכוי רב להקדים את יריבותיה, אלא גם הזדמנות לשיקום רבתי של המדינה והחברה הישראלית. לקח האשליות והשאננות שהביאו את ישראל אל פי פחת לא יישכח במהרה, אבל חידוש הצמיחה חשוב יותר מכול.
מהם הכלים העומדים לרשות המדינה לצורך השיקום הנדרש והצפוי?
מיהם הכוחות שעשויים למלא את התפקיד?
לכאורה, זהו תפקידם של מוסדות השלטון: כנסת, ממשלה ובתי משפט. אלא שאלו איבדו את הכושר ואת כישרון ההנהגה. את מצבה העלוב של הפוליטיקה לא ישפרו שחקני חיזוק ולא השחקנים הקיימים. אלה מנהלים בינם לבין עצמם קרבות הישרדות וכבוד, נלחמים לכאורה על הדמוקרטיה אך מבזים אותה ללא הרף. אין שאלה לגבי הצורך בקיומו של שלטון פוליטי נאור, אבל יש שאלה לגבי כשרותם של הפוליטיקאים היום לשאת בנטל ההחלמה של המדינה.
והתקשורת?
תקשורת יכולה למלא תפקיד משמעותי ביצירת מצב הרוח הלאומי. התקשורת שלנו היום בוחרת להרכיב דרך קבע משקפיים כהים. דרך משקפיים אלה מסתננות רק קרני הייאוש, אוזלת היד והשנאה.
כל כך הרבה פרשנים, כל כך הרבה מומחים ולשעברים. מזל גדול הוא שזיכרונם של אלה קצר ביותר, מזל גדול הוא שהממשלה לא מתייחסת להמלצות שלהם.
ובצר לנו, אל מי אפשר לנו לפנות? מי יכול להיות בכל זאת הנושא האנושי לצמיחתה מחדש של המדינה והחברה הישראלית?
כל מה שאין בשלטון
בימים אלה נולדה מחדש חברה חדשה – "החברה האזרחית".
כדברי המשורר: פתאום קמים מיליוני אנשים, שמרגישים שהם עם ומתחילים ללכת. העם מגלה מחדש את הסולידריות, את הערבות והעזרה ההדדית, את ההיחלצות וההקרבה.
החברה האזרחית לא נולדה היום או אתמול. היא באה לעולם עם הקמת מדינת ישראל ואף הייתה האומנת של הרך הנולד הזה. בחברה הזו יש כל מה שאין בשלטון. השאלה האולטימטיבית שלה היא: "מה ניתן לך עוד ועוד לשובע, מה עוד לא נתנו וניתן" – בצניעות, בניקיון כפיים, במסירות ובקבלת עול.
יש בחברה הזו גם ממסד ומוסדות, ויש גם כל עמך ישראל.
אנא רשמו לפניכם רשימה חלקית: הקרן הקיימת לישראל, החברה להגנת הטבע, רשות שמורות הטבע, הסתדרויות העובדים, השלטון המקומי – עיריות ומועצות אזוריות, תנועות הנוער, תנועות ההתיישבות הכפרית: קיבוצים שיתופיים, קיבוצים מתחדשים, מושבים שיתופיים, מושבי עובדים, יישובים קהילתיים וקיבוצים עירוניים. אוניברסיטאות, מכללות, אקדמאים, תעשיינים והתעשייה. אחד מהגילויים המרשימים הוא שינוי היחס לחקלאות – מהיות השפחה החרופה של שלטון ספקולטיבי לנסיכת הכתר של הכלכלה הישראלית.
זו הייתה יכולה להיות גם שעתה הגדולה של החברה הדתית. חברה זו, השקועה בלימודי התורה וספרי העם היהודי לדורותיהם, לא לומדת מהם את העיקר אלא רק את הטפל. התורה לא מלמדת אותנו להיות פרזיטים או אנוכיים. התורה שלנו, על רגל אחת, היא: "ואהבת לרעך כמוך".
החברה הישראלית אינה מקשה אחת, אלא תלכידי־תלכידים של מיליוני אזרחים הלוקחים על עצמם חלק מהמעשה הלאומי המשותף.
החברה האזרחית כולה היא קריאה למאמץ משותף: "מי צרת האומה בלבבו נגעה, המחנה ייאסף, אל נא נבדלנו".
החברה לא תפנה עורף לשלטון הממלכתי. היא לא תהיה לעומתית. אלא שלא תהיה לה תלות כחדלי מעש.
מכל האמור עד כאן ניתן להבין שכאשר תיגמר המלחמה, לא יהיה צורך לגייס מחנה חדש. אל המרחב החדש שייפתח יפרצו הכוחות הכמוסים של העם, ויעלו את העם והמדינה לפסגות חדשות. זאת הנצחיות הגלומה בעם שלנו, שתפתח ללא הרף אופקים חדשים.
