אחרי רצח נכדתו וחתנו וחטיפת בתו ונכדיו ב־7 באוקטובר, מצא גיורא אלמוג, שפונה מכפר עזה ונקלט בשפיים, דרך לנשום מחדש. תערוכת הצילום שלו "ממעוף רוחף האופנים" היא מסע של כאב, זיכרון, אהבה ואמונה בכוחה של בנייה מחדש
*תמונה ראשית: גיורא אלמוג מול הים
את תערוכת הצילום שלו פותח גיורא אלמוג בתצלום שלו יושב על ספסל מול הים. בספסל הזה, שנבנה במיוחד עבורו וממוקם על הדק שמול הים בשפיים, כשעל משענתו חרוט המשפט "הספסל של סבא גיורא", גלום הכול.
גלומים געגועיו לנכדתו ים, שנרצחה ב־7 באוקטובר בביתה בכפר עזה, ושהייתה סוערת ושקטה כמו הים הזה שגליו מתנפצים אל החוף. וגלומה גם אהבתו לים, עליו הוא אומר: "הים לא מגלה את סודו של אדם לאף אחד אחר". וגלום הקשר המיוחד שלו לקיבוץ שפיים ולנופיו, הקיבוץ שקלט אותו בחום גדול אחרי החורבן הגדול של 7 באוקטובר.
ואולי זה לא הצילום הפותח של התערוכה אלא הצילום הסוגר, שהרי מדובר בגלריה באולם העגול הנמצא במגדל המים של הקיבוץ, ואין לדעת איפה היא נפתחת ואיפה היא נסגרת, וכמו שגיורא אמר בעצמו בדברי הפתיחה: "מקום ללא פינות, אין איפה להסתתר, הכול גלוי במסע חיי הכבד מנשוא".
רמז גם לרגשות החשופים שלו וגם לחשיפה שנכפתה עליו ב־7 באוקטובר, כשנכדתו ים וחתנו נדב נרצחו בביתם בכפר עזה, ובתו חן גולדשטיין־אלמוג עם שלושת נכדיו אגם, גל וטל נחטפו לעזה.
למלא את הצלחת
אחד הצילומים בתערוכה הוא של צלחת שקעים אותה אסף גיורא בשיטוטיו בשבילי קיבוץ שפיים. מתחת לתצלום הזה כתב: "אני קם עם הרבה אין. הצלחת ריקה. במשך היום העיסוקים ממלאים את הצלחת. בתחילת היום יש הרבה אין, ובסוף היום יש הרבה יש, ובלילה הכול מתרוקן".
התערוכה הזו, מבחינה מסוימת, התחילה בחיפוש אחר דרכים למלא את הצלחת, את האין הגדול הזה.
"היית קם בבוקר", הוא אומר, "ויש את השניות האלו של היקיצה כשהתודעה מחלחלת פנימה והמציאות מגיחה, עם כל הכאב הגדול הזה. חן חזרה משבי חמאס גם אלמנה, גם אם שכולה, גם חטופה. אם לילדים חטופים ובת בלי בית. אני קם, ואני חש ששערי עזה כבדים על כתפיי, וכדי לא לשקוע בחידלון אני קם ועולה על האופניים האדומים שלי, ויוצא אל השבילים, והצלחת מתחילה להתמלא".
תוך כדי סיורים בקיבוץ התחיל גיורא לצלם. בחודשים הראשונים היה שולח מדי שישי לחברים ולמשפחה צילום עם פירוש לפרשת השבוע.
כעבור שנתיים הצטבר אוסף מרשים עמוס חוויות וזיכרונות. ואז איה פרידמן ותמר חידו, אוצרות הגלריה "מגדל המים בשפיים", הציעו לו להציגם בתערוכה.
"שלא מרצונו ולא מתוך כוונת תחילה הגיעו גיורא ומשפחתו לשפיים", אמרה איה פרידמן בפתיחת התערוכה. "אבל מרגע שהגיע נכבשנו בקסמיו, ואולי גם הוא קצת נפל ברשתנו… רב פנים, סקרן כילד, אוהב חפצים ישנים ונותן להם חיים. את הריפוי מאסון 7 באוקטובר השקיע ברכיבה על אופניים. בהדרגה החל לחקור את המרחב סביבו. הרבה עניין ומקום לדמיון מצא בגן הפסלים הפתוח של ארסוף".
ואכן, חלק גדול מהצילומים עוסקים בגן הפסלים הזה. צילומיו מאירים את הפסלים באור מפתיע, בזווית הסמויה מהעין.
אחד הצילומים הוא של פסל של אישה שחופנת את ראשה בין ידיה. לצידו כותב גיורא:
"ממעוף רוחף האופניים. גן הפסלים קדם ארסוף. האישה הנפלאה חופנת ראשה בין ידיה, צועקת בעוצמתה את הבושה של שבת 7 באוקטובר ומבליטה את חיקה החם לקבל את אהוביה חוזרים מהשבי המביש, המתיש של אנשים, נשים וטף…"
מה היה בפסל הזה שכבש את ליבך?
"הפסל הזה הזכיר לי פסל אחר, של רחל אימנו, הנמצא ברמת רחל", מספר גיורא. "רואים בו את רחל המחבקת את שני בניה, יוסף ובנימין, והיא מחזיקה ביד לפיד. ראיתי בפסל הזה את חן שמגוננת בעזה על שלושת ילדיה, שנאבקת לשמור עליהם, שמחבקת אותם אל חיקה. הפסל הזה בארסוף יש בו הרבה יגון. מהיגון של חן. ושלי".
לא רק כאב שלנו, המדינה בכאב וטלטלה עצומים
בוא נחזור באמת ל־7 באוקטובר. איפה הבשורה תופסת אותך?
"הבשורה המרה על הטבח ב־7 באוקטובר הגיעה אלינו כשהיינו, קבוצה של חברים מהקיבוץ, בטיול ותיקים לבולגריה. מאוטובוס מטיילים הפכנו באבחת סכין להיות אוטובוס של אבלים, כאשר כמעט כל אחד ממשתתפי הטיול קיבל ידיעות קשות ממשפחתו.
עוד לפני החטיפה של חן היא הייתה בקשר עם אשתי שלומית, ובמהלך השעות שאחרי התחילו להגיע הבשורות. הבנו שנדב חתני וים נכדתי נרצחו. אני זוכר את הרגע שבו נכנסנו לחדר של דוד וורדה, ההורים של נדב. התחבקנו ובכינו. עוד לא ידענו מה עלה בגורלם של חן, אגם, טל וגל.
די מהר ארגנו את החזרה שלנו הביתה. היינו מלווים כל הזמן. במטוס היה רגע שאני לא יכול לשכוח. הגיעו שתי דיילות יפות, כרעו ברך לפנינו ופרצו בבכי. זה היה רגע שהבנתי שזה לא רק כאב שלנו, שהמדינה כאן בכאב ובטלטלה עצומים".
אתה מגיע לארץ וחן בחזקת נעדרת?
"רק אחרי עשרה ימים נודע לנו שחן וילדיה בחיים. היינו אז במלון בתל אביב. הגיעה אשת הקשר שלנו. ראיתי אותה והתחלתי לברוח, כמו 'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן. היא רדפה אחרי, חיבקה אותי ואמרה לי: 'גיורא, זו בשורה טובה. הם בחיים. הם בעזה'.
זו הייתה הקלה גדולה, אבל אז התחילה התקופה הקשה האחרת, של התהייה מה עובר עליהם.
כל השנים עבדתי בגן הילדים. הייתי גנן, איש חינוך. אלון שמריז היה בגן שלי, ותמיד אמרתי להורים: תנו לילדים לדמיין. דמיון זה דבר טוב. אבל פתאום הבנתי שדמיון זה חרב פיפיות. הדמיון ייסר אותי.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם היינו צריכים להכין את הילדים אחרת, אבל איך אפשר להכין ילדים לאסון כזה?"
תחזור לכפר עזה?
"אני לא חושב. אני זוכר שכשביקרתי בבית של חן בכפר עזה נחנקתי. לא יכולתי לנשום. ביקרתי גם בגן הילדים ונזכרתי שפעם שיחקתי כאן עם נכדתי ים והייתה אזעקה מרעידת קירות. ים, נכדתי, נולדה ב־2003 וכל חייה חיה תחת איום, והיא אמרה לי אז: 'סבא, בוא תשב לידי, אנחנו נבהלים ביחד'. איך אפשר לחזור למציאות הזו? מי אומר שהמצב ישתנה?
בנוסף לזה חן קיבלה החלטה לא לחזור לכפר עזה. כל החיים הלכנו אחרי חן. הרי חיינו בקיבוץ גבים. הבן עומרי עזב את הקיבוץ הרבה לפני כן, היום הוא חי בהוד השרון. וכשחן התחתנה עם נדב מכפר עזה, עזבנו את גבים והלכנו אחריה ובנינו את ביתנו לצידה. כשחזרה מהשבי כעבור 51 ימים היא הגיעה לשפיים, ואנחנו בעקבותיה, עזבנו את המלון בתל אביב. אנחנו תמיד עם חן.
מה שקרה לנו בכפר עזה מתכתב קצת עם מה שריתק אותי בגן הפסלים. אני מתכוון לזה שהאבנים הקטנות האלה יש בהן כל כך הרבה כוח ותקווה. מהן מתחילים לבנות את האדם, את הבתים, את הקהילה. הן גם מתכתבות עם הסיפור של משה שיורד מהר סיני ושובר את לוחות הברית לשברים שצריכים איחוי מחדש, בנייה מחדש. אלא שבנייה מחדש וחזרה לכפר עזה היא בעייתית, כי אף אחד לא מבטיח שמה שהיה לא יחזור. מהבחינה הזו אני אמביוולנטי. אני מאמין בבנייה מחדש. אני מאמין גם שאם חופרים מנהרות בחול משני צידי הגבול, בסוף הידיים תפגשנה לשלום".
תחייכו את החיים
על האופטימיות שלו אפשר ללמוד מצילום הגבעות החומות של שפיים המשקיפות אל הים.
בתחתית התמונה כתב: "ממעוף רוחף האופניים. הגבעות החומות של שפיים לקראת סלילת כביש עוקף שפיים. אולי יש איזו תקווה מאחורי הררי החול הנפלאים. התקווה, על פי נדב, מתה אחרונה".
הגבעות האלו משקיפות אל הספסל שלו שבשמורת חוף השרון, שם יושב גיורא מדי ערב בשעת השקיעה. הספסל נבנה עבורו על ידי שני חברי כפר עזה שמכירים אותו עוד כגנן מגן הילדים.
"יום אחד הם ראו אותי על הדק של השמורה. אמרתי להם בחיוך: 'אני לא עוזב את שפיים. אני בונה כאן סוכה על הדק'. הם אמרו לי: 'גיורא, בוא נתחיל מספסל', וחרטו עליו 'הספסל של סבא גיורא. תחייכו את החיים' – משפט שנהגתי להגיד".
המשוררת רחל שפירא, חברת שפיים, הזכירה את "הספסל של סבא גיורא" בהופעות שלה, ואנשים התחילו להגיע אליו. כבר היו כאלו שביקשו עליו הצעות נישואין, כבר הגיעו לספסל הזה זוג צעירים שנפגשו על יד הספסל ונהפכו לזוג, ואחר כך באו לשם להתפייס, וגיורא עזר להם בדרכו השקטה ליישב את הסכסוך. אבל בעיקר עליו הוא יושב וכותב. ומהרהר.
הדברים יכולים להיראות שונים
את התמונה של מגדל המים בשפיים בחר גיורא לכרזה של התערוכה.
"בחרתי את תמונת מגדל המים של שפיים לפוסטר התערוכה משום ששם מתקיימת התערוכה", מסביר גיורא, "וגם כמחוות הודיה לשפיים. שפיים הוא אבן דרך מוארת במסע חיינו הכבד.
צילמתי את המגדל בזריחה, והוא נראה זהוב כולו, מה שמעורר בי את המחשבה והתקווה שכשניגשים לדבר מזווית שונה, בשעה אחרת, הדברים יכולים להיראות שונים. גם בחיינו כאן".
התערוכה תוצג גם ברוחמה ובצרעה
בתערוכה ניתן למצוא חוברת של הצילומים של גיורא אלמוג.
